חדשות ברסלב שו"ת ברסלב מאמרים ספרי ברסלב וידאו
הנבואה של ה'בית ישראל' מגור

הנבואה של ה'בית ישראל' מגור זי"ע בעניין הנסיעה לרבי נחמן מברסלב באומן, שהתגשמה לאחר שלושים ושתים שנה בדיוק כפי שהורה האדמו"ר. ר' מרדכי ברסקי שליט"א חסיד גור ונכדו של רבינו הק' חושף לראשונה את הסוד והחלום המצמרר עם הסבא רבי נחמן מברסלב שהציל את נכדיו מהשמדה רגע לפני שפלשו הנאצים לפולין


ד' בחשוון תשע"ח, 24/10/2017 | 13:05 


 רבי ישראל אלתר מגור
'רבי ישראל אלתר מגור זי"ע'

 

זה היה בערב שבת קודש משבתות החורף בשנת תשכ"ח הגעתי מהישיבה בבני ברק לירושלים לעשות את השבת במחיצת קודשו של כ"ק מרן בעל הבית ישראל מגור זי"ע. בהזדמנות זו נכנסתי כדרכי לבקר במעונו של סבא, החסיד רבי נתן ברסקי, ברחוב מאה שערים 61. 


סבא היה בן נין של הצדקנית מרת שרה'קה ע"ה בת רבי נחמן מברסלב זיע"א, חתניו של סבא היו כולם מנשואי הפנים בקרב חסידי גור (הרה"ח ר' חיים קנופף ז"ל, הרה"ח ר' שמואל ליברמן ז"ל הרה"ח ר' יצחק דריימן ז"ל, הרה"ח ר' צבי מאיר ברקוביץ ז"ל והרה"ח ר' שלום ווקס ז"ל). גם בניו הדגולים, הרה"ח ר' ישראל ז"ל ויבדלחט"א הרב רבי שמשון שליט"א מגדולי עדת ברסלב שלמד בישיבת 'שפת אמת' דחסידי גור – הסתופפו לאורו הגדול של 'הבית ישראל'.

 

אברך משי היה סבא בעיר לובלין שבפולין, כאשר ביום מן הימים, בסוף הקיץ של שבת תרצ"ט, הגיע הביתה לאחר תפילת שחרית והפתיע את זוגתו ושבעת צאצאיהם בהודעה, כי יוצאים על אתר את פולין ועולים לארץ הקודש. בחלומו באותו לילה ראה דמות מאירה של איש קדוש, צעיר לימים, אשר אמר לו: דע כי הנני זקנך הנקרא רבי נחמן מברסלב, והריני פוקד עליך לעלות לארץ ישראל תיכף ומיד, כדי להציל את נפשותיך ונפשות אנשי ביתך. 

 

בהקיצו נרעש ונפחד, ניסה מתחילה להעביר מדעתו את החזיון, באומרו כי מן הסתם אף הוא נכלל בגדר 'חלומות שווא ידברון', אך החלום חזר על עצמו בשנית – ושוב התעורר והסיח דעת. כאשר הופיע סבא קדישא בשלישית, חזר על הדברים והוסיף: "וכדי שתאמין כי החלום אמת הוא, אתן לך סימן" – ונתן לו אות בדבר מסויים שהיה נצור בליבו של ר' נתן, בינו לבין אלוקיו, ולא היה ידוע לאיש בעולם. 

 

מיהרו אפוא לצאת את פולין, ברגע האחרון שלפני פרוץ המלחמה האיומה – בחודש אלול תרצ"ט, וזכו להינצל לחיים, בעודם על האונייה בדרך אל ארץ הקודש, נודע להם מפי רב החובל, כי צבאות הצורר ימ"ש פלשו זה עתה לפולין. 

 

בהגיעם אל ארץ הקודש, התארחו מתחילה במעונם של חסידי ברסלב, ולאחר זמן קצר רכשו בדמי מפתח את דירתם ברחוב מאה שערים מידי הרה"ק רבי יוחנן טווערסקי זצ"ל (רבי יוחנ'טשע'), לימים האדמו"ר מראחמסטריווקא, הוא זצ"ל, הקל עליהם את תהליך הרכישה בכל האפשר והפחית את המחיר ככל הניתן, באומרו כי זכות היא לו להעביר דירה לידי זרעו של אותו צדיק מוהר"ן מברסלב זיע"א. 

 

בהשתכנו בירושלים נעשה רבי נתן ברסקי לחלק בלתי נפרד מאחוזת הטוהר שבעיר הקודש והמקדש, ואת ילדיו שתל בערוגתו של גור, שיגדלו ויעשו פרי תפארת. הם אכן הקימו דורות לשם ותהילה, גדודים מבורכים של משפחות יקרות וגדולות בישראל בלי עין הרע בקרב חסידות גור המעטירה. 

 

בהיכנסי אל סבא, מצאתיו יושב ליד השולחן כאשר לפניו מונחים ספריו התמידיים – "ליקוטי מוהר"ן" ו"ליקוטי הלכות" למורנו רבי נתן תלמידו הגדול של מורנו רבי נחמן מברסלב – וכולו אומר יישוב דעת ושלוות נפש. בחור צעיר הייתי אז, גץ בוער ותוסס מאותה להבה רותחת שבערה מאשמורת בוקר ועד ליל בחצרה של גור, לא קל היה עבורי המעבר ממחיצת הרבי שנסערה מאוד, אל הדומייה החרישית שבסביבתו של סבא. 

 

נעימות מיוחדת הייתה בו, בסבי, ענוות רוח, קדושה ויראת שמים, פשיטות ותמימות, סבלנות היתרה נתנה לי פתחום פה להשיח לפניו את כל אשר על לבבי הצעיר. הבטתי על ה'ליקוטי תפילות' שעל השולחן, הבלוי מרוב שימוש, ופציתי פה נמהר לשטוח תמיהה רבתי שטרם נתיישבה על דעתי הקצרה: 

 

"אבקש כי יואיל נא סבא לבאר לי. הנה אנוכי בא עתה ממקום שכולו חיים וחיות, רבי חי ובית מדרשו קיים, דלתו פתוחה ומענהו לכל, חצר וחסידים, ישיבות וקהל גדול השוקק חיים של קדושה. עניינה של ברסלב שהרבי שלה אינו חי עמה עליי אדמות, כי אם ספריו – ובדבריו גדולות ונצורות על אודות השתטחות על חלקת ציונו הספונה וחבויה אי שם, באוקראינה הקפואה, שלא תדרוך בו כף רגל יהודית עד ביאת גואל. וכי איזו חיות רוחנית כבר תוכל לנבוע מדברים נעלמים כאלה, שכמו אינם קיימים כלל?" 

 

נער הייתי אז וטרם ידעתי איך לחשוב, מה לדבר ובפני מי וממה להימנע, ילדות הייתה בי, כנכד רך הסמוך על שולחנו של סבא אהוב ונערץ, ואת שהיה במוחי באותה שעה גלגלתי אל לשוני – בלי לדעת שהנני מרעיד נקודתו הפנימית ביותר. 

 

לשמע דבריי, התעטף סבא שרעפים ושקע במחשבות, ראיתיו הולך ונסער בהתרגשות גוברת, ואז פצה פיו והחל לדבר ברתת: " מוהר"ן זיע"א אמר שהאש שלו תוקד עד ביאת המשיח". 

 

במילים אלה נעצר ופרץ בבכי מזעזע וממושך. כרבע שעה ישב ובכה, ואני לא ידעתי את נפשי אל נוכח המעמד המרטיט, מעולם לא ראיתיו כך, והמראה הזה הבהיל אותי מאוד. 


ויבך ויאמר עוד: "ודע לך יקירי כי קבלה בידנו, שכאשר אמר מוהר"ן זי"ע לבתו שרה'קה את דבריו הנודעים, שבהסתלקותו מן העולם הרי הוא כעובר מחדר זה אל החדר הסמוך וישמע את כל מה שידברו אליו – הוסיף אז לרמוז לשלושה תלמידיו הגדולים שעמדו אצלו, שתהיינה שבעים שנה שבהן לא יוכלו לראותו. 

 

"תלמידיו סבורים היו, כי בכוונתו להיסגר מן הקהל בחיי חיותו – כפי שהיו צדיקים שעשו כן – ואז תהיה העת שיוכלו לעמוד אחורי דלתו הסגורה ולדבר אליו הכול, כי הוא שומע. לא העלו על דעתם שההסתלקות כה קרובה, הן היה אז אברך, טרם מלאו לו ארבעים. 

 

"לאחר הפטירה בשנת תקע"א אמר תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב זצ"ל שמאמינים אנחנו בדבריו הקדושים שכולם אמת וצדק, ועל כן יש לדעת כי עוד עתידים לבוא על העולם שבעים שנה שבהם לא תהיה אפשרות להגיע אל ציונו הקדוש באומן". 

 

בעת ההיא – יותר ממאה שנה לפני עלות השלטון הקומוניסטי  - עדיין היו הדברים בגדר תעלומה, מדינה רוסיה שקקה חיי יהגות פורחים. בחצרות החסידות וקהילות הקודש חיו רבבות יהודים וחסידים. מי יכול היה להעלות על הדעת שכל זה אמור להיכחד רח"ל, עד כי מציאות של שבעים שנות תוהו וישימון? 

 

"אולם עתה" רעד כולו של סבא "הננו עומדים בתוך השבעים שנה אלה, ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות. אך על פי הקבלה שבידינו, בחלוף שבעים שנות ההסגר, ייפתחו השערים לרווחה – ויגיעו למוהר"ן זיע"א אלפים ורבבות מבני ישראל" 

 

התייפחותו של סבא הלכה וגברה, טיפי הדמעות ניגרו מעיניו הטובות, ובתוך כך המשיך לדבר אליי דברים שהפליאוני והתמיהוני שבעתיים: ואתה מרדכי'לה, דע לך, שלא נותרו עוד שנים רבות עד קץ שבעים שנה אלה. כיוון שכך, אתה תזכה לראות זאת במו עיניך. והרי הנך נכדו של מוהר"ן זיע"א, אם כן אף אתה תקום ותיסע עם האלפים שיעלו ויבואו". 

 

הבכייה הגדולה הרטיטה את כל גופו ונפשו. 

 

תדהמה ופחד נפלו עליי. חרדה לפתה את מוחי: מה אירע לסבא, שהוא נמלא בכיות ודיבורים שלא ממין העניין, כלום זקנה קפצה עליו? לא ידעתי כיצד להגיב, במבוכה ובלבו קמתי להיפרד ממנו, יצאתי לדרכי מבוהל ומוטרד. 

 

באותה שעה, דלו כלי נפשי מכדי להכיל דיבורים נשגבים כאלה. נשמעו לי הדברים כאילו קם נביא והוזה בחוצות שבעוד זמן לא רב תקום קריה חסידית בתוך רצועת עזה, יתגוררו בה מאות משפחות חרדיות, ובגלילותיה יתנוססו ישיבות גדולות וכוללים, חצרות קודש והיכלי תורה וחסידות, ואף אני וצאצאיי נהיה בנוהרים אליהם. 

 

אכן, חזיון נהדר, אך שלא מעלמא הדין. ואני רוצה את סבא עמי 'על הקרקע' ביומא הדין, בירושלים דהיום, בבני ברק הממשית ובכל מה שקיים בפועל מול עיני בשר – ואינו נתלה באמונה עלומה ב'קבלה בידינו' מאי פעם, שאפילו אינה רשומה על גבי נייר מצהיב. 

 

באותם הימים שלט הקומוניזם שלטון של עריצות ברוסיה, כיבה ניצוץ שנותר מן הגחלת היהודית, כל אסיר ציון בודד שעלה משם נחשב לאחר מעיר, צאתו לפליטה התפרסמה בהשתאות בכל מקום, וסבא מדבר עמי על אלפים ורבבות העולים לשם ברננה לנסיעת קודש לכבוד יום טוב ולכבוד הצדיק. 

 

הבנתי כי הורע מזלי להיות עד קרוב לרגע אומלל של התערערות נפשית ברוחו המזקינה של סבא, חשתי בכל כולי, כי עליי לספר על כך למישהוא גדול, במהלך השבת שעשיתי במחיצת ה'בית ישראל', החלטתי כי משום כבודו של סבא, לא אגלה את הדבר לאיש מן המשפחה, הכתובת היחידה היא בקודש פנימה. אכנס אל הרבי ואשטח לפניו את הסוד הנורא, הוא כבר ידע בקדושתו מה יש לעשות, איך להקדים רפואה למכה ולמנוע מצב שכזה של בלבול מדאיג ומפחיד. 

 

הרבי העריץ מאוד את סבא, בהיכנסי פעם אל הקודש עם סבא יחד, ראיתי את הרבי מתרומם מכיסאו וקם לכבודו מלוא קומתו. בלכתו פעם לפנות בוקר ברחובות ירושלים הבחין ה'בית ישראל' בסבא המהלך בצידי הרחוב, החווה למלווהו (הרה"ח רש"צ וייטמן ז"ל) לעבר דמותו והפטיר בהערכה: "הא לך יהודי שנוטפת ממנו יראת שמים...נכדו של רבי נחמן...". 

 

סבור הייתי כבמוצאי שבת קודש, בחלפנו במרוצה לפני הרבי לקבל ברכת פרידה ארהיב לבקש רשות ולהשיח את הדבר,  אולם בעטיו של איזה עניין דחוף שעומד על הפרק, הורו לכולם לעבור במהירות ולא לעצור. מצאתי את עצמי אחר הפרידה אנוס לשוב לבני ברק אל הישיבה, אולם החלטתי כי למחרת אשוב לירושלים ואעשה את המוטל עליי. 

 

ביום ראשון, לאחר תפילת שחרית, ניגשתי אל המשגיח רוזנשטרוך ז"ל ואמרתי לו כי עליי לנסוע לירושלים, יען יש בפי עניין אישי שעליי להשיחו לפני הרבי. המשגיח תמה: הרי זה עתה היית, מה פשר הדבר שתקום ותיסע שנית? הורה לי אפוא לשוב למקומי, ללמוד במשך היום היטב, ושלמחרת שוב אבוא לפניו לדון בעניין. 

 

בלית ברירה קבלתי את הדין, אך ראשי וליבי שוטטו במקומות אחרים. הדאגה לשלומו של סבא מילאה את חושיי, וידעתי כי על העניין לעלות על שולחנו של הרבי, יפה שעה אחת קודם. 

 

אתא בוקר של יום שני, והנני ניצב דרוך לפני המשגיח, מוכן ומזומן לקבל את הרשות לצאת לדרך. בקושי עצמתי עיניי בלילה, המשגיח שלא קיבל ממני רמז במה דברים אמורים, חכך בדעתו. הרי לא יעלה על הדעת להתיר לכל בחור לנסוע בכל עת שיעלה רצון ברחו הצעירה. בסופו של  דבר הכריע שאתכונן לכך יום נוסף, והבטיח שלמחרת בבוקר אצא לדרכי. 

 

באותו הערב לקחתי דף נייר גדול והעליתי על הכתב 'קוייטל' מפורט ובו כל אותו מעשה. סיפרתי את השאלה ששאלתי את סבא, ואת הדברים הסתומים שענה לי מתוך בכי סוער, וסיימתי בשורה התחתונה שכיוון שהדברים מעידים שהוא זקוק לרפואה שלמה, על כן אזכירו בזאת בשמו ובשם אמו 'נתן בן מרים' שיעוררו עבורו רחמי שמים ויפעלו בעדו את כל הדרוש. 

 

...תמימותו של ילד. אבל גם לפניה פתח ה'בית ישראל' את דלתו הגדולה. אף היא עניין העולה ובא לפני מי שהועידתו ההשגחה העליונה לאחוז בשרביט הנהגת הדור, כאותה שעה שבה הרכיב משה רבינו על כתפו את הגדי הבודד, הצמא והעייף, ואמר לו הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל". 

 

ביום שלישי לאחר תפילת שחרית יצאתי  לדרך. עליתי לירושלים בלב דואג ונרגש. באמתחתי ה'קוייטל' הארוך, שמור בקפידה. בשעות שלפני הצהריים התקיימה קבלת קהל אצל הרבי ואליה הועדתי את פניי. שמחתי בכך כי ידעתי שבאותה שעה אין רבים הממתינים להיכנס, קיוויתי כי זו תהיה שעה ראויה להעניק אל עינינו של סבא את העת שתידרש לכך. 

 

הגעתי בחרדת קודש. התור הלך והתקדם במהירות, ועד מהרה מצאתי את עצמי מתקרב אל הדלת – וליבי פועם בעוז. 

 

באותו הרגע נעצר התור בידי הגבאי, הרה"ח ר' חנינא שיף ז"ל. אל המקום נכנס בהדרו הרב הראשי, הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל שהגיע אל הרבי. רחש של כיסאות עלה מבפנים. עמדנו בחדר ההמתנה והבטנו אחר המחוג המסובב על השעון דקה שלימה, ועוד אחת. שלוש דקות תמימות שהה הרב בפנים – ובעינינו זה היה חידוש. בסיומן נפתחה הדלת לרווחה והרב יצא, כאשר הגבאי ר' חנינא מלווה אותו החוצה בכבוד לעבר היכל בית המדרש. 

 

רגע לאחר מכן נרמזתי כי הגיע הרגע שלי. פסעתי פנימה והתייצבתי רועד כולי לפני הרבי ה'בית ישראל' – שישב בהוד על כיסא קדשו. 

 

הגשתי את הדף הגדול, והרבי העיף בו הצצה קצרה ואמר בקול אבהי ורך: "מגילה שלמה הבאת". אחז בה בשתי ידיו וקראה מתחילתה ועד סופה, שורה אחר שורה, בהגיעו אל השורה האחרונה, שבה כתבתי שסבא זקוק לרפואה שלמה, הפטיר לעברי רחימאית: "אפשר שאתה הוא הנצרך לרפואה שלמה". 

 

נשען על מסעד הכיסא, החווה לעבר ה'קוויטל' ופתח לומר: "אל תדבר כך. הנך נכד ועליך לציית, סע אפוא לחיים ולשלום" 

 

נדהמתי בקבלי מפה קדשו ברכת פרידה לנסיעה לאומן. סבור הייתי לשבריר של רגע, כי הרבי מצווה עליי לקום ולנסוע היום לרוסיה הסובייטית. 


"ווען?" (מתי?) שאלתי, מתי? מתי אסע. מוכן ומוזמן הייתי להבריח גבולות תכף ומיד, לנסוע במסירות נפש, כפי שחונכתי לעשות 'ככל אשר יורוך'. 

 

אחז הרבי בימינו את הדף הגדול, הניפו והשיב בו רוח קלה על פניו הקדושות. עיניו הביטו נכחו, צופות לימים רחוקים – ויען ויאמר: "ראש השנה תי"ו שי"ן סמ"ך". נחתמו דברי קדשו. ידו הקדושה הושטה לעברי לפרידה.

 

יצאתי לאחור כהלום רעם. העולם הסתחרר עלי כגלגל. בקושי נשאוני רגליי. תש"ס מתי זה בכלל? היכן אנו כיום? שנת תשכ"ח. מתי יחול תש"ס? באלף הנוכחי? בן כמה אהיה אז?

 

בקושי מצאתי את הדלת לצאת החוצה, עבר, הווה ועתיד התערבו לאחת. שבעים שנה, תשכ"ח, תש"ס. האם הנני חולם בהקיץ? הרבי מדבר על שנת תש"ס כאילו היא יום העומד לחול בשבוע הבא.

 

כשהתפכחתי הבינותי כי זכיתי היום הזה לברכת חיים למשך שלושים ושתיים השנים הבאות. הנני בן שש עשרה. בהיותי בן ארבעים ושמונה, תגיע השעה שבה יתרחש דבר הנראה כיום בלתי מציאותי: אלפים ייסעו אז לאומן, אל זקני הקדוש מוהר"ן מברסלב זיע"א, היום הזה התבשרתי כי גם אני אהיה בהם.

 

ועוד ידעתי: שלושים ושתיים שנה עליי לשאת בקרבי את סוד הברכה, לנצור אותה סמוייה מן העין ולא לספרה לאיש בעולם. באותו הרגע נחשקו שפתיי וננעלה בליבי דלת כבדה על אוצרי שנטמן עמוק בנבכי מעמקיו.

 

עם שובי אל הישיבה כאשר החברותא קידמני בפליאה על היעדרותי וביקש לדעת מדוע שוב נסעתי לירושלים – עניתי לו, אפוף מחשבות: "אולי עוד מאה שנה אספר לך". כך נראתה בעיני רוחי שנת תש"ס, כמצויה אי שם.

 

היחיד תחת השמש שחלק עימי את הרז, היה הרבי בכבודו ובעצמו. בחלוף תקופה הגעתי לחצר קודשו והופתעתי כאשר ניגש אלי המשב"ק באשמורת הבוקר להודיעני שהנני קרוא לעלות ולבוא אל הקודש. להתכבד ב'תה' במעונו של הרבי. זה היה כיבוד השמור לנבחרים שזכו לכך. לא היה מובן מאליו כלל שבחור בגילי נמנה  עם הקרואים. הגעתי אל חדר ההמתנה. הרבי נכח שם באותה שעה. כמה נכבדים שנקראו לבוא, קיבלו את ה'תה' מידיו של המשב"ק. באותו הרגע נפתחה הדלת לרווחה והרבי יצא בעדה, אוחז כוס תה בידיו הקדושות, והנה ניגש עד אליי כשנהרה שפוכה על פניו – באומרו: "זקנך רבי נחמן הורה לכבד את צאצאיו, שתה וחזור ללימודך". ובתוך כך נתן בידי הכוס ונתן בי מבט חם, צופן סוד, חודר כליות ולב.

 

בחודש אלול תשל"ב נפטר סבא לבית עולמו זקן ושבע ימים. בטרם צאת הלוויה, ניגשתי אל מיטתו וכה לחשתי על גבי הטלית: "זכרתי, סבא, את צוואתך אליי, כשאהיה בן ארבעים ושמונה – לקום ולנסוע לציונו של סבא קדישא מוהר"ן זיע"א".

 

מבטן הנוקב של הרבי היה עמי לאורך עשרות השנים שבהן גדלתי והייתי לאיש. זכיתי והקמתי בית בישראל, בחסד השם עליי ראו עיניי בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות, ואין איש היודע מה נצור בתוכי. בשנת תשל"ז כבו המאורות ונשמתו של הרבי עלתה למתיבתא דרקיעא. המשכתי לספור את השנים אחת לאחת, עשור לעשור, וליבי שמר את הדבר.

 

מפעם לפעם הייתי דולה פרטים מאמי ע"ה, לקבל הימנה עוד ועוד מידע על הנסיעות לאומן בימים ההם – ולהבין מתי ואיך החלו שבעים שנות ההסגר. ממנה שמעתי שבשנת תר"פ החלו פרעות באומן וכבר היה קשה לבוא לאומן.

 

מעיינות של געגועים המו בקרבי, ולעיתים סערו וגעו על גדות הלב באהבה וכיסופים. בתורתו של זקני הקדוש מוהר"ן זיע"א נוסדה ההמתנה כאחד מיסודי דרך השם, הלא הוא העניין הנודע 'המתן' (ליקוטי מוהר"ן ו').

 

ובכל עת שהייתה נפשי פוקעת מרוב השתוקקות וייחול להימצא כבר אצל אותו אפרסמון קדוש, שמעתי כאומר לי: המתן לי, נכדי, עד שנתבסם אני ואתה. "כי תיכף כשרוצין להתקרב לה' יתברך באמת, אז צריכים להיזהר מאוד מהריסה, שלא לדחוק את השעה... רק צריכין להמתין ולחכות הרבה לתשועת ה'... כי אי אפשר להמשיך שלימות הדיבור, כי אם על ידי השתיקה והיחול שקודם הדיבור. כי צריכים תחילה לידום ולשתוק, רק להמתין ולהתגעגע ולכסוף ולהשתוקק לחסדי השם" (השתפכות הנפש)

 

כמה הלמו אותי במשך שלושים ושתיים השנים, אותן מלים קדושות עטופות רז ומסתורין, שנכתבו בספר הקדוש 'סיפורי מעשיות' למוהר"ן מברסלב זיע"א, והן דבריה של בת המלך שאבדה, אשר ענתה אל השליח שביקש לחלצה ממסגרים ולהשיבה אל היכל אביה, וכה אמרה לו: שאי אפשר לך להוציא אותי, כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחריי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה ל פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה".

 

לקראת שנת תש"ן החלו נודעים בעולם דבריו הפלאיים של כ"ק הרבי מליובאוויטש זי"ע, על נפילתה הקרובה של חומת הברזל הקומוניסטית. שבעים שנות ההסגר – שכאמור החלו בשנת תר"פ – עמדו להגיע לסיומן. "קץ שם לחושך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה" (בראשית רבה פ"ט). אותה קבלה שהועברה מדור לדור, מפה לאוזן, ממוהרנ"ת מברסלב ועד ימינו, הלכה והתממשה – ועיני העולם רואות ומשתאות.

 

ואכן הפלא הגדול אירע גם אירע. הקבוצות הראשונות לאומן יצאו לדרכן, ויהיו כחולמים. שנה נקפה אחר שנה, גל הבודדים הפך לעשרות, גלי מאות נעשו אלפים. עשור ועוד עשור – ויהיו האלפים לרבבות, ההתכנסות בראש השנה באומן היא כיום הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם, (בשנת תשע"ז נשק מספר הבאים לאומן שישים אלף יהודים). הקבלה שהייתה בידי סבא זצ"ל התקיימה מילה במילה עד לאחת.

 

אולם גם כאשר הנסיעה הגדולה לאומן הפכה למציאות אדירה וסוחפת, עדיין לא הצטרפתי אליה, לא בקלות עלתה לי ההתאפקות. ה'בית ישראל' הורה תי"ו שי"ן סמ"ך – ולא דחקתי את השעה, נותרתי "רק מתגעגע ומבקש ומצפה".


אלא שכבר אמר דוד המלך: "לכל תכלה ראיתי קץ"(תהלים קי''ט) וברש"י "לכל סיום דבר יש קץ גבול. קרבה העת והגיעה, מלאו ל"ב השנים עד תומן, ואקום לנסוע, כשרוחו של סבא זצ"ל חופפת עליי ומפעמת בקרבי. ברכת הצדיק מתקיימת.

 

בראש השנה תש"ס בהיותי בן ארבעים ושמונה, הגעתי לשם בחיל וברעדה, ה'בית ישראל' הורה לי לציית ובירכני שאסע לכאן לחיים ולשלום והנה זכיתי להגיע.


בבואי לאומן, קידמה אותי המולה יהודית כבירה אשר עלתה באדיר מהתקבצותם המופלאה של רבבות אלפים מבני ישראל, שנענו לקריאתו ולהבטחתו של זקני הקדוש זיע"א והגיעו מכל קצווי תבל להסתופף בצל קודשו בימי ראש השנה. קול בכיו של סבא הדהד באזניי: "אתה עוד תזכה לראות זאת במו עיניך"


אלה היו הרגעים של קרבת אלוקים, של שער שנפתח לנשמה. שלושים ושתיים שנה הייתה הברכה סמוייה מן העין, ועתה התממשה עין בעין. ניצבתי בקרב אלפי ישראל אצל ציונו הקדוש של רבי נחמן סבא קדישא – ואומר 'הנני'.


פורסם לראשונה: במוסף החג של מגזין 'משפחה'

הוקלד: על ידי מערכת 'אומן שלום'


» בית התבשיל "אוהל אברהם"

» לסיפורי ניסים הקליקו כאן

» מוסדות מקווה מלכה


עוד בנושא זה:



רבי ישראל אלתר 'הבית ישראל' מגור כך שאב הרבי מגור חיזוק מספרי הצדיק הבטחת הצדיק התקיימה במלואה


אהבה ואחווה שירה ורעות...

שמי רעות וברצוני לספר לכם את סיפור הישועה האישי שלי.

בעלי ואני נשואים מעל תשע שנים וכמו כל זוג ציפינו שנזכה להפוך להורים מאושרים. אך האושר היה מאתנו והלאה.

במשך תשע שנים ניסינו בכל דרך  להביא ילד לעולם. אם על ידי תפילות רבות, סגולות למכביר וברכות מרבנים גדולים, אך כל זאת ללא הצלחה.

אכזבות קשות ושברון לב היו מנת חלקנו. השקענו עשרות אלפי שקלים בטיפולי פוריות יקרים מאוד, והכול... הכול ירד לטמיון.

חשנו אבודים וחסרי תקווה, צערנו גדל שבעתיים כאשר אכזבות אלו פגעו קשות בשלום הבית שלנו, ואם לא די בכך, התחלנו לרדת מבחינה רוחנית...

הפסקנו את טיפולי הפוריות והיינו ממש מיואשים...

ילדים - אין,

שלום בית - אין,

ועכשיו - גם האמונה החלה להיסדק...

חיינו ללא תקווה.

על המקווה ביבנאל שמעתי מספר פעמים מנשים שונות אך לא חשבתי כלל ללכת לשם, שכן הייתי שקועה בייאוש גדול.

איבדתי את האמון בעצמי ואת התקווה להביא ילד לעולם...

באחד הימים, שלחה לי חברה טובה, סיפור מרגש על בני זוג שעברו הרבה טיפולי פוריות שלא הצליחו ולבסוף הגיעו במיוחד מחו"ל ליבנאל, האישה טבלה במקווה מלכה ונפקדה...

קראתי בעיון את הסיפור של בני הזוג הנקרא "מחו"ל אל הקודש", הסיפור נגע ללבי והצית בי ניצוץ קטן של תקווה...

אמרתי לעצמי, זהו... זה הניסיון האחרון שאני עושה להביא ילדים לעולם...

 כי לא נותר בי עוד כוח  לשום דבר...

הבנתי מהסיפור שסגולת המקווה מועילה רק למי שחזקה באמונת חכמים ומאמינה לדברי הצדיק שיש בכוח המקווה לפקוד עקרות.

 אמרתי לעצמי, אני מוכנה להשתדל  ולהתאמץ. למרות כל האכזבות והקשיים שהיו לי – החלטתי  שאתגבר  על רגשותי הפנימיים אתחזק באמונת חכמים ואבוא בלב שלם לטבול ב'מקווה מלכה'.

 כ"כ חיזקתי את עצמי באמונה שצדיק גוזר וה' מקיים, עד שבמשך כל הנסיעה ליבנאל חשתי שבזכות המקום הזה יקרה לי נס!!!...

מתוך אמונה חזקה בדברי הצדיק שמקווה שנבנה במסירות נפש סגולתו לפקידת עקרות רבה .

התפעלתי מהמקווה המטופח והמאובזר ברוב פאר והדר, החל מהכניסה המפוארת שנדמתה בעיני לגן אירועים יוקרתי ועד העיצוב החדשני של המקום.

במהלך השבועות הבאים דברתי עם בעלי באופטימיות גדולה ואמרתי לו : "אני מאמינה באמונה שלמה שאני בהריון..."

"על סמך מה את קובעת שאת בהיריון?" - שאל בעלי בפליאה.

עניתי לו בתמימות: "הרי צדיק גוזר והקב"ה מקיים..."

ואכן, באותו חודש נפקדתי...

בשבילנו זה היה נס גמור, חשתי שהטבילה במקווה מלכה פתחה את השער בשמיים ודרך השער הזה נכנסו ועלו כל התפילות הרבות שהתפללנו והתחננו  לבורא עולם במשך תשע שנים לזכות בזרע של קיימא.

התפילות התקבלו ואני, ישתבח שמו,  התעברתי...

רק אדם שחווה צער של הבאת ילדים לעולם מסוגל להבין את גודל הישועה שלנו. רק אישה שסבלה ועברה את מה שעברתי יכולה לתאר לעצמה איזו שמחה עצומה הציפה את לבי שידע שנים רבות של צער וכאב.

למרות שבדיקת הדם הייתה חיובית הלכתי לעשות בדיקת דם ועוד פעם בדיקת דם ועוד בדיקה ועוד בדיקה כדי לוודא שאני לא חולמת  ושזו מציאות, וברוך ה', כל הבדיקות הראו

ש א נ י   ב ה י ר י ו ן ! ! !

והכול באופן טבעי ללא טיפולים וללא התערבות רפואית כלשהי...

כדי להמחיש את גודל הנס שלנו ברצוני לשתף אתכם במספר עובדות. במהלך השנים נבדקנו ע"י מס' רופאים שהבהירו לנו כי קיימת בעיה חמורה שקשה להתגבר עליה ויתכן כי הפתרון היחידי עבורנו הוא אימוץ.

בעלי ואני לא יכולנו להשלים עם המציאות המרה שעלינו לאמץ ולגדל ילד לא שלנו. כל פעם שהיו מדברים איתי על אימוץ חשתי כאילו הלב שלי מתפוצץ מכאב.

התהליכים הטיפוליים שעברנו גרמו לנו ללחץ ומתח, ופגעו קשות בשלום הבית שלנו.

היינו מרבים להתווכח ולריב עד שחשבנו שאין מנוס מלהתגרש, כי הרי אין לנו סיכוי ללדת ילדים משלנו וחבל שנריב כל הזמן...

וכך, ברגע האחרון ממש, קיבלתי על עצמי להגיע ל 'מקווה מלכה' למרות כל הקושי הרגשי הכרוך בכך, לטבול במקום מתוך אמונת חכמים, בניסיון אחרון להבאת ילד לעולם וכצעד אחרון ממש לפני הגירושין...

ואז הבלתי ייאמן קרה.

 נושענו ובגדול!!!

אך בזה סיפור הישועה שלנו לא נגמר...

חודשיים לאחר הבשורה המשמחת, עברנו תאונת דרכים. היינו בדרכנו  לציונו הקדוש של ה"בבא סאלי" זיע"א בנתיבות, רכב פגע בנו מאחור ואני ספגתי חבטות חזקות בבטני וברגליי.

כאבים חזקים תקפו אותי ולא הצלחתי לקום ממקום מושבי, ולהניע את רגלי. מרוב לחץ וחרדה החל בעלי לזעוק זעקות שבר נוראיות, הוא חשש שקרה לי משהו או שהעובר בבטני נפגע ומרוב חרדה התעלף ואיבד את הכרתו...

בינתיים, הגיע אמבולנס שפינה אותי לבית החולים, כולם חששו לגורלו של העובר הנמצא בגופי. עובר בן מספר חודשים ספורים שהגיע לעולם בדרך קשה ומייגעת...

כל הדרך התפללתי לבורא עולם ואמרתי:

"ריבונו של עולם העובר הזה אינו שלי, העובר הזה שלך!!!...

הצדיק מיבנאל גזר ואתה קיימת...

אני יודעת בוודאות שצדיק גוזר וה' מקיים...

אנא ה' תשמור על העובר שלא יאונה לו כל רע...

בבית החולים, עברתי סריקות מקיפות שבסופו של דבר התברר שאני סובלת מ"מכות יבשות" בלבד אך כל המערכות הפנימיות שלי ושל העובר תקינות לגמרי, וגם הדופק  של העובר סדיר.

הודינו שוב לה' על הנס הגדול שעשה עמנו.

יומיים לפני שבת שירה, נולדה לנו תינוקת חמודה, נסיכה מתוקה שהציפה אותנו באושר עד דמעות. לתינוקת קראנו שירה.

שירה ושבח לבורא עולם על הישועה הגדולה לה זכינו בזכות הצדיק מיבנאל.

ברוך ה', כעת ניתן לסכם ולומר שהחיים שלנו השתנו לטובה מקצה לקצה, הילדה המתוקה שבאה לעולם חיזקה את הזוגיות ביני לבין בעלי והעצימה בינינו את האהבה והאחווה, והעיקר שבעלי ואני התחלנו להתחזק ברוחניות ולהודות יום יום לה' על כל החסד העצום שגמל אתנו.

זכינו בחסדי שמיים ל...

אהבה ואחווה- בינינו שלא התגרשנו.

שירה – הנסיכה הקטנה

ורעות- שהפכתי לאימא מאושרת.

מוקדש באהבה לנשים שעדיין לא זכו לפרי בטן ובמיוחד לאלו שאולי איבדו מעט את התקווה להפוך לאימהות מאושרות בקרוב.

שלכן- רעות אימא של שירה

ליצירת קשר ולתגובות

Reutoo@hotmail.com

 

 

0 תגובות

הוספת תגובה
שם:
כותרת:
תוכן:
 
מפת אתר : ברסלב סיטי בפייסבוק : ברסלב סיטי ביוטיוב : ברסלב סיטי בגוגל+ : ברסלב סיטי בטוויטר : צור קשר : שיעורים להאזנה : שיעורים לצפיה : קונטרסים לקריאה : אש קודש : ספריית האתר : קבל עידכונים : מכתבי מוהרא"ש לגברים : מכתבי מוהרא"ש לנשים : קרן הדפסה : ביקורי הצדיק בארה"ק : חדשות ברסלב : שיחות מוהרא"ש : breslevcenter-אידיש : שאלות ותשובות בחסידות ברסלב : חסידות ברסלב : תולדות חייו של רבי נחמן מברסלב : גוגל פלוס : רבי נחמן מברסלב : שאל את הרב
עיצוב אתרים - BetaGroup