חדשות ברסלב שו"ת ברסלב מאמרים ספרי ברסלב וידאו
תיאור מרתק: כשאחיו של רבי נחמן מברסלב חזר לחיים
(אילוסטרציה, למצולם אין קשר לכתבה)

נעמי גולדין מגישה תיאור סוחף ומלא רגש מפטירת "רבי ישראל מת" שהלך לעולמו בילדותו אך חזר לתחיה על קבר הבעל שם טוב הקדוש בזכות תפילתה הטהורה של אימו

כ"ד בחשוון תשע"ה, 17/11/2014 | נעמי גולדין


שלוש דפיקות חרוצות על דלת ביתה של הרבנית פייגא.

"אבל מאמי עסוקה כעת", הרבנית פייגא מצטחקת אל הפעוט שבין ידיה, "אנחנו משחקים עכשיו! אבל בוא, ישראליק, נלך לפתוח את הדלת. אישה יהודייה זקוקה לנו כעת".

פייגא פותחת את הדלת. חיה לאה הטבחית עומדת שם, חנוטה בסינרה הלבן, הארוך, בעל הכיסים הרחבים. "אוהו, שלום חיה לאה! האם סיימת כבר את כל האפייה למחר? הן יום חמישי היום". "כן, ברוך השם!" חיה לאה מחזיקה בידיה צלוחית מלאה בעוגיות קטנות מכוסה במגבת רכה.

"הו, את חרוצה כל כך! הן מדיפות ריח נפלא". הרבנית מחמיאה לה. חיה לאה ממהרת להגיש את הצלחת, "הן פריכות הפעם, טובות גם לישראליק הצדיק'ל שלכם". הפעוט מחליק ממנה בביישנות וזוחל אל חדרו. "הוא עדיין חושש מכל השכנות שלי", הרבנית צוחקת, וחיה לאה מסתובבת. "כן, כן... שיהיה גוט שאב-"

"אוי!"

צעקה חדה מתוך הבית מבהילה את הרבנית ממקום עמדה אל החדר הפנימי. פייגא מטילה בבהילות את צלחת העוגיות אל בין ידיה של חיה לאה. רוב העוגיות צונחות על הרצפה. עוגיות בודדות שורדות וחומקות אל תוך כיסיה הרחבים של חיה לאה המתלבטת האם להישאר בפתח? להיכנס לעזור? מה פשר הצעקות? פייגא בינתיים נכנסת לחדר הפנימי. ישראליק שוכב על הרצפה, כפית עץ אחוזה בין אצבעותיו הדקיקות.

"מה קרה?" הרבנית מתכופפת. הבהלה דוחפת את ידיה לאחוז בו. "אוי!" היא זועקת, עורו נצבע בכחול סגול גוסס, ועיניו השחורות משתוללות בחוריהן. "א... אני לא יודע מה קרה, פתאום שמעתי חבטה של נפילה". ונותרת תקועה על מקומו באימה. מה זה ארע לו פתאום?

הוא מפרכס קלות ודומם לרגע. ובמשנהו, נס. מתפתל שוב. הוא חי. "איפה רופא? גיוועלד!" חיה לאה נבהלת מהצעקה ורצה אל תוך הבית, שומטת במרוצה את המגבת על רגבי העפר שבפתח, "מה קרה, אוי --- הצילו!!"


השכנים מציצים מהבתים (אילוסטרציה)

זעקותיה של חיה לאה מקבצות סביב הבית הזועק מחצית מיושבי העיירה. "מה קרה? בן כמה התינוק? קראו לרופא!" "הוא כבר כאן", מיר'ל הכובסת משפשפת ידיה בחלוקה הבלה וניגשת קרוב קרוב, אולי היא תוכל לעזור?

יפחותיה של הרבנית עולות מן החדר הפנימי, ור' שמחה בעלה נראה עומד בקרן זווית, פניו חיוורות מתמיד, ושפתותיו ממלמלות פסוקי תהילים. רופא בחלוק לבן חותך בינתיים את ציבור המתקהלים, ומרים את התינוק הגוסס.

בלי אומר הוא מנסה לעסות את מצחו המתקרר ומזליף לפיו טיפות מבקבוקים קטנים וצרים שריחם המר נמהל בצעקות השכנים. כעבור דקות קצרות שנדמות כנצח, הוא מרים מבט נואש אל האם הבוכייה, ובלי אומר החל פוסע לכיוון היציאה מן הבית השכול.

"הי, רופא! א דאקטער!" קרא אחריו שמער'ל העגלון, "מה אתה חושב, שהחיים בידיך?" אך הרופא ממהר להתרחק מהמקום, אינו אוסף אף את מזרקו שנשר מכיסו התפוח.

חיה לאה יוצאת החוצה בעקבותיו ומבשרת לנשים שהתקבצו בדריכות: "הוא אמר שאין מה לעשות. רחמונעס".

"חס ושלום!" מגיב שמערל העגלון בקול בס, "אסור לפתוח פה לשטן!" המילים האחרונות בוגדות בו ונשמעו ספקניות למדי. דממה חותכת לרגע את האוויר. רק הצניפות של זנבות הסוסים של שמערל קורעות את הדממה באדישות חייתית.

הנשים סביב החלו מתעוררות. "אוי, רעבעצ'ן, אי אי אי", בוכה מירל הכובסת, וחיה לאה כבר שכחה מעוגיותיה שהפכו למדרס לרגלי הקהל, "רעבעצ'ן פייגא! אוי ווי, ישראליק שלה חייב לחיות!" הנשים מצטרפות לבכייה, ותפילות וזעקות נישאות מעל גגות הבתים.

"הי! הרבנית פייגא", נבהלת מיר'ל וצועקת פתאום, מה את עושה?" כולן מסבות פניהן, מחפשות את הרבנית. איפה היא? דמותה של הרבנית נראית חומקת בדממה חנוקה דרך החצר האחורית, "אוי! מה היא אוחזת בידה?" חיה לאה ומירל רצות אחריה, "רעבעצן! מה את עושה? הוי! ישראליק בידיים שלה! נטרפה דעתה!! היא הולכת לקבור אותו לבד!"

ר' שמחה נעמד דרוך בפתח הבית. לאן רצה זוגתו הצדקנית? גופת בנם בידיה! אך הוא נותר על מקומו באלם קול, שקוע בקבלת הדין באהבה, לא פוסק מתפילתו גם מול החרב המתהפכת.

לבד בבית הקברות

חמה החלה פוסעת בצעדי אבל אל המערב. פייגא הרבנית ממהרת מאוד, עטופה ביגונה. "נו נו", נאנח שמערל, "א משיגינער קאפ. זה מה שקורה מרוב צרות, אוי ויי, ריבונו של עולם". כמה נשים קוראות אחריה בכאב. אך שמלתה הארוכה אינה נעה לרגע בכיוון החזור. בית הקברות שבקצה העיירה, מקבל אותה בשעריו. שותקים ואבלים עוקבים בני העיירה אחר דמותה האצילית, עד אשר היא נעלמת מאחורי גדר האבן הגבוהה.

חיה לאה ומירל פורצות בבכי סוער, "הוי, מי היה מאמין, בואי נמהר, חיה לאה, שהיא לא תישאר לבדה". השתיים ממהרות. אך הרבנית אינה נעצרת בחלקת הילדים, אלא ממשיכה היא אל תוך הרחבה עוד ועוד. הן צועדות בעקבותיה ממרחק, שומרות את דמותה לבל תאבד. כוכבים ראשונים נתלים ברקיע השחור והחושך מגביר את נוכחותו בדומיה.

פייגא הרבנית עדיין לא נעצרת. היא ממשיכה עוד כמה צעדים. "זהו, עמדי, חיה לאה, היא נעצרה!" פייגא הרבנית עוצרת סוף סוף. היא מניחה מידיה את החבילה העטופה על גבי המצבה הקרירה. "היא עומדת ליד הציון של סבא שלה, הבעל שם טוב". חיה לאה מסבירה למיר'ל, וזו נצמדת אליה בחשש.

"זיידע!" זעקתה הפתאומית של הרבנית מרעידה את הדממה. חיה לאה ומיר'ל מאמצות את עיניהן מעבר למצבה שמאחוריה הן עומדות.


"זיידע, רק על זכותך אני סומכת!" בית העלמין בעיירה מעז'יבוז'

"זיידע", בכי נורא נשבר לאלפי חתיכות, ויונה מבוהלת נושאת כנפיה בבעתה, "אוי ויי, זיידע, על שמך ישראליק שלי נקרא. ועכשיו..." חיה לאה מצטרפת בבכי שקט, איי, היא לא מכילה את הכאב. ומירל מנגבת את עיניה שוב ושוב בסינרה הרטוב, "זיידע, רק על זכותך אני סומכת".

"מעולם לא שמעתי את הרבנית צועקת כך", מירל ממלמלת, והרבנית ממשיכה לאחר התנשמות קלה, "מלאך המוות לא יוכל לזכויותיך. הקדוש ברוך הוא יכול לעשות הכול". היא חופנת פניה בשמיכתו של הפעוט, ושברי בכייה מניסים כמה יונים צחורות נוספות.

חיה לאה ומירל מתכווצות במקומן. רק לאחר דקות ארוכות, הרבנית מרימה עיניה מהשמיכה הקרה, מסתובבת ופוסעת באיטיות בכיוון היציאה. רק שהרבנית לא תראה שהן פה. "הי! חיה לאה!" מיר'ל מתרוממת בתנופה, "היא הולכת! ישראליק נשאר על המצבה!"

מה יעשו עכשיו? ילכו? יחכו? מה יקרה? ומי ישמור על הילד?"

ירחם השם. בינתיים הן שם. נטועות במקומן. רק צעדיה של הרבנית נשמעים ברחבי בית הקברות.  קול יבבה נשמע פתאום מכיוון מצבת הציון של הבעל שם טוב. "חיה לאה! האמנם? ישראליק בוכה? רוצי קראי לרבנית! אני רצה להרים אותו, שלא ייפול!"

מירל רצה לכיון המצבה הדוממת והילד הבוכה, וחיה לאה פוצחת בקריאות רותחות: "רעבעצן! ר-ע-ב-ע-צ-ן פייגא! ישראליק בוכה!"

הרבנית, כאילו לא הלכה כלל,  מתייצבת שם בתוך שניות ספורות. הפעוט קופץ אל אמו כמו לא חלה מעולם, ושולח אל חיה לאה מבט מבויש. "ידעתי" לוחשת הרבנית, ישראליק מנסה לגעת בדמעותיה שנושרות על לחיו. "ידעתי שסבא קדישא לא ישיב את פניי ריקם".

הרבנית כמעט רוקדת בדרכה חזרה אל העיירה, "ידעתי", מירל וחיה לאה מהלכות לצדה, מהדסות, כמעט מנתרות, שוכחות שהרבנית תגלה עוד מעט שהן עקבו אחריה בשעה האחרונה. מה זה משנה, העיקר שישראליק שלהן חי, ישראליק חי! בזכות סבא קדישא, בזכות זיידע. הפעוט בוהה באמו בעניין. כבר הרבה זמן לא התרגשו כך סביבו! אך מה איכפת לו. בינתיים הוא רק מוצץ ברעבתנות את אצבעה של אמו. באמת הוא כבר מתחיל להיות רעב.

הילד הלבן

מכל עבר מתקבצים ובאים אנשי העיירה. ציבור המשתוממים הולך וגדל מרגע לרגע. ושמערל ממהר גם הוא בעקבות השמועות. "מה?? האומנם הספיקה הרבנית לקבור את ילדה ולשולפו משם חי? נו נו, נסתרים דרכי ה'".

"רעבעצן!" כולן שמחות לקראת הרבנית, "בורוך ה', בורוך ה'", מיר'ל מתרגשת שוב ושוב, "ישראליק שלנו חי וקיים. ותראי כמה שהוא לבן, ממש זך וטהור הוא נראה. מי יודע מה עבר שם, בעולמות עליונים. אי אי אי, הוא לבן כל כך, כפני מת..." חיה לאה משתיקה אותה במרפקה חדות, ומיר'ל ממשיכה: "הו, העיקר שהוא חי וקיים! נדמה שייקח לו קצת זמן עד שיחזור לצבעו הוורוד והבריא". מילותיהן כמו חולפות מעל ראשה של הרבנית. היא מחליפה לפעוט בגדים ומשתעשעת בבכיו. "ידעתי", היא חוזרת שוב ושוב כשבת צחוק מלווה את המילים, "ידעתי שסבא לא יאכזב". ור' שמחה? אוחז בידיו את בנו הפעוט, מנסה לחוש את הפלא. ממלמל פסוקי הודיה.

רק מאוחר בלילה, לאחר שעוזב אחרון המרוגשים את הבית הדל, אחרי שחיה לאה חוזרת להרים את הצלחת מהבוץ ולא שוכחת להגיש צלחת עוגיות נוספת – רק אז מצליחה פייגא הרבנית לתת מנוח לעפעפיה.

ופתאום היא רואה אותו שם. בחלומה. סבא קדישא הבעל שם טוב. אפוף הילה של אור. ונגוהות של זוהר נתזו מפיו עת פונה אליה רכות בזו הלשון: "הָאסְט גִּימַאכְט גִּיוַואלְדְן הָאבּ אִיךְ נִישְׁט גִּיקוּקְט וָואס פַאר אַ נְשָׁמָה אִיךְ גִּיבּ אִיהְם". "בתי, עשית מהומה, ומשום כך לא הסתכלתי איזו נשמה הנני נותן לו ונתתי לו נשמה של נפטר".


המצבה על קברו של "רבי ישראל מת" בסמוך לציונו של הבעל שם טוב הקדוש במעז'יבוז'

מהומה? נשמה? נשמה של נפטר? קול בכי ענוג חודר פתאום לחלומה ומתערבב בקולו של זיידע. ישראליק בוכה! פייגא מנערת בקושי את קורי החלום מעל עיניה, הוא רעב, כנראה. היא קמה במהירות, ומכינה את בקבוק החלב. אח, כמה נעימים ומתוקים יכולים להישמע צלילי בכיו. היא ניגשת אליו. פייגא מגישה את הבקבוק לפיו ומשמיעה באוזניו את מילות הברכה.

רגע, רק עכשיו היא מבחינה בחיוורונו העז. גיוואלד! ישראליק שלה לבן כל כך! חיוורונו העז משווה לו פני מת.

"ישראליק שלי", היא מניחה את ידה על מצחו הצחור, "אתה חש בטוב?" נשימתה פוסקת לרגע קל. הייתכן? ישראליק שלה שוב חולה? אך לא. ישראליק גומר את החלב שבבקבוק ושולח למאמי שלו חיוך מלאכי. מלאכי מדי. "אז אתה בריא ושלם!" צחוקה של פייגא מתגלגל בחדר הקטן, והיא מערסלת אותו בין ידיה. "רק נשארת חיוור, ופניך לבנות מאוד, כפניו של מת".

אהה! פתאום מתחברות מילותיו של זיידע מהחלום לכדי תמונה שלמה. "סבא הביא לך נשמה אחרת. נשמה של נפטר. והיא זו שהפכה את צבע פניך ללבן כל כך. לטהור כל כך". פייגא מניחה את הפעוט בעריסתו. "הבנתי, זיידע". היא לוחשת, ומיטיבה את שמיכתו של הפעוט, הייתי נתונה בבהלה גדולה מדי. ומשום כך לא שטחתי את תפילתי כראוי מספיק לפני הקדוש ברוך הוא.

היא מיטיבה את שמיכתו פעם אחרונה לפני ששבה למיטתה. וישראליק, כמו חש שמתקשה היא להיפרד מעליו לכמה שעות נוספות – פוקח לרגע עין אחת, קטנה ובוהקת, ומחייך.

הסיפור מתוך ספרה החדש של נעמי גולדין "נשות חסידיך" שמגיש הצצה מרתקת לעולמן של נשות חסידי ברסלב מדורות עברו.

» לסיפורים ומאמרים נוספים


עוד בנושא זה:



למה אנשים פחדו
מרבי ישראל מת?
האם תוכלו לספר לי על מעלתה
של מרת פייגא - אמו של רבנו?

תמונות נדירות:
אומן בזמן השואה


0 תגובות

הוספת תגובה
שם:
כותרת:
תוכן:
 
מפת אתר : ברסלב סיטי בפייסבוק : ברסלב סיטי ביוטיוב : ברסלב סיטי בגוגל+ : ברסלב סיטי בטוויטר : צור קשר : שיעורים להאזנה : שיעורים לצפיה : קונטרסים לקריאה : אש קודש : ספריית האתר : קבל עידכונים : מכתבי מוהרא"ש לגברים : מכתבי מוהרא"ש לנשים : קרן הדפסה : ביקורי הצדיק בארה"ק : חדשות ברסלב : שיחות מוהרא"ש : שאלות ותשובות בחסידות ברסלב : חסידות ברסלב : תולדות חייו של רבי נחמן מברסלב : גוגל פלוס : רבי נחמן מברסלב : שאל את הרב
עיצוב אתרים - BetaGroup