חדשות ברסלב שו"ת ברסלב מאמרים ספרי ברסלב וידאו
מנהיגות ורבנות

"רצים ועולים בכבש"

מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חברו ונפל, ונשברה רגלו, וכיון שראו בית-דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהא תורמין אלא בפייס • דברי התורה שנאמרו בשולחנו הטהור של כ"ק מוהרא"ש זי"ע בליל שבת שבת קודש פרשת כי תשא ה'תשע"א.


בליל שבת קודש בסעודה ראשונה דיבר מוהרא"ש זי"ע דיבורים נוראים ונפלאים מאד על פי דברי רביז"ל ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' פ' המדבר ממנהיגות ורבנות, ומגריעות מדת הצביעות, עיין שם.

 ♦ ♦

פתח ואמר מוהרא"ש ז"ל, רביז"ל אומר, איתא בפרק שני מסכת יומא: בראשונה כל מי שרצה לתרום תרומת הדשן תורם וכו', פירוש, דורות הראשונים שהיו צדיקים, בשביל זה כל מי שרצה לזכות בהתנשאות, הנקרא דשן, כמו שכתוב (תהלים כ"ג): "דשנת בשמן ראשי"- תורם, והיה מנהיג הדור, ובזמן שהן מרבין, רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חברו בארבע אמות, זכה, היינו כשהיו מרבין, רצין, שכל אחד אומר: אני רוצה להנהיג הדור (עין חגיגה יג), היינו מי שידע והשיג יותר בסודות התורה, לזה היו ממנין פרנס על הצבור, וזהו: 'כל הקודם את חברו בארבע אמות, היינו ארבע אמות של הלכה' (ברכות ח), 'זכה', זה היה זוכה לתרומת הדשן, לבחינת: "דשנת בשמן" וכו', ואם היו שניהן שוין, הממונה אומר להן הצביעו, ומה הן מוציאין, אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש, פירוש, כשהיו שנים שוין בהשגת התורה, שעל-ידה היו זוכין להתנשאות, כמו שכתוב (משלי ח): "בי מלכים ימלכו", וכל אחד רצה ההתנשאות, אזי הממונה, היינו היצר הרע, היה מסית ואומר להם: הצביעו, היינו שיראה איזה צביעות בפני המון עם, כדי שיחזיקו אותו ויקבלו אותו לרב, והממונה, היינו היצר, פיתה את כל אחד על צביעות, והקל להם ואמר להם: ומה הן מוציאין, אחת או שתים פירוש, אמר: 'ומה הן', היינו מה היא עבירה בזה, שתוציא צביעות פעם אחת או שתים, ואחר-כך כשתהא מוחזק אצל המון עם לצדיק, אזי תחזיר לצדקתך ולאמתתך, אבל הצדיקים האלו אין מוציאין שום צביעות, ואין שומעין לעצת יצר הרע, מחמת גודל הכרתם בגדלות הבורא, 'שמלא כל הארץ כבודו' (ישעיה ו), ורואה ויודע הכל, ומתביישין לפני השם יתברך להראות איזהו צביעות, וזהו: 'אין מוציאין אגודל במקדש', הינו שכלם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, (ברכות לג): 'מי שיש בו דעה כאלו נבנה מקדש בימיו'.

מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חברו ונפל, ונשברה רגלו, וכיון שראו בית-דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהא תורמין אלא בפייס, נשברה רגלו היינו כפירה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, (מכות כג): 'בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה', מחמת קנאה שקינא את חברו, שהיה שניהם שוים בהשגת התורה, וחבירו דחף אותו, על ידי זה כפר בעיקר, גם ירבעם אמר מי בראש (סנהדרין קב), כמו שמצינו בדור הזה, שכמה בני-אדם נפלו מאמונתם מחמת שרואים שבני-גילם עלו לגדולה, ובודאי מה שדחף אותו ולקח גדולה לעצמו היא עזות, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין קה): 'עזות-מלכותא בלא תגא', התקינו שיהא תורמין על-ידי פיוס, היינו מתחילה היו רוצים בהתנשאות לשם שמים, אבל עכשו שההתנשאות היא בשביל כבוד עצמו, התקינו שלא ירדוף שום אדם אחר התנשאות, אלא יברח מן ההתנשאות, 'ואין תורמין אלא על-ידי פייס', פירוש, היינו לא ירצה שום אדם בהתנשאות, אלא עד שיבואו כל העם ויפיסו אותו שיקבל רבנות, אזי יקבל, אבל בלא פיוס לא יקבל, ולא ירדף אחר התנשאות, כי לא מצינו בדור הזה שיהא כונתו לשם שמים, כמו שמצינו (הוריות יג:) שהתקין רבן גמליאל כבוד לעצמו וכבוד לנשיא וכבוד לאב-בית-דין, ואחר-כך כשראו רבי מאיר ורבי נתן, התיעצו לבטל הדבר, ובודאי לא היו כוונתם, חס ושלום, בשביל כבוד עצמם, אלא בשביל כבוד השם יתברך, עד כאן לשון רביז"ל.

והסביר מוהרא"ש ז"ל, כי הנה רביז"ל מלמד אותנו בתורה זו, לימוד עמוק בהנהגת העולם וקבלת הרבנות, שלא ירדוף אדם אחר מנהיגות ורבנות, ולא ירצה שום שררה והתנשאות, אדרבה, יברח מהם לגמרי, ורק אם  יבואו אנשים ויפייסו אותו לקבל שררה ומנהיגות, אזי סימן מן השמים שצריך להנהיג אותם, ואז יקבל, אבל מצד עצמו יברח מהתנשאות לגמרי, ורביז"ל מלביש כל זאת בדברי המשנה ביומא (פרק ב') בדרך נורא ונפלא מאד, שבדורות הראשונים שהיו כוונתם כולו לשם שמים, אזי כל הקודם את חבירו ב"ארבע אמות" היה זוכה לתרומת הדשן, היינו להנהגה ושררה, וכמו שכתוב (תהלים כ"ג) דשנת בשמן ראשי, "ארבע אמות" מרמזות על ארבע אמות של הלכה, שהן השגות אלקות הנמשכות מן הארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, שהם כלולים בארבעה צירופי שם הוי"ה ברוך הוא: ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, וכמבואר בכתבי האריז"ל (שער מאמרי חז"ל מסכת ברכות ח:), על מאמר חכמינו הקדושים (ברכות ח:), מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, והצדיק והמנהיג האמיתי הדבוק ביחודי שמות אלו בקביעות עצומה, ואינו רואה לפני עיניו כי אם את אמתת מציאותו יתברך, לו שייכת בחינת שררה ומנהיגות, שינהיג בני אדם בדרך הישר, ויקרבם אל השם יתברך, אבל אם עדיין אינו אוחז בזה, איך שייכת אליו שררה ומנהיגות, הלא אינו יודע להנהיג את עצמו, ואיך יידע להנהיג את אחרים, ולכן בדורות הראשונים, רק מי שהיה עולה בכבשונו של עולם, היינו בסודות התורה, והיה זוכה לדביקות אמיתית בו יתברך, היה מקבל שררה ומנהיגות.

"הממונה אומר להן הצביעו, ומה הן מוציאין, אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש"

אבל אם היו שני צדיקים שהיו שווים בהשגת התורה, והיה נדמה ששניהם ראויים לקבל המנהיגות, אזי היצר הרע היה בא ומסית כל אחד מהם, ואומר לו "הצביעו", היינו שיראה איזו צביעות בפני המון עם, כדי שיחזיקו אותו לצדיק גדול, ויעשה תנועות ועבודות משונות כדי שיקבלו אותו לרב ומנהיג עליהם, והיצר הרע מלביש עצמו במצוות, ואומר לו שלא יעשה צביעות זאת בקביעות תמיד, רק יעשה כן בתחילה, כדי שימצא חן בעיני בני אדם, ואחר כך יחזור לתמימותו וצדקתו, והיצר הרע מסית מאד לצביעות, כי זהו עיקר מהות היצר הרע בעצמו, להיות צבוע, ולהלביש עצמו במצוות, ולהטעות את הבריות, וכמו שפירש הבעל שם טוב הקדוש זי"ע את דברי חכמינו הקדושים (שבת ע"ה:) שוחט מפני מה מחייב? מפני צובע, "שוחט" הוא היצר הרע שהוא שוחט דעלמא (עיין שם בתוספות), ומסית את הבריות לעבירות ואחר כך הורג אותם רחמנא ליצלן, ומפני מה הוא חייב, ולמה סוף כל סוף ישחטו אותו, הלא עושה רצון השם יתברך להסית הבריות ולהעמיד לפניהם נסיון? והתשובה היא "מפני צובע", כי צובע את עצמו, ומלביש הסתותיו במצוות, ועל זה לא נצטווה, כי נצטווה רק ליתן לבני אדם נסיונות לבחור בטוב או ברע, אבל להלביש עצמו במצוות, ולהראות שגם העבירה היא מצוה, על זה לא נצטווה כלל, ולכן על זה מגיעה לו שחיטה.

וכן אומר רביז"ל (שיחות הר"ן סי' ו') שהיצר הרע נדמה לאדם שרץ עם יד סגורה, וכולם חושבים שיש בידו מה שהם צריכים, ורצים אחריו, ולבסוף פותח את ידו ומראה שאין בידו כלום, נמצא שהוא צבוע גדול, ומסית הבריות עם צביעות, עד שקשה מאד להבחין את צביעותו ולהיזהר ממנו.

והנה מחמת שכל מהותו של היצר הרע היא צביעות, לכן גם מסית הבריות למדת הצביעות, שיעשו דברי צביעות כדי למצוא חן בעיני הבריות, ולהוציא מהם כסף וכבוד, וזו מדה מגונה מאד, כי הדבוק בו יתברך באמת, לא יעשה שום תנועה למצוא חן בעיני הבריות, ואין חילוק אצלו בין שהוא מתפלל לבד ובין שהוא מתפלל בין אלף אנשים, שאין זה עושה עליו שום רושם כלל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ס"ו), כי האמת היא אחת - להתפלל רק לפני השם יתברך שהוא אחד יחיד ומיוחד, ולא להתפעל מפני בני אדם כלל, וכן לא יחניף בני אדם כדי לקבל מהם כסף וכבוד, כי אין לו כלום עם בני אדם, כל מוחו ומחשבתו הוא רק להכלל בה' אחד, וכל מעשיו ועבודותיו לשם אל עולם, ולהכלל בו יתברך לגמרי.

 "רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חברו בארבע אמות, זכה"

ועל פי זה יש לפרש בדרך צחות, דברי חכמינו הקדושים (מובא בפירש"י שמות כז, ב) על הפסוק: "כתית למאור" - כתית למאור ולא כתית למנחות, היינו אם אדם צריך לכתת עצמו ולשנות את מהותו, זה יהיה רק "למאור", היינו לדבק את עצמו באור האין סוף ברוך הוא, שיפיל עצמו לארץ ויכתת וישבר עצמו בתפילה ובכיה להשם יתברך שירחם עליו בכל מה שצריך, אבל "לא כתית למנחות" היינו שלא יכתת עצמו וישנה את מהותו בדרך צביעות וחנופה לפני הבריות כדי לקבל "מנחות" ומתנות מבני אדם, וכדרך אנשים צבועים שמוכנים לכתת עצמם ולשנות כל מהותם כדי למצוא חן בעיני הבריות ולקבל מהם כסף וכבוד, כי הכתיתה צריכה להיות רק "למאור" ולהאיר על נפשו אור האין סוף ברוך הוא, ולא לדבר אחר.   

ולכן צדיקים אמיתיים הדביקים ב"ארבע אמות של הלכה", שהם ייחודי שמותיו יתברך, בוודאי אינם נתפסים במדת הצביעות המגונה, "כי אין מוציאין אגודל במקדש", היינו מי שמוחו דבוק בהשם יתברך, שנחשב כאילו נבנה בית המקדש בימיו, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות ל"ג.) כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, צדיק כזה בוודאי אינו מוצא "אגודל" במקדש, היינו גדלות וצביעות במוחו הקדוש, כי מדה זו מאוסה בעיניו מאד, והוא בורח מכל שמץ של גדלות לגמרי, ולכן כשרואה שיש עוד צדיק בעולם הראוי למנהיגות ושררה, בורח לגמרי מכל מיני התמנות, ואינו רוצה שום שררה או נגיעה במדת הצביעות כלל.

ומסיימת המשנה, מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חברו ונפל, ונשברה רגלו, וכיון שראו בית-דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהא תורמין אלא בפייס, כי בדורות האחרונים שכבר לא היתה המנהיגות והרבנות לשם שמים, וכששני בני אדם היו ראויים להנהגה, ושניהם רצו להיות מנהיג, היה אחד דוחה את חבירו, עד שנשברה רגלו ובא לידי כפירות רחמנא ליצלן, אזי התקינו חכמים שלא ירדוף שום אדם אחר התנשאות, אלא יברח מן ההתנשאות, עד שיבואו כל העם ויפייסו אותו שיקבל רבנות, ורק אז יקבל, אבל בלא פיוס לא יקבל ולא ירדוף אחר התנשאות, כי זה סימן שאדם אוחז באמת, כשבורח מכל מיני פירסום ומנהיגות, וכמובא בספר המדות (אות תשובה סי' ע"ז) בזה יודע האדם, שבאמת הוא רוצה לעבוד, כשאינו רוצה בפרסומו, עיין שם, ואם אחר בריחתו, אף על פי כן בני אדם רודפים אחריו, ומבקשים ממנו להנהיג אותם, זה סימן שהמנהיגות מן השמים, ובוודאי יצליח להנהיג אותם בדרך האמת, על כן אשרי הבורח מכל מיני כבוד ופירסום, ומדבק עצמו רק בו יתברך לבד, כי אז יזכה אל כל טוב אמיתי בזה ובבא לנצח, אשרי לו ואשרי חלקו.

וקישר מוהרא"ש ז"ל את הענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה כתיב (שמות ל"ג) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד, והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, ופירש"י, ומשה, מאותו עוון והלאה, יקח את האהל, לשון הווה הוא וכו', עיין שם, ויש להבין מה מלמדת אותנו התורה הקדושה בזה, ואיזה לימוד יש בזה לדורות, כי התורה הקדושה היא נצחית ושייכת לכל אחד בכל עת ובכל זמן, והנה לפי דברי רביז"ל הנ"ל מובן הענין היטב, כי התורה הקדושה מלמדת לדורות עולם, איך צריכה להיות התנהגות המנהיג האמיתי, שיברח מכל מיני שררה ומנהיגות לגמרי, ולא יקבל אותה אלא אם יבואו העם ויפייסו אותו, שזהו ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה רחוק מן המחנה, כי אחר חטא העגל, שהסיתו הערב רב את נשמות ישראל על ידי מדת הצביעות, ללכת אחר עגל של זהב ולקבל אותו לאלוה ולמנהיג, הבין משה רבינו שצריך לברוח מן השררה לגמרי, ולישב מחוץ למחנה רחוק מן המחנה, ואז מי שיבוא אליו ויפייסו להנהיג אותו, זה סימן שלבו שלם באמת, וראוי לקבל אותו, שזהו והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, כי מי שמבקש הקדוש ברוך הוא באמת, ורוצה למצוא רב ומנהיג אמיתי שידריך אותו בדרך הישר, לא יסתכל על שום מונע ומעכב, רק יכתת את רגליו ללכת אחר הצדיק, ואפילו אם יהיה רחוק מאד מן המחנה, יצא אליו לקבל את דבריו, וזה סימן שלבו שלם באמת, ולכן דייקא מאותו עוון ואילך, שהוא חטא העגל, הצדיק שבדור שהוא בחינת משה, יקח את האהל, לשון הווה, כמו שפירש"י, ונטה לו מחוץ למחנה, כי אז זה סימן מובהק לכל מבקש ה', שיצא אל אהל מועד ויפייס את משה שילמד עמו דרך ה', ויורהו דרך האמת בחיים, והשם יתברך יזכנו להיות מקורבים אל צדיקים אמיתיים הדבקים בו יתברך באמת, ונזכה לקבל דבריהם באמת ובתמים, עדי נזכה לעלות ולהכלל בו יתברך לגמרי מעתה ועד עולם, אמן ואמן.

לכל המאמרים במדור משולחנו של צדיק >



"האפיקורסית של החלל הפנוי"

הניגון של הצדיק, שהוא בחינת משה, מעלה את הנשמות מן האפיקורסית של החלל הפנוי שנפלו לשם, כי דע, שכל חכמה וחכמה שבעולם, יש לה זמר וניגון מיוחד  דברי התורה שנאמרו בשולחנו הטהור של כ"ק מוהרא"ש זי"ע בסעודה שלישית שבת קודש פרשת בשלח שבת שירה ה'תש"ע


בסעודה שלישית, סעודת רעווא דרעווין, דיבר מוהרא"ש זי"ע דיבורים נוראים ונפלאים מאד על פי דברי רביז"ל ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ס"ד המדבר מענין הניגון  של הצדיק המביא לידי אמונה, עיין שם.

 ♦ ♦

פתח ואמר מוהרא"ש ז"ל, רביז"ל אומר (מוהרא"ש ז"ל חזר בקיצור על כמה נקודות שבתורה זו של רביז"ל), הניגון של הצדיק, שהוא בחינת משה, מעלה את הנשמות מן האפיקורסית של החלל הפנוי שנפלו לשם, כי דע, שכל חכמה וחכמה שבעולם, יש לה זמר וניגון מיוחד, שזה הזמר מיוחד לחכמה זו, ומזה הזמר נמשכת החכמה הזאת, וכמו שכתוב (תהלים מ"ז): "זמרו משכיל", שכל שכל וחכמה יש לו זמר וניגון, ואפילו חכמת האפיקורסית, יש לה ניגון וזמר המיוחד לחכמה האפיקורסית, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה ט"ו) 'אחר מה הוי בה, זמרא יוני לא פסק מפומיה, וכשהיה קם מבית המדרש, כמה ספרי מינין נופלין ממנו', כי זה תלוי בזה, כי על ידי זמר שלא פסק מפיו, על ידי זה היו הספרי מינין נופלין ממנו, כי זה הזמר היה מיוחד לזה האפיקורסית והמינות שהיה לו, נמצא כל חכמה וחכמה לפי בחינתה ומדריגתה, כן יש לה זמר וניגון השייך ומיוחד אליו:

ואמונה, יש לה גם כן זמר וניגון המיוחד לאמונה, וכמו שאנו רואים שאפילו אמונות עכו"ם בדברי טעותם, יש לכל אמונה של עכו"ם ניגון מיוחד, שמזמרין בו ועורכין בו בבית תיפלתם, כן להיפוך בקדושה, כל אמונה יש לה זמר וניגון, ואותו הזמר המיוחד לאמונה, שהוא אמונה העליונה מכל המיני חכמות ואמונות שבעולם, היינו אמונה בהאור אין סוף עצמו הסובב כל עלמין, אותו הזמר הוא גם כן למעלה מכל הנגינות וזמירות שבעולם, השייכים לכל חכמה ואמונה, וכל הזמירות והניגונים של כל החכמות, נמשכין מזה הזמר והניגון, שהוא למעלה מכל הזמירות והניגונים של כל החכמות, כי הוא הזמר השייך להאמונה בהאור אין סוף עצמו, שהוא למעלה מן הכל: ולעתיד לבוא "שיהפוך לכל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה'" (צפניה ג), והכל יאמינו בו יתברך, אז יתקיים (שיר השירים ד): "תבואי תשורי מראש אמנה", 'מראש אמנה' דייקא, היינו בחינת אמונה עליונה זו, שהוא ראש לכל האמונות, וזה 'תשורי' דייקא, היינו הניגון והזמר השייך לראש אמונה זו: ולבחינת זמר של אמונה העליונה הזאת, אין מי שיזכה, כי אם צדיק הדור, שהוא בחינת משה, שהוא במדרגת אמונה זו, וזה (שמות ט"ו): "אז ישיר משה", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צ"א:) 'שר לא נאמר, אלא ישיר', מכאן לתחית המתים מן התורה, שעתיד משה לשיר לעתיד לבוא גם כן. כי כל השירות, בין של עולם הזה בין של לעתיד לבוא, הוא רק אצל משה, ועל ידי ניגון של הצדיק, שהוא בחינות משה, על ידי זה עולים ויוצאים כל הנשמות שנפלו בתוך האפיקורסית של חלל הפנוי, כי ניגונו הוא בבחינת 'ראש אמונה', היינו אמונה העליונה על הכל, שעל ידי ניגון ואמונה זו נתבטלים כל האפיקורסית, ונכללים ונתבטלים כל הנגונים בתוך הניגון הזה, שהוא למעלה מן הכל, שממנו נמשכים כל הנגונים וכו',  עיין שם כל זאת בדברי רביז"ל.

והסביר מוהרא"ש ז"ל, כי הנה כוח נגינה גדולה מאד, ועל ידי ניגון ושיר של התעוררות ודביקות, יכולין לעלות ולהתדבק בהשם יתברך מאד, ולכן הזהירנו רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ג'), להישמר מניגונים של רשעים, כי כמו שיש כח לניגון של צדיק לעורר לב האדם אחר השם יתברך, ולדבקו בו יתברך, כן יש כח לניגון של רשע לקרר לב האדם, ולנתקו מדביקות השם יתברך חס ושלום, ודייקא על ידי נגינה, יש כח לרשעים לתפוס בני אדם ברשת טמיאה של כפירות ואפיקורסות, כי ממשיכים אותם על ידי נגינה פסולה, ואחר כך מכניסים בהם דיעותיהם הפסולות רחמנא ליצלן, שזהו מה שאמרו חכמינו הקדושים (חגיגה ט"ו:) על אלישע - אחר, ששני פגמים היו בו, שהיה מזמר ניגוני יון,  וגם היה ספרי מינים נופלין מחיקו, כי זה תלוי בזה, על ידי שהיה נמשך אחר ניגוני יון, זה הביא אותו אחר כך לספרי מינים רחמנא ליצלן, ולכן כל מי שרוצה לידבק עצמו בהקדוש ברוך הוא באמת, יהיה נזהר מאד מניגוני רשעים, וירגיל עצמו בניגוני צדיקים, וינגן אפילו בינו לבין עצמו ניגונים שמחים ומעוררים, אפילו אם אינו בעל מנגן בטבעו, וכמו שאומר רביז"ל (שיחות הר"ן סי' רע"ג), טוב לאדם להרגיל את עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון, כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאד מאד, ויש לו כח גדול לעורר ולהמשיך את לב האדם להשם יתברך, ואפילו מי שאינו יכול לנגן, אף על פי כן בביתו ובינו לבין עצמו, יוכל להחיות את עצמו באיזה ניגון כפי שיוכל לזמר אותו, כי מעלת הנגון אין לשער, עיין שם, אשרי המנגן ניגונים קדושים בכל עת.

"האפיקורסית של החלל הפנוי"

והנה כלליות הניגונים הקדושים של נשמות ישראל, הוא ספר "תהלים" שחיבר דוד המלך עליו השלום, כי דוד המלך היה נעים זמירות ישראל, וכלל ב"תהלים" כל מיני שיר שבח אל השם יתברך, ואמר אותם ברוח הקודש גבוה כזה, עד שכל אחד מישראל בכל הדורות יכול למצוא עצמו בהם, ולומר שיר שבח אל השם יתברך על ידם, ולכן הוא דבר גדול מאד לומר הרבה תהלים בכל יום, ואשרי מי שזוכה לומר "יום" של תהלים בכל יום, עד שזוכה לגמור כל ספר "תהלים" כל שבוע, כי השירים של דוד המלך מושכים לב האדם מאד אחר השם יתברך, ועל ידי תהלים זוכים לתשובה, ולמצוא את השער של תשובה השייך אליו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ע"ג), ודוד המלך פעל אצל השם יתברך שיהיה אמירת תהלים חשובה כלימוד נגעים ואהלות (מדרש תהלים מזמור א'), ויש לומר למה דייקא "כנגעים ואהלות" ולא כמסכתות אחרות, אבל מסכת נגעים מדבר מטומאת צרעת הבאה על לשון הרע, ומסכת אהלות מדבר מטומאת מת, שהוא טומאת הרשעים הנחשבים בחייהם כמתים, וכוח של אמירת תהלים כל כך גדול, עד שיכול לטהר אדם מפגם של לשון הרע ורכילות, ולטהר אותו מטומאת הרשעים הנחשבים כמתים בחייהם, ולכן אשרי המרגיל עצמו בשירה וזמרה של דוד המלך עליו השלום, שהוא ספר תהלים, ואומר הרבה מזמורי תהלים בכל יום.

והנה זה ברור, שעיקר המניעה לאדם לומר שירות ותשבחות אל השם יתברך בכל לב, הוא מחמת שיש בו ישות וגיאות, והגאוה אינו מניח אותו לפתוח לבו לפני השם יתברך, ולשיר לפניו שירות ותשבחות, כי על הבעל גאוה אומר הקדוש ברוך הוא (סוטה ה.), אין אני והוא יכולין לדור בעולם, נמצא שאין מקום בלבו להכיר חסדי השם יתברך, ולהודות אליו יתברך, אבל מיד שאדם מכניע הישות והגיאות שלו, ומתחיל להכיר את חסדי המקום עליו בכל עת, בוודאי יתעורר לשיר שירות ותשבחות אליו יתברך תמיד, וירגיש שמחה ונעימות נפלאה בכל ימי חייו, ולכן אשרי המרגיל עצמו לומר שירות ותשבחות אל השם יתברך תמיד, כי אז עולמו יראה בחייו, ויחיה חיים טובים מעין הגאולה העתידה, שאז נאמר (שיר השירים ד') תבואי תשורי מראש אמנה, אשרי לו ואשרי חלקו.

וקישר מוהרא"ש ז"ל את ענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה מצינו בפרשת השבוע שירת הים ששר משה ובני ישראל אחר הנס של קריעת ים סוף, שהיה הגמר של יציאת מצרים, וכמו שכתוב (שמות ט"ו)  ויושע ה' ביום ההוא וגו' אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' וגו', ומנהגם של ישראל לומר שירת הים בכל יום, ואיתא בזוהר הקדוש (בשלח נ"ד), ומובא גם בפוסקים (משנה ברורה סי' נ"א סעיף קטן י"ז), שמי שאומר שירת הים בשמחה, ומדמה בדעת כאילו באותו יום עבר בים, מוחלין לו על כל עוונותיו, ויש להבין למה מעלת שירת הים גבוה כל כך, עד שיהיו נמחלין כל עוונותיו על ידי זה, וגם למה השירה מתחיל דייקא עם פסוק אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, שמזכירין גיאות ה', וזה אשר גרם סוס ורוכבו רמה בים, למה דייקא מדה זאת?

"שירת הים"

והנה על פי דברי רביז"ל הנ"ל מובן הענין מאד, כי פרעה ומצרים היו קליפות של כפירות ואפיקורסות הבאים בחלל הפנוי, הרוצים לחטוף ישראל ברשתם הטמיאה חס ושלום, וכמו שאומר רביז"ל (בסוף תורה זו), שפרעה הוא לשון ביטול, מלשון (שמות ה') תפריעו את העם, כי פרעה הוא מקור הכפירה, וכמו שאמר (שמות ה') מי ה' אשר אשמע בקולו וגו', לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, ורצה להכניס הכפירות בנשמות ישראל חס ושלום, ולהרחיק אותם מן הצדיק, וכמו שאמר (שם) למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם, אבל נשמות ישראל התגברו כנגדו עם אמונה בה' ועם אמונת חכמים, וכמו שכתוב (שם י"ד) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ועל ידי אמונה עוברים על כל הקושיות של החלל הפנוי, שעל שם זה נקראים נשמות ישראל "עבריים", על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות והכפירות, ועל ידי אמונה זאת יצאו מתחת יד פרעה ומקליפת מצרים, והנה משה רבינו רצה שישאר הארה של יציאת מצרים וקריעת ים לדורות עולם, ולכן עלה בלבו לומר שירה, וכמו שכתוב אז "ישיר" שר לא נאמר, אלא "ישיר", על שם המחשבה, וכמובא ברש"י (פסוק א'), וגם "ישיר" על שם העתיד, שמשה רבינו יאמר שירה עם נשמות ישראל לדורות עולם, כי דייקא על ידי שירה, שהוא כח נגינה, בשירות ותשבחות אל השם יתברך, מכניעים כל הקליפות של כפירות ואפיקורסות לגמרי, וזוכין להגביה המוח בדביקות אמיתי אל השם יתברך, ולהגיע למעלה מן החלל הפנוי, ואל ראש האמונה, וכמו שכתוב (שיר השירים ד') תבואי תשורי מראש אמונה, ולכן כל האומר שירת הים בכל יום בשמחה, ומדמה לעצמו כאילו עובר אז את הים, בוודאי מוחלין לו על כל עוונתיו, כי שירת הים שהוא השיר של אמונה, מרים ומגביה האדם למעלה מחלל הפנוי, ועל ידי זה נמחלין כל העוונות, וכמו שאומר רביז"ל (ספר המדות אות אמונה סי' ל"ג), על ידי אמונה הקדוש ברוך הוא יסלח לך על כל עוונותיך.

וזהו אשר בהתחלת השירה מזכירין גיאות ה' דייקא, וכמו שכתוב אשירה לה' כי גאה גאה, כי עיקר המניעה לומר שירות ותשבחות אל השם יתברך הוא מחמת מדת הישות והגיאות, כשיש לאדם מדת הגאוה, והוא דוחק את רגלי השכינה רחמנא ליצלן, ולכן אינו יכול לכוון לבו לשיר ולהודות לה', אבל כשמכיר שכל הגיאות שייך רק אל השם יתברך, שזהו כי גאה גאה, ותירגם אונקלס ארי איתגאי על גותניא וגיאותא דיליה היא, אזי מיד נכנעים כל הקליפות, שהם סוס ורוכבו, המרמזים על הס"מ ונוקביה (כמובא בסידור האריז"ל), ונשמות ישראל יכולים לומר שירה אל השם יתברך בשמחה עצומה, ולכן שירת הים נקבע לדורות עולם בתוך הסידור של נשמות ישראל, כי דייקא על ידי שירה זוכין להתגלות אמונה, ולהכניע כל הקליפות לגמרי, ובפרט כשאדם מכוון לומר אותה גם על כל הנסים שהקדוש ברוך הוא עושה עמו בכל עת, זה מסוגל להמשיך עליו כל מיני ישועות והשפעות טובות וזיווגים טובים, וכמובא בספר המדות (אות חיתון חלק ב' סי' א'), מי שקשה לו למצוא זווגו יאמר בכונה שירת הים, והשם יתברך יזכינו למלאות פינו בשירות ותשבחות תמיד, עדי נזכה להגיע אל הניגון העליון של אמונה, שהוא למעלה מכל הניגונים, ונזכה להכלל בו יתברך לגמרי מעתה ועד עולם אמן ואמן.

. 

לכל המאמרים במדור משולחנו של צדיק >

0 תגובות

הוספת תגובה
שם:
כותרת:
תוכן:
 
מפת אתר : ברסלב סיטי בפייסבוק : ברסלב סיטי ביוטיוב : ברסלב סיטי בגוגל+ : ברסלב סיטי בטוויטר : צור קשר : שיעורים להאזנה : שיעורים לצפיה : קונטרסים לקריאה : אש קודש : ספריית האתר : קבל עידכונים : מכתבי מוהרא"ש לגברים : מכתבי מוהרא"ש לנשים : קרן הדפסה : ביקורי הצדיק בארה"ק : חדשות ברסלב : שיחות מוהרא"ש : breslevcenter-אידיש : שאלות ותשובות בחסידות ברסלב : חסידות ברסלב : תולדות חייו של רבי נחמן מברסלב : גוגל פלוס : רבי נחמן מברסלב : שאל את הרב
עיצוב אתרים - BetaGroup