פרשת וילך חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא
* * * |
[א] וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ז) שהצדיק האמת הוא הרחמן האמיתי, שיודע לרחם על נשמות ישראל, להוציאם מעוונות. כי מי שיודע קדושת ישראל מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל, הוא יודע שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משורשם וגודל דקותם ורוחניותם, ועל-כן כל הייסורים שבעולם אינם נחשבים למַשּׂאוֹי כנגד המַשּׂאוֹי הכבד של עוונות חס ושלום, רחמנא לצלן, ואפילו כשיש לאדם ייסורים, אם אין בהם עוונות אינם נחשבים לייסורים כלל.
ובאמת מהיכן באים לעוונות חס ושלום? הוא רק על-ידי שאין לו דעת, כי אין אדם עובר עבירה אלא אם-כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ב.), וזוהי הרחמנות הגדולה מן הכל, שצריכין לרחם עליו להכניס בו דעת בבחינת "אשרי משכיל אל דל" (תהילים מא), כי אין עני אלא מן הדעת (נדרים מא.), וצריכים לרחם עליו להכניס בו דעת, ואפילו כשמגיע זמנו להסתלק והנשמה עולה ומתדבקת במקום שעולה בעולמות עליונים, אין זו תכלית ושלמות שתהיה הנשמה רק דבוקה למעלה, רק עיקר השלמות של הנשמה היא, שבעת שהיא למעלה תהיה למטה גם-כן, על-כן צריך שישאיר אחריו ברכה בן או תלמיד, כדי שתישאר דעתו למטה גם-כן בעת שנסתלק למעלה, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (בבא בתרא קטז.) "אשר אין חליפות למו" (תהילים נה), חד אמר בן, וחד אמר תלמיד. כי התלמיד מקבל דעת הרב. גם הבן בודאי אין מעלה כשנשאר בן רשע חס ושלום, והעיקר להשאיר בן שיהיה בחינת תלמיד גם-כן, שיקבל ממנו שכלו ודעתו. ולאידך מאן דאמר, די בתלמיד לבד, כי מאחר דהעיקר הוא כדי שישאיר דעתו בעולם, על-כן די גם בתלמיד לבד כי זהו עיקר השלימות שתישאר דעתו בעולם הזה גם בעת ההסתלקות כשהנשמה עולה למעלה. כי מי שיודע קצת בידיעתו יתברך, הוא יודע שעיקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך כמו שאומרים: `ואבית תהילה מגושי עפר מקרוצי חומר` וכו`, כי השם יתברך יש לו שרפים וחיות ואופנים ועולמות עליונים שהם עובדים אותו יתברך, ואף-על-פי-כן עיקר התענוג והשעשוע שלו כשעולה למעלה העבודה של עולם השפל הזה. ועל-כן צריכין להשאיר אחריו בן או תלמיד כדי שתישאר דעתו למטה, שיאיר בבני עולם הזה השפל, כי כשנשארת דעתו למטה על-ידי בן או תלמיד, נחשב כאילו הוא בעצמו ממש נשאר בעולם. נמצא, שעיקר שלימות הצדיק, שאפילו כשנשמתו עולה למעלה למעלה, למקום שעולה, אין זו שלימות גמורה אלא רק כאשר הוא גם למטה, להשאיר בן או תלמיד שהוא גם-כן בן כמאמרם ז"ל (סנהדרין יט:) כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. וזו מעלת הצדיק האמת שזוכה להשאיר אחריו ספרים קדושים, המקרבים את בני-אדם אליו יתברך, שאז אפילו כשנסתלק מהעולם, דיבוריו, שיחותיו, תורותיו ומאמריו נשארים בעולם. וזה וילך משה אף שמשה שהוא הצדיק האמת הולך ומסתלק מזה העולם, עם-כל-זאת וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל שהשאיר אחריו ברכה, שהם ספריו הקדושים, ועדיין הם מדברים אל כלל ישראל. וזה אשר התורה נקראת על שם משה, כמו שכתוב (מלאכי ג) "זכרו תורת משה". ודרשו חכמינו הקדושים (תנחומא שופטים) נתן נפשו על התורה שנאמר (שמות לד) ויהי שם עם ה` ארבעים יום וארבעים לילה, ונקראת על שמו שנאמר (מלאכי ג) זכרו תורת משה עבדי, ודבר זה שייך לכל צדיק וצדיק שנקרא משה, אף שנסתלק ועולה למעלה למעלה במקום שעולה, בבחינת וילך משה, אף-על-פי-כן נשאר פה למטה שמשאיר אחריו ברכה ספרים קדושים, שיכולים לקרב את כלל נשמות ישראל אליו יתברך. והדיבורים שלו מדברים אל כלל ישראל, בבחינת וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל, אשר מי שהוגה בספרי הצדיק האמת ואז הוא חי, והבן למעשה.
[ב] חיזקו ואימצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי הוי"ה אלוקיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ד) כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, היינו שמרגיש את העולם הבא עוד בעולם הזה, וכמו שכתוב (תהילים נו) "בהוי"ה אהלל דבר באלוקים אהלל דבר", היינו הן הוי"ה שהוא שם רחמים, והן אלוקים שהוא שם דין, בשניהם אהלל דבר לפניו יתברך, כי אין הפרש אצלו בין טוב שהוא חסד, ובין רע שהוא דין, וכמאמרם ז"ל (פסחים נ) האידנא מברכין על הטוב הטוב והמטיב ועל הרעה דיין אמת, ולעתיד כולו הטוב והמטיב, שיהיה שם הוי"ה ושם אלוקים אחדות אחת. ואת זה אי אפשר להשיג אלא כשמעלה את המלכות דקדושה מן הגלות מבין העכו"ם, כי עכשיו המלכות והממשלה אצל העכו"ם, ובשביל זה נקראים עבודת אלילים שלהם בשם אלוקים, שזה אלוקים אחרים, ועיקר עבודתינו לגלות לכולם את מלכותו יתברך שהוא יתברך מלך ומלכותו בכל משלה, וזה אי אפשר אלא על-ידי וידוי דברים שאדם צריך להתוודות תמיד להקדוש-ברוך-הוא, ועל-ידי וידוי דברים יוצאים עוונותיו מעצמותיו. וזה חיזקו ואימצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי הוי"ה אלוקיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך היינו בו ברגע שאדם חזק אשר הוי"ה אלוקיך הוא ההולך עמך כבר צריכים להתחזק ולא לירא ולא לפחד משום קליפות וסיטרא אחרא הרוצים לדבק את עצמם בו. וזו כל עבודת בר ישראל בראש השנה, שמתפללים אז על עליית המלכות – וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו הוי"ה אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, ואחר-כך בא יום הכיפורים שאז מתוודים עשר פעמים, כדי להוציא את העוונות שנמצא בתוך עצמותיו, ועל-ידי-זה משיג אשר הוי"ה הוא האלוקים. וזו התחזקות עצומה לאדם שלא לירא ולא לפחד משום בריה שבעולם, כי תיכף-ומיד כשמחדיר בעצמו את אמיתת מציאותו יתברך, אין לו כבר מה לפחד מאף אחד בזה העולם, והבן למעשה. |
|