חדשות ברסלב שו"ת ברסלב מאמרים ספרי ברסלב וידאו
שאלות ותשובות בענייני חינוך

יתכן שהפינה אשר לפניכם עונה על שאלתם של הורים רבים: "איפה טעינו? מה עשינו לא בסדר בחינוך ילדינו?". ואם היא אכן עונה על השאלה הזאת, כדאי להציץ בה על מנת להתחיל לתקן. ותצמח מכך תועלת גם לאותם הורים שעדיין לא הספיקו לעשות טעויות בחינוך. הם פשוט ילמדו לאהוב את ילדיהם, לקבל אותם ולשמוח בהם. ואז, כל טעות שרק לא תהיה, תתוקן מיד. כי "על כל פשעים תכסה אהבה"

כ"ז בכסליו תשע"ז, 27/12/2016 | 19:30


                                                                   מכתבו של מוהרא"ש לכותב הספר


פתיחההסבר והקדמה

בכל דור ישנן התמודדויות שונות בעניינים שונים. חינוך ילדי ישראל לאמונה טהורה היווה תמיד עניין מרכזי בחיי עם ישראל שהרי "אם אין גדיים אין תיישים"(ילקוט אסתר פ"א רמז תתרמ"ד). דורינו משופע בדעות, עצות והנהגות כיצד לחנך כראוי. כיצד לנהוג עם הילד, כיצד להגיב למעשיו ועוד כהנה וכהנה. 

נפלאות, הגיוניות ומרתקות יהיו הדרכים המוצעות ככל שיהיו, עדיין פרט חשוב ועיקרי הן חסרות (כך לפחות דעתי). וכתמיד – על מנת לתקן ולטפל כראוי, יש לבדוק מהיכן נובע הקלקול, מהו אותו "שורש פורה ראש ולענה" שאותו יש לסלק על מנת שלא יהווה מכשול. 

אנו עדים לתופעה רווחת הקונה שביתה בבתים רבים כמובנת מאליה :חברים. הורים טוענים בטענות שונות שהילד זקוק ואפילו מוכרח לחברים. חברים הם דבר טוב, חברים מעודדים עצמאות, חברים תורמים לתחושת השייכות וההערכה העצמית אצל הילד ועוד כהנה וכהנה טענות הדוחפות את ההורים להבין :מוכרח שהילד יבלה זמן רב עם חברים. 

אלא שכאן טמונה הבעיה. כל כך הרבה בעיות חינוכיות מוצגות בפני יועצים ואנשי חינוך שונים. כמעט ואין מי שישים על לב שעיקר הבעיה היא שהילדים למעשה עזבו את הבית (וכשאנו מדברים על "בית" אין הכוונה על המבנה בעל הדלת והקירות. אלא על הביתיות ; על החום והאהבה ועל הקשר החזק שצריך שיהיה בין ההורים לילדיהם). 

מה שבאמת חשוב לילדים רבים כעת הוא החברים. מה החברים יגידו, מה החברים חושבים, לאן החברים הולכים ומה הם עושים. 

עם ישראל לא הורגל לצורת "חינוך" שכזאת. הגמרא במסכת ברכות (דף ג.) אומרת : "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". והגם שהדברים נאמרו כלפי מעלה – על אבינו שבשמים. אך הם מרמזים גם למטה כפי שיוכל להעיד כל אב שבנו גלה מעל שולחנו והלך לרעות בשדות זרים.

בנים צריכים להיות קשורים ומחוברים לבית אבא ולכל מי שאבא סומך את ידיו עליו כגון המלמד, ומשם לשאוב את החינוך. אין בכוונתי לדון כעת בגורמים שהביאו אותנו לקבלת החברים כחלק מהחיים וגם לא בהסברים מדוע באמת אין שום טענה צודקת בדחיפת הילד ליצור קשר עם חברים. התשובות לאלו יתחוורו תוך כדי קריאת התשובות לשאלות שלפניכם בעזרתו יתברך. 

עיקר כוונתי כאן היא לעורר שהתרופה העיקרית לרוב ככל בעיות החינוך היא הקשר החזק להורים ואנשים מבוגרים אחראים נוספים ואת הקשר הזה ראוי לטפח. אלא שאם אין קשר חזק ובריא שכזה, יבקשו הילדים להיקשר במקומות אחרים ועל פי רוב, באופן טבעי, יהיה זה אצל החברים. מטבע בריאתו של אדם הוא נמשך אחר הרצון להרגיש שייך ומוערך, הוא משתוקק ליצור קשרים חזקים ותומכים. ומשאינו מקבל זאת בצורה הנכונה בבית מהוריו, הוא יחפש לקבל זאת מהחברים. והם, כפי הנראה, "יחנכו" כפי שרק הם יודעים לחנך ואוי לו ל"חינוך" שכזה.שהרי איך יעלה על הדעת שילד שלא ספג חינוך בעצמו יוכל להועיל עם החינוך לחברו... 

והרי שתשוקתם של הילדים לחזק קשרים עם חברים אינה עיקר הבעיה אלא האות והסימן שהקשר שלהם עם ההורים הולך ומתפוגג. לא פעם שוחחתי עם בחורים שהעדיפו קשרים עם חברים מאשר עם ההורים ומבוגרים אחרים. הצד השווה שבכולם הוא שהם עברו תקופות קשות בבית, זכורים להם מקרים לא נעימים רבים או ציפייה ממושכת ליחס מההורים שפעמים רבות לא הגיע. אחד מהם התוודה בפני ואמר זאת בצורה ברורה : "לא היה מי שיתייחס אלי. אף אחד בבית לא התעניין בי. האווירה בבית היתה בנויה על הערות, ביקורת וגערות אז הלכתי לחפש את מה שחסר לי אצל החברים ברחוב". 

הכלל הוא פשוט – קשר חזק עם חברים למעשה חותר נגד הקשר עם ההורים ועם הבית. זו תהיה משימה לא פשוטה בכלל עבור הורים לנסות ולהשפיע על בנם עצות ודרכים נכונות לחיים בשעה שהוא מעדיף את הקשר עם חבריו מאשר את הקשר איתם. דיבוריהם יפלו על אזניים ערלות ועל מח שכבר חושב :"מעניין איפה כל החברים עכשיו ומה הם עושים בשעה שעלי לשמוע את הדברים המשעממים של ההורים שלי...". 

לעומת זאת, קשר חזק ובריא עם הבית מהווה חיסון כנגד רוב ככל "המחלות" החברתיות המצויות בדורינו ועל כן מן הראוי לטפח ולחזק את הקשרים שבין ההורים ומבוגרים אחראיים נוספים לילדים. וזוהי מטרתו של הספר אשר לפניכם. 

המגיד מקאזניץ זי"ע כתב על הפסוק : "האזינו השמים ואדברה" כי הצדיק אשר רוצה להחזיר את בני דורו למוטב ומדבר אליהם דברי מוסר תמיד, אך דבריו אין נכנסין בלבם כי לבם לב אבן מחמת רוב עבירות שעשו ונתחברו ח"ו בקליפה רח"ל. עצה היעוצה על ידי שידבר מוסר אל שורש נשמתם אשר אין לקליפה אחיזה שם. וזה האזינו השמים ואדברה, דהיינו אל שורש הנשמות המכונה בשם שמים, וממילא "תשמע הארץ אמרי פי", היינו אדם הגשמי והבן". 

ואנו, אנשים פשוטים, כיצד נוכל לדבר אל שורש הנשמות ומאין לנו כיצד עושים זאת. אך על ידי שנדבר דיבורים היוצאים מהנשמה והלב שלנו, נצליח להגיע לשורש הנשמה של הילדים שאליהם אנו מדברים, על דרך 'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב' ובכך הם יחפצו ללכת בדרך אשר נציג בפניהם וישתנו בעזרת ה' לטובה (ועיין בנועם אלימלך פרשת האזינו שפירש מעין זה). 

למותר לציין שבדורות קודמים לא היו זקוקים לספר שכזה. הם ידעו היטב כיצד לשמר את הילד קרוב אליהם ולרחק ממנו רצון להשלים את מה שחסר לו אצל החברים. הם ווידאו שפשוט לא יחסר לו כלום! ולא מדובר בעניינים חומריים ככסף ומותרות. אלא בקשר חזק להורים. כשיש את הקשר הזה, לא חסר לילד מאומה והוא יגדל בריא בנפשו ובקומתו הרוחנית. 

הבית החם הוא החממה שמגדלת גידולים יפים. הוא מעין מקום מוצא שממנו יוצא הילד למקומות שונים כגון התלמוד תורה, ימי הולדת, פעילויות ולימוד בערב ותמיד חוזר אל המקום החם הנקרא בית כשהוא חזק בקשריו ובקרבתו אל ההורים. 

בית בריא וקשר חם עומדים לו לילד גם בשעת צרה. אנשים רבים אשר הצליחו לשרוד את השואה העידו שהחוסן הנפשי שקיבלו מהבית היהודי החם בו גדלו, הוא אשר עמד להם בעת צרתם. זכור להם שעוד בעודם ילדים רכים חיממו ההורים את לבבם במילות הערכה, עידוד ואמון. היה זה מזונם הרוחני שבנה את קומתם ואישיותם. הם היו מסוגלים לעמוד כנגד כל הקמים נגדם בעוז ובגאון ולהילחם עבור הערכים המקודשים שספגו בבית רק משום ש"אבא תמיד אמר לי שאני מיוחד! אמא תמיד החדירה בי שאני המתנה הקדושה שלה!". ואם כנגד גזרות ושמדות יכול הקשר החזק לעמוד ולהועיל, על אחת כמה וכמה שיש בכוחו לדחוף את הילד להתמודד עם שאר בעיות החיים כקשיים לימודיים, קשיים חברתיים, קשיים כלכליים וכו'. 

הוא שאמרו החכמים (בר"ר פנ"ג ומובא ברש"י בראשית כא, כא) : 'זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקריה הוא קאים' (זרוק את המקל לאויר והוא יפול ויעמוד על עיקרו, כלומר כפי דרך גידולו). את המאמר הזה הוציאו ממה שסיפרה התורה על הגר המצרית שפחת אברהם שלקחה אשה מצרית לבנה ישמעאל. ללמדנו שמהמקום שאדם יצא לשם הוא שואף לשוב. ואם כך במידה רעה, מידה טובה על אחת כמה וכמה. 

שתי מטרות יש לספר זה :האחת היא להציג את הדרכים הבונות קשרים חמים וחזקים עם הילדים. והשניה היא להציג דרכים העשויות מאד להועיל במידה והילד כבר התחבר אל החברים ואיתם קשר את קשריו ולהם העניק את לבבו. בהחלט שניתן להשיבו אל חיק משפחתו ולגרום לו להעדיף את הקשר עם הבית החם. על כל פנים – חובה עלינו להשתדל ולקוות לכך. פעמים רבות נשאלתי מה לדעתי הדבר החשוב ביותר בחינוך. תשובתי היא : שמירה על קשר חזק ויחסים טובים עם הילד, הרבה יותר מאשר הרצון לתקן את ההתנהגות הלא טובה שלו. וזאת משום ש"על כל פשעים תכסה אהבה" וקשר טוב הוא פירושו של אהבה וכמ"ש (בראשית, מד) : "ונפשו קשורה בנפשו" ותרגומו : "חביבא ליה כנפשיה". 

וכלל גדול בידינו והוא ילווה אותנו בין דפיו של ספר זה :"כשילד לא מתנהג כשורה, במקום לתקן אותו, ראוי לבדוק ולתקן את היחסים איתו". 

אהבתינו לילדנו צריכה להיות ללא תנאים. וכמו שלימדונו חז"ל (אבות פ"ה) : "כל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם". ואם ילד מרגיש שאוהבים אותו אהבה שאינה תלויה בדבר; לא בגלל שהתנהג יפה ולא בגלל שהביא ציון טוב. פשוט אוהבים אותו על עצם היותו בנם היקר והחשוב. ואם כך הוא אכן מרגיש אזי גם אם הוא טעה בהתנהגותו בעניין מסויים הוא תמיד יהיה מוכן לקבל מהוריו ומחנכיו את הדרך הנכונה. האם לא כך אמר לנו ה' יתברך (קידושין לו.):"בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" – בין אם חטאתם ובין אם לא, עם ישראל תמיד יהיו הבנים שלי. 

על יעקב ועשו נאמר (בראשית, כ"ה) : "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב". כלומר – בכדי לאהוב את עשו הרשע צריך סיבה כלשהי – "כי" ציד בפיו. אך "רבקה אוהבת את יעקב" ללא סיבה וללא "כי". פשוט משום שהוא יעקב. מה שאין כן אם הילד לא מרגיש קרוב להוריו, אין ביניהם אמון, אזי גם אם הם ידברו בצורה היפה והמשכנעת ביותר, סיכויים רבים שהוא לא ישמע ולא יקבל מהם. כי באמת, מהו הדבר שמעורר אצל הילד את הרצון להתנהג יפה? מה גורם לו לרצות להשביע את רצון הוריו? הקשר החזק איתם. 

כששני אנשים משוחחים ביניהם ולפתע עוברת רוח חזקה או רעש גדול המחריש אזניים, גם אם האחד יאמר לשני את המילים הנעימות ביותר הם לא יגיעו אליו. ישנו ניתוק בין השניים עקב הגורמים המפריעים. משהללו יוסרו או יחדלו, שוב יתחדש הקשר והמילים יחדרו אל הלב פנימה. זהו למעשה ההסבר לשאלתם של הורים רבים :"אבל אמרתי לו שהוא חמוד ומדוע הוא לא התייחס?". כפי הנראה משהו הפריע למילים לחדור ולהיכנס לתודעתו. כנראה שרוח סערה שהיתה בין השניים בלבלה את הכל... 

וזה שכתוב בבן סורה ומורה :"ויסרו אתו (אביו ואמו) ולא ישמע אליהם". כי מאחר שהלכו איתו בדרך של יסורים, הערות, גערות ותוכחות כמובן שם בפרשה, ממילא "ולא ישמע אליהם" – לבו לא היה פנוי לשמוע ולהבין את דבריהם. 

תארו לעצמכם שאדם הקרוב ללבכם מאד, מישהו שאתם ממש מעריכים ומכבדים, קשורים אליו בלב ונפש, זה יכול להיות רב הקהילה, אדמו"ר, אדם שחילץ אתכם פעם מצרה או מישהו שהציל את החיים שלכם. האדם הזה יבקש מכם דבר מסויים מבלי להסביר למה ומדוע. פשוט יבקש וזהו. אפילו אם ישנו קושי לקיים את בקשתו אך סיכויים רבים שלכל הפחות תנסו. 

לעומת זאת, אם את אותה הבקשה יבקש שנוא נפשכם, אדם שאין לכם שום כבוד אליו. מישהו כזה שסבלתם ממנו בעבר וגרם לכם צער ועגמת נפש. אלא שבפעם הזאת הוא יבקש בצורה מתוקה מדבש ואפילו יטבל את בקשתו בפסוקים ומאמרי חז"ל המסבירים את חשיבות העניין. 

מה הסיכוי שתחפצו אפילו לנסות?... 

ההבדל הוא בקשר. ככל שאנו קשורים למישהו כן ננסה להשביע את רצונו. וככל שהקשר רופף או לא קיים, כן רצונו לא ממש מעניין אותנו. 

ילד ששומע מההורה :"לא תקבל!", אם הוא אינו קשור להורה כראוי, ישמע למעשה :"דוקא אתה לא תקבל!", "לא מתחשק לי להביא לך!". וכן הדבר לגבי התבטאויות שונות שיכנסו לאוזניו מפי ההורה. על פי רוב הוא יפרש אותם על צד השלילה באופן אישי נגדו למרות שאם היו נאמרים לאדם אחר יתכן מאד שהיה מבין שאין כאן משהו אישי נגדו. 

מומחה בעל שם בחינוך סיפר על עצמו כיצד ניגש לתלמיד שאינו מכירו ובסבר פנים חמור צעק עליו :"אני אוהב אותך! אני ממש אוהב אותך!". לשמע הצעקות מיהר התלמיד להתגונן :"זה לא אני! אני מבטיח לך שלא אני עשיתי את זה!". 

"מכך אנו למדים" הסיק המומחה, "שחשיבות גדולה יש להבעות שלנו, לתנועות הגוף ולנימת הקול, הרבה יותר מאשר למילים עצמן. שהרי ילד זה התייחס לסבר הפנים החמור ולצעקות ולא למילים שצעקתי". והרי שמשקל משמעותי יש ל"איך" המבוגר אומר את הדברים, יותר מ"מה" שהוא אומר. 

בודאי שישנה חשיבות גדולה לאופן שבו הדברים נאמרים ולפעמים גם יותר מהדברים עצמם. אך טעות יסודית יש לו לאותו מומחה – הכל תלוי באופי הקשר לילד והוא הדבר החשוב באמת. 

הסיבה שאותו ילד מיהר להתגונן היא משום שהוא לא הכיר את המומחה. זה היה המפגש הראשון ביניהם. ומשכך, באופן טבעי, הוא התייחס לאופן שהדברים נאמרו. אך נניח שהשניים היו מכירים מלפני כן והיה ביניהם קשר בריא. במצב זה היה הילד מבין שהמבוגר הנחמד הזה מתלוצץ איתו ואז היה משלב בין המילים לבין איך שהם נאמרות והיה מסיק שהמבוגר מתבדח והיה מחזיר לו חיוך. ואשר על כן לדעתי משקל גדול יותר יש ל"מי" שאומר את הדברים ואיך הוא נתפס בעיני הילד, מאשר ל"איך" שהוא אומר אותם. 

את הדברים הללו תיארתי בספרי "הכיתה אתגר למורים". היו פעמים שניגשתי לתלמיד רציני ו"גערתי" בו :"למה אתה לא מחייך?!". אלו היו תלמידים שמכירים אותי היטב ונפשי אכן היתה קשורה בנפשם. ולכן הוא הבין מיד שאני מתלוצץ והחזיר חיוך. הרי שהכל תלוי בטיב הקשר עם הילד (על הצדיק הקדוש בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע מסופר כי כשחזר מהלוויה של בנו בן השבע אמר :"כשאדם מקבל מכה חזקה על כתפו, הוא מסתכל מי היכה. והיה אם זה ידיד הוא מקבל זאת באהבה כטפיחה ידידותית. ואם לאו – אז הוא מקפיד עליו". "כאן", סיים הרבי הקדוש את דבריו "את המכה נתן לי ידיד נאמן מאד"). 

נסו לעקוב אחר ההתנהלות של מרבית ההורים עם ילדיהם :כמעט כל מפגש ביניהם בנוי על הערות, ביקורת, השמעת עצות והדרכה מה לעשות ומה לא לעשות. אין ספק בדבר שכל זה נובע מתוך כוונה ודאגה אמיתית לחינוך הילדים ולעתידם. אלא שלמרבה הצער רק חלק קטן מאד מהמפגשים נועד פשוט בשביל להתעניין בילד, ללמוד איתו יחד עם כוס תה, להקשיב לו וליהנות ממנו. פשוט לחזק את הקשר איתו. 

כדאי לזכור שמדובר באותו ילד חמוד שכל כך שמחו בו ביום היוולדו ובתקופה שאחר כך. פשוט שמחו בו על עצם היותו בנם. הוא לא הביא מאה במבחן בגמרא וגם לא קיבל "מצטיין השבוע". פשוט הבן החביב שנולד להם זה עתה... 

חשוב לשחזר את הרגעים הללו ולתת להם תוקף גם בחיי היום יום ולא משנה באיזה גיל. גם עבור מי שמתקשה לחבק בפועל או שאולי ילדו כבר אינו מעוניין בכך, עדיין יש דרכים נוספות לשמור על קשר חם. 

אב אחד הגיע אל הצה"ק בעל ה"פני מנחם" מגור זי"ע לבקש נחת רוח מילדיו. ענה ואמר לו הצדיק :"אבא צריך לדבר בכל יום עם ילדו, לא בלימוד, לא במידות אלא סתם דברים שמעניינים את הילד ויפתחו ויקשרו בין אב לבנו". 

יחסים טובים וקשר חזק הם דברים שצריכים לשמור עליהם דבר יום ביומו. כל מערכת יחסים טובה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו תלויה בהתחדשות, בהתלהבות, בקבלה שהאחד מקבל את זולתו ללא שום תנאי. כך ראוי שיהיה גם ביחסינו עם הילד ואין לחשוב שאם השקענו בו הרבה בילדותו, הרי שאנו פטורים מלהמשיך ולעשות זאת בשנים בהן הוא מתבגר והופך לנער. 

האם יעלה על הדעת שאיש ואשה יסתפקו בעובדה שבתקופה שלאחר החתונה הם היו נחמדים ונעימים זה לזה ובשל כך מעתה הם פטורים מלחייך האחד לשני, מלומר מילה טובה, מלהושיט יד? כל בר דעת מבין שיחסים טובים ורציניים ממשיכים עד היום האחרון עלי אדמות (*). כך ראוי להיות גם בנוגע ליחסינו עם הילדים. 

והגם שלגבי הילדים אנו חשים בצורך לחנכם, מה שאין כן לגבי בני הזוג או כל מבוגר אחר איתו אנו שומרים על קשר. חשיבה זו בטעות יסודה וכפי שהתבאר לעיל – ככל שהיחסים עם הילד יהיו בנויים על ביקורת, הערות, מתן עצות וכן הלאה (אפילו מתוך כוונה טובה), כן הוא יחוש שהוא מוכרח לעמוד בדרישות והאהבה אליו מותנת בכך. ממילא, בשלב מסויים הוא יחפש לקשור קשרים "טובים יותר" במקומות אחרים. מה שאין כן אם הילד מרגיש שהוא רצוי ואהוב בכל מצב, הוא תמיד ישמח לקבל את החינוך וההדרכה לתקן את מעשיו. 

אינני טוען שאסור לגעור בילד. גם איני טוען שכל הורה יוכל לסבול כל התנהגות של בנו ולהיות סבלן בכל מחיר. פעמים רבות נוצר ריחוק כלשהו, מעין נתק עקב סיבות כאלו ואחרות. לפתע ההורים מוצאים את עצמם גוערים בבנם, מגביהים עליו את הקול ואולי גם שולחים אותו לחדר. אלו דברים שקורים. הם גם לא אמורים להזיק לילד (כל זמן שלא מעליבים אותו) ומבחינה מסויימת יש בהם גם צדדים לתועלת. 

עיקר הבעיה מתעוררת אם לא דואגים אחר כך לקרב את הילד חזרה ולהשיב אותו אליהם. אסור לתת לקשר להינתק, אסור להשאיר את החבל קרוע. חשוב לחבר אותו מחדש ולא לחשוב שהתפקיד הזה מוטל על הילד. הילד אינו מספיק בוגר בשביל להבין שעליו לחדש קשרים שנפגעו. זוהי מלאכתו של ההורה לקרב את הילד חזרה לאחר שנוצר ריחוק. 

זה ממש אסון להניח לילד לישון לאחר שספג מספר גערות. זה חמור מאד לא לדבר עם הילד מספר ימים עקב התנהגות מסויימת שלו שהרגיזה את ההורים. זה לא יהיה חכם לחשוב שהילד הוא זה שצריך לבוא ולפייס... הוא לא מספיק בשל לדברים כאלה. חכמינו הקדושים אמרו (סוטה מז.): 'לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת' וביותר סובבים הדברים על תינוק, כלומר – על ילדים (כמבואר בסנהדרין קז:). והיוצא לנו מזה הוא שאותו אדם שקצת ריחק את הילד עם השמאל, הוא זה שצריך לקרבו עם הימין. 

אין זה מתפקידו של הילד לקרב את עצמו... ולדעתי זו הכוונה האמיתית במאמר הנ"ל – שכשם שהמבוגר הוא הדוחה בשמאל, כן עליו לקרב בימין. 

חיוך, צביטה על הלחי, קריצת עין, מילה חמה, חיבוק, טפיחה על השכם, הזמנה לשיחה אפילו בנושא אחר, פשוט להעביר את העניין הקודם ואולי גם הצעת כוס לשתייה. אלו הם מספר דרכים לחדש קשר שנותק. אל תניחו לו להינתק יותר ויותר! 

מובא בראשית חכמה (שער הקדושה פי"ב) וזו לשונו : מצאתי כתוב בספר מדבר בדברי חסידות, זה לשונו : ג' יש שמחניפין להם, לאשתו משום בית, לבעל חוב שלא יחליצנו, לרבו כדי שילמדו תורה ומצות. ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחביריו כדי שילמדו וכדי שישמעו דבריו לקבל תוכחה ולקיים מצות, וכן לכל אדם שהוא סבור שימשוך אותו אליו, עיי"ש. 

ועל כן, לאחר גערה וריחוק יש להחניף לילד ולתלמיד כדי למשוך את לבו. 

ה' יתברך קרא לנו "בנים" ואנו חפצים לחדש את הקשר שהתרופף בעוונותינו בינינו לבין אבינו שבשמים מאז חורבן בית המקדש. אלא שאנו, הבנים החמודים והקדושים שלו, לא ממש מצליחים לעשות את הצעד הראשון וזה מאד קשה לנו. לכן אנו טוענים (איכה ה') :"השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" - עליך אבינו הטוב והרחמן מוטל להשיבנו אליך. אתה צריך לחדש את הקשר בינינו שיהיה כפי שהיה מקדם. 

אני מאמין באמונה שלמה, שככל שננהג כך בעצמינו עם ילדינו, ובפעמים בהן יווצר קצת ריחוק בינינו ובינם, נהיה אנו, ההורים, אלו שדואגים לשוב ולחדש את הקשר, כן נוכל לטעון לפניו יתברך את הטענה הזאת ולבקש :"רבונו של עולם, גם אני אב לילדים. וכשהקשר בינינו קצת נחלש אני הוא זה שדואג לחדש אותו ואיני ממתין שהילד יבוא אלי. אף אתה נהוג עמנו כך והשיבנו ה' אליך". 

"כנודע שהצדיק יכול לבטל כל גזירות קשות באומרו לפניו יתברך שמו – 'רבונו של עולם! מה לך להתווכח עם בניך ושישובו אליך מתוך הדחק וההכרח, מתוך גזירות וצרות. אדרבה, החזירם אליך בדרך אהבה וחיבה וישובו אליך מתוך שמחה כאב המרצה את בנו" (עבודת ישראל להמגיד הק' מקאזניץ זי"ע, בפירוש על מסכת אבות פ"ד מ"ו). 

אם כך באמת ננהג עם ילדינו, נעורר גם למעלה את הרצון לכך ומידה כנגד מידה נזכה שגם אבינו שבשמיים יבוא אלינו וישיבנו אליו. ואם לא גאולה כללית, אז לכל הפחות גאולה פרטית תהיה לבית שכן נוהגים בו כך. ואת זה אנו רואים בחוש – בית בו ההורים שומרים על הקשר הטוב עם ילדיהם, משם יוצאים פירות יפים ומתוקים. 

מנהג ישראל קדושים לברך את הילדים בליל שבת. אחד מהטעמים למנהג הקדוש הזה הוא בשביל למנוע הקפדה על הילדים. שהרי במהלך ששת ימי השבוע הצליחו הילדים להוציא את ההורים מהכלים כמה וכמה פעמים. על מנת שלא יענשו על כך מן השמיים, מברך אותם אבי המשפחה ובכך הוא מסיר מעליהם כל תרעומת. 

ובודאי שיש במנהג הזה עומק ופנימיות. אך גם לפשוטן של דברים ניתן לומר שעל ידי ברכתו הוא למעשה שב ומקרב אותם לאחר הריחוק שהתפתח במהלך השבוע. שבוע שלם בו היו ויכוחים, חילוקי דעות, עימותים וכו'. והנה נכנסת השבת והאב מקרב אליו את הבנים ומברך אותם. כדאי וחשוב ללכת עם הדרך הזאת גם במהלך השבוע. 

ואם כבר דיברנו מליל שבת ומנהגיו, ראוי לציין את העובדה הנפלאה שעם ישראל משופע במנהגים ומסורות אשר נועדו לחזק את קשרי המשפחה. אלא שאכן, לצערנו הרב מחמת שגרת החיים הלא קלה בדורינו, הולכים המנהגים הללו ונעלמים. עיון קל בספרי שאלות ותשובות וספרי מנהגים עתיקים יגלו לנו שרבים מהם כבר מזמן נעלמו. 

לכל הפחות עלינו להשתדל מאד לשמר את הקיימים. סעודות שבת הם אמצעי נפלא לקשר את הילדים להוריהם. השירים, הסיפורים, הגשת האוכל על ידי המבוגרים לילדים וכל מה שקשור בסעודות הללו מטפח קשר חזק ובריא. מי שיוכל לערוך סעודות דומות גם במהלך השבוע ואפילו ללא שירים כמו בשבת, גם כן טוב מאד. יש בה בעצם הסעודה סגולה נפלאה לקשור קשרים וכמו שאומר הפתגם :"הדרך אל הלב עוברת דרך המזון" ואשר על כן נתנו הפוסקים טעם לאיסור אכילה מבישולי עכו"ם משום שהתבשיל מביא לקירוב הדעת (שולחן ערוך יו"ד סי' קי"ג ובנושאי כלים). 

ודיקא מטעם זה נלמד כמה חשוב להנהיג סעודות משפחתיות המביאות לקירוב הדעת שהרי מידה טובה מרובה. בנוסף, כתב המגן אברהם (סי' רמ"ב סק"ד) שלא טוב עושות נשים שאינן אופות לכבוד שבת ולפי דרכנו נאמר שאף בזה יש טעם של חינוך – כשהאמא אופה חלות לכבוד השבת ובני הבית טועמים מהן יש בזה קירוב הדעת. הן אמת, בימינו כבר כמעט שנשתכח המנהג לאפות חלות בבית ומי שעדיין מחזיק בו אשריו, ועבור מי שכבר לא – ראוי להשתדל לכל הפחות לקיים סעודות מפעם לפעם. 

כמובן שיש להשתדל שמצב הרוח יהיה נעים ושמח ולא יושמעו ביקורות, וויכוחים וגערות כי אז "כל שולחנות מלאו קיא צואה" ה' ישמרנו. 

מנהג נפלא נוסף הוא "אבות ובנים", האב היושב עם בנו ולומד יחד איתו. גם עבור מי שיש לו בנות יהיה העניין הזה טוב. פרט למסגרת הכללית של כל המשפחה יחד, חשוב לטפח ולנצל הזדמנויות של יצירת קשרים עם הילדים באופן אישי. כל ילד בתורו יושב עם האב או האם או שניהם גם יחד בחדר או במקום המיוחד לכך על מנת לשוחח, ללמוד, להתעניין. 

ראוי להתייחס ולהדגיש תאריכים משפחתיים חשובים, ישנן משפחות שקבעו לעצמם יום מיוחד בשנה שבו מתאספת כל המשפחה המורחבת כגון סבים וסבתות ומשוחחים, ומתעניינים וכן הלאה. חיזוק המשפחתיות למעשה מחזק את הקשר של הילדים עם השורשים שלהם. סיפורים שמספר הסב לנכדיו (ובפרט אם הם יושבים על ברכיו באותם רגעים...) הם סיפורים שמשאירים רושם רב, מחזירים את הילדים עשרות שנים אחורנית בכנפי הדמיון ומחברים אותם לשורשיהם. ובכך יפה כוחם של החגים הקדושים ובפרט ליל הסדר שבהם מתאספות משפחות משפחות והקשר מתהדק. אף סעודת ראש חודש עם מיני מטעמים וסיפורים מעניינים יש בה את הניחוחות הללו. הילדים ממתינים לימים המיוחדים הללו ושמחים בסעודות. זהו חיזוק הקשר נפלא מאד. 

לצערינו הרב, אנו רואים בחוש שילדים אשר התרחקו מהמשפחה ומהיהדות, בקושי שהיו מחוברים למשפחתם. הם לא ממש גדלו על ברכיהם של סבא, סבתא, אבא ואמא. 

גם תורנות בעריכת קניות לכבוד שבת היא זמן נפלא בו יוכל הילד לשתף את ההורה בענייניו האישיים במהלך הנסיעה או ההליכה לצרכניה. והדברים הללו יוצרים קשרים נפלאים אשר ישמרו את הילדים קרובים להוריהם.הזמן האישי עם הילד תוך כדי פעילות מסויימת כמו שטיפת הכלים או נקיון החצר והמחסן, מעוררת ילדים רבים לשתף את ההורה בדברים אישיים שאינם מרגישים בנח לדבר עליהם בזמנים אחרים. 

בתקופה בה חליתי במחלה מסויימת והייתי צריך לנסוע שלוש פעמים בשבוע לבית חולים על מנת לקבל טיפול, נהגתי לקחת בכל פעם את אחד מילדי (אפילו שהיו פעמים שזה בא על חשבון הלימודים שלו). במהלך הנסיעה שוחחנו על הא ועל דא, עצרנו במכולת וקנינו ממתקים להמשך הדרך, שרנו גם יחד עד שהגענו לבית החולים. שם, הצגתי את הילד בפני האחיות והאחים שטיפלו בי, ואמרתי להם ש"הוא ממש מיוחד! הוא בכיתה א' וכבר יודע לקרוא יפה מאד! אם תזכו ויתחשק לו הוא יראה לכם". במשך הזמן למד הצוות הרפואי להכיר את ילדי. הללו המתינו, כל אחד בתורו, מספר רגעים מחוץ לחדר הטיפולים עד שחזרתי אליהם. במשך זמן ההמתנה האחים והאחיות התעניינו בהם ושאלו אותם שאלות שונות. 

אמנם זו היתה תקופה של מחלה שאנשים רבים חוששים אפילו להזכיר את שמה. אך זו היתה אחת התקופות היפות ביותר עבור הקשר שלי עם ילדי והם ממש ציפו לכל נסיעה שכזו. ואם במחלות עסקינן, ראוי לספר כאן מעשיה השגורה על לשונה של מרת אמי תחי' אשר מספרת לי מפעם לפעם על מנת להמחיש בפני את הקשר החזק שהיה לה עם אביה ז"ל. "זכור לי כשהייתי ילדה קטנה ומדי פעם נעשיתי חולה ושכבתי במיטה קודחת מחום. היה אבי יושב ליד מטתי, אוחז בידי, מלטף את ראשי ומבכה עלי "הלוואי שהסבל שלך יעבור אלי!". בכל פעם שהיתה מספרת לי את העובדה הזאת היו עיניה זולגות דמעות. הרי שמעשה שכזה מצד האב, נחרט עמוק עמוק בנפשו של הילד. 

ובאמת שמובא בגמרא (ברכות יב:) : 'כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא וכו' אמר רבא כו' צריך שיחלה עצמו עליו'. ופירש המהרש"א ז"ל שהמתפלל צריך לבקש להיות חולה במקום האדם שמתפלל עליו (**). 

בדורינו המשופע בעניינים רבים ושונים, אנו משקיעים כוחות ומאמצים גדולים בכל מיני תחומים. הן בעניינים הגשמיים והן בעניינים הרוחניים. הכרחי, נחוץ, וחובת השעה להציב את החינוך והידוק הקשר עם הילדים בראש מעיינינו ובשורה הראשונה של סדר העדיפויות על מנת שהכהנת תהיה חשובה הרבה יותר מהפונדקית, וחשוב מאד להתחיל ביצירת וטיפוח הקשר עם הילדים בעודם קטני קטנים ולא להמתין שיגדלו. כי אז, יתכן שכבר יהיה מאוחר... 

חשוב ליצור ולתכנן ארועים, אפילו קצרים, שישאירו רושם טוב על נפשו של הילד עד לפעם הבאה. גם אחיזת ידיו של הילד בצהרי היום או בשעות הערב לצורך ריקוד קצר המתבצע בשמחה, משאירה טעם טוב ומגלה אהבה. במיוחד כשבמהלך הריקוד מתחייכים להם חיוכים רבים ונזרקים מילים יפות :"בואי נרקוד קצת! נעשה לה' יתברך נחת רוח! אני שמח שיש לי בת מתוקה כמוך!". 

גם מי שלדעתו אינו יודע לחנך, עליו להשתוקק ולקוות לקיים את המצוה היקרה הזאת. ואז, על ידי רצונותיו הטובים, יפתחו לו פתחים מן השמיים ויתקיים בו "הבא ליטהר מסייעין לו" ובודאי לא יגרע מאותם אנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא הקריבו את הפסח במועדו, ניגשו אל משה רבנו ושאלו :"למה נגרע". ואכן, מחמת רצונותיהם הטובים, עזר להם ה' יתברך וגילה להם את המעשה אשר יעשו. כן הדבר בנוגע למצות חינוך אשר כל דתינו הקדוש תלוי בה, על אחת כמה וכמה שכל המשתוקק באמת – יזכה לסיעתא דשמיא מיוחדת. 

ואשר על כן, עיקר עיסוקו של ספר זה לעודד ולטפח את הקשר הטוב שבין ההורים לילדיהם ויגלה דרכים כיצד להשיב את הבנים אל שולחן אביהם. המטרה היא להחזירם אל מקומם הראוי והנכון שרצה הבורא יתברך ויתקיימו דברי הנביא (מלאכי, ג'): "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". ומשהמטרה הזאת תושג, שוב לא נאלץ להתמודד עם בעיות חינוכיות קשות אשר צומחות למעשה מהקירבה ל... חברים. 

יראה לי שעל מנת להבהיר עד כמה נחוץ לקרב ולקשר את הילדים אלינו באופנים שונים ובפרט על ידי מילים יפות, מילים של אהבה וקירוב, יהיה טוב להעתיק כאן מהבאר מים חיים (פרשת תולדות) המסביר מדוע בשעה שקרא יצחק לעשו לבקשו שיביא לו מן הציד בשביל לברכו, בראשית דבריו קרא לו "בני", וזו לשונו הזהב : 

"ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני". לכאורה יתור לשון יש כאן. כי אחר שקרא אותו מקודם כמו שכתוב ויקרא את עשו וגו' לא היה לו לומר אלא ויאמר אליו הנה נא זקנתי שא נא כליך וגו'. ואכן כי כיוון יצחק להכשירו שיהיה ראוי לקבל הברכות באופן שיוציאו קודם מן החושך והרע הדבוק בו. ועל כן אמר אליו תחילה "בני" וכיוון בזה על דרך שאמר דוד המלך ע"ה אחרי מות אבשלום (שמואל-ב י"ט, א') בני אבשלום בני בני וגו' ואמרו חז"ל (סוטה י:) שבשביל זה אמר שמונה פעמים "בני"שהעלה אותו משבעה מדורי גיהנום והכניסהו לגן עדן. הרי אשר בקריאתו "בני"הוציאו מחושך וצלמות והשביע נפש שוקקה להכניסו לאורה ושמחה, ועיין שם עוד באריכות גדולה. 

והיוצא מזה לעניינינו הוא שעל ידי מילות קירוב כגון "בני", "חמוד שלי", "מתוק" וכל כיוצא בזה כגון צביטה בלחי, חיבוק, טפיחה על השכם, קריצת עין, חיוך וכו', אנו מוציאים את הילדים מן החושך והרע הדבוק בהם. והסוד הגדול הטמון בזה הוא למעשה פשוט מאד – באמצעים הללו הילדים מבינים שהם חשובים לנו והם שווים הרבה. ממילא נוצר בינינו קשר טוב וחזק והם כבר ישתדלו להישאר קשורים אלינו, אל הבית החם. 

"בני בכורי ישראל!" - ויראה לי על דרך הרמז לפרש בזה את כוונתו של רש"י במסכת קידושין דף ב. על המשנה :"האשה נקנית בשלושה דרכים וכו'". ופרש"י :'האשה נקנית – לבעלה'. ותמהו המפרשים שדבר פשוט הוא שנקנית לבעלה ולא לאיש אחר ומה מחדש לנו בזה. אלא שרש"י בא ללמד שגם לאחר שהוא כבר בעלה כי כבר קנה אותה ונשאה לאשה. עדיין עליו לקנות אותה בכל יום מחדש על ידי אחת מהדרכים שהמשנה אומרת (בכסף כמשמעו. שטר הוא רמז להתחייבות שנכתבת בשטר. כי כשאינו יכול לקנות לה ממש, עליו להבטיח לה וכמו שעשה ר' עקיבא שהבטיח לאשתו תכשיט יקר וכן לגבי הדרך השלישית). כי חשוב להתחדש בכל יום ובכל עת על מנת לשמר את הקידושין ולחיות בטוב ובנעימים. וזה פירוש : האשה נקנית – לבעלה. 

מובא בשיחות הר"ן סי' ל"ט :ראוי שירגיש צרת יחיד מכל שכן צרת רבים חס ושלום בלב. כי אפשר שידע מהצרה חס ושלום ויודע בברור כאב הצרה חס ושלום ועם כל זה לבו אינו מרגיש הצרה כלל. ועל כל פנים צרת רבים חס ושלום ראוי שהלב ירגיש כאב הצרה. ואם אינו מרגיש צריך להכות הראש בקיר הינו להכות הראש בקירות לבבו כמובא במקום אחר (לקמן רי"ז) על פסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד לט) שצריך להביא הדעת בהלב. והבן היטב, עיי"ש. והיוצא מזה הוא שצריך להרגיש את צערו של הזולת, על אחת כמה וכמה את צערם של הילדים. וכשהם רואים שאנו מצטערים בצרתם, הדבר נחקק בלבם ומחזק את הקשר איתם. 


הקדמה (כן! עוד אחת!)

הספר אשר לפניכם אינו כשאר כל הספרים. האמת היא שכל ספר אינו כשאר כל הספרים... 

וזה מה שכל כך מיוחד בכל ספר! הוא בא לחדש, לפרש, להציג בפני הקורא הסתכלות נוספת ושונה על דבר שכבר הכיר ועוד כהנה וכהנה סוגי תועלת הצומחים מכל ספר. 

ומה שמיוחד בספר אשר לפניכם הוא שהוא עוסק בחינוך. והדגש הוא על חינוך. 

לא ענישה. לא נקימה ונטירה. לא שליפה מהמותן בעת לחץ ועצבים או שימוש בדרכי "חינוך" אשר התערבו והסתפחו אלינו במשך השנים אך מקורם אינו ברוך וגם אינו ברור. 

חינוך. 

חינוך יהודי טהור. חינוך כזה היוצא מהלב, מההבנה וההתחשבות, מקשר חזק לבית אבא. חינוך המושתת על אהבה, על אמון, על הרצון לקדם ולהעמיד ילדים ותלמידים הרבה. "להעמיד" ולא "לשבור" או "להחליש". תלמידים שתהיה להם "עמידה" וקיום בכל מה שיארע איתם בהמשך חייהם. על חינוך כזה תקראו בספר אשר לפניכם – שאלות ותשובות בענייני חינוך. 

אלו תשובות לשאלות אשר נשאלו בכתב ובעל פה על ידי אנשים שהיה חשוב להם לשאול. הם שאלו משום שהם באמת ובתמים רצו לדעת כיצד לנהוג עם בנם או עם תלמידם וקיימו בעצמם "לא הביישן למד". 

זכות אבותם סייעה לי ועלה בידי להשיב כפי שחנני ה' יתברך. אין כאן תשובות לכל הבעיות החינוכיות "שבעולם". שהרי כל ילד הוא עולם ועניין אחר ולא כל מה שמתאים לילד זה יתאים לחברו. אך יש כאן גישה ודרך חשיבה שבהחלט עשויה להתאים לכל המצבים. מעין כללים להלכות שבת המרובות. חשוב לציין שערכנו את השאלות וגם חלק מהתשובות מחדש על מנת שיתאים לספר. דאגנו להציג את עיקר השאלה ולא את כל המשפטים וההקדמות שסביב לה. יתכן שתשובות מסויימות ישלימו ויוסיפו לבאר דברים אשר באו בקצרה בתשובות אחרות ולכן חשוב לקורא את הכל על מנת להבין את הדברים לאשורם. 

ובנוגע לתשובות, כתבתי אותן באריכות ופעמים שגם שילבתי סיפורים, חידושים, ומאמרים המושכים את הלב השייכים לאותו עניין. פעמים בכוחו של סיפור או מאמר יפה להמחיש ולחדד את הדברים יותר מעצם התשובה. 

לא מעט אנשים חוזרים על השאלה שהיא למעשה טענה : "מדוע צריכים להשקיע מחשבה מרובה בדברים שאנו אומרים לילדים? מדוע עלינו לחשוב היטב לפני שאנו משיבים להם על שאלותיהם או על בעיותיהם? הדבר מקשה עלינו ונראה לנו מיותר! קשה לחיות בצורה שכזו – לחשוב, לחשוב ולחשוב!". 

נראה לי שההסבר הטוב ביותר הוא הציווי של תורתינו הקדושה :"ואהבת לרעך כמוך" והפירוש שפירשו בו החכמים : 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. גם כמבוגרים אנו מעדיפים שיתייחסו לשאלותינו ולבעיותינו בכבוד ולא ימהרו לזרוק לעברנו משפטים כגון : "לא מעניין אותי!", "תסתדר לבד!", "אין לי סבלנות בשבילך!", "בעיה שלך ומגיע לך!", "אתה ממש תינוק!". 

והנה מצינו שחכמינו ז"ל הזהירו (מגילה כה:) : 'לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו' ומבואר שם גודל הקלקול שעלול לצאת אם משיבים מבלי להתיישב בדבר. וכן אמרו (אבות פ"א) :'חכמים היזהרו בדבריכם', וכן אמרו (שם פ"ה) שאחת ממידותיו של החכם שאינו נבהל להשיב והחילוף בגולם. ובעוד כמה וכמה מקומות מצינו עד כמה חשוב לא למהר ולהשיב אלא להתיישב ולוודא שהדיבור שאנו עומדים להוציא מהפה לא יגרום לקלקול חלילה אלא להיפך – יבנה בניין נפלא! 

חכמינו הקדושים אומרים (תוספתא קידושין פ"א) :'כל שאין מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות'. כלומר, אם אינו משקיע בבנו באיזה עניין, הרי שהוא למעשה מלמדו להיות לסטים ובעל עברה. ילדים לא מתחנכים מעצמם. הם זקוקים להיקשר לדמות סמכותית חיובית על מנת להתפתח כראוי. 

פעמים רבות עברתי בסמוך לאתרי בנייה (לפחות כמספר הפעמים שעבר שם כל אדם אחר). שלטים גדולים וקטנים הנושאים את המשפט : "סכנה! כאן בונים!" מופיעים שם לרוב. הרהרתי לעצמי איזו עצה לחינוך ניתן להוציא מכך ובחסדי ה' התחוור לי שהוא רמז נפלא : הלא חז"ל דרשו (ברכות סד.) על הפסוק "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" – 'אל תקרי בניך אלא בוניך'. הרי שהבנים נקראים 'בונים' מחמת שכשזוכים ומחנכים אותם כראוי הם גדלים ונעשים תלמידי חכמים אמיתיים הבונים ומעמידים את העולם. 

הרי שהשלט הזה הוא עצה נפלאה בחינוך – "סכנה! כאן בונים!". כלומר, במקום שעוסקים עם הבנים ובונים אותם, שם ראוי להיזהר מאד מהסכנות האורבות. ועיקר הסכנה היא אנו בעצמינו – שלא נשפיל אותם, שלא נכנס בתוך דבריהם ונקטע אותם אלא נדע להקשיב וכן כל מה שעלול לפגוע ולפגום בנפשם של הבנים. סכנה... כאן בונים... 

והעיקר העולה על הכל – שמירה על קשר טוב עם הילדים עד שאפילו במקרה בו נאמרו כמה מילים אשר היה עדיף שלא יאמרו ובפרט מתוך כעס, גדול כוחו של הקשר לתקן את הכל. חשוב לדעת לגשת אל הילד ולחדש איתו את הקשר כי כש"נפשו קשורה בנפשו" אז "על כל פשעים תכסה אהבה". 

ומאחר ודיברנו קצת מבנייה – לבנות את הילד, ראוי לומר עוד דבר השייך לעניין. ילדים רבים, בפרט אלו המגיעים מבתים שבורים והרוסים (ההיפך מהבנייה) מרגישים שאין להם מקום בעולם. הבית אינו בית, חבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו קשה למצוא, המורים שלימדו אותו עד היום לא ממש קיבלו אותו או את התנהגותו ובקיצור – אין לו מקום בשום מקום. 

לא לחינם שה' יתברך נקרא 'מקומו של עולם' (בר"ר פס"ח וכן ברש"י שמות ל"ג,כ"א). אדם המבקש קרבת אלקים יוכל למצוא אותה בכל מקום בעולם משום שה' יתברך נמצא בכל מקום ואין מקום הפנוי ממנו. הידיעה הזאת משרה תחושה של רוגע וחוסן נפשי. "אני לעולם לא לבד. ה' תמיד איתי". 

למרבה הצער ילדים רבים לא מרגישים זאת. הם חיים ללא מקום. לא בית, לא כיתה. שום מקום. הידיעה שה' נמצא בכל מקום היא ידיעה אמיתית ונפלאה אלא שלהכניס אותה לתודעתו של ילד אינה מלאכה פשוטה. קל הרבה יותר יהיה להיות השליח הטוב שמגלה לו בפירוש : "ילד! מה שרק לא יהיה – אני איתך! המקום שלך אצלי! תמיד תוכל לפנות אלי". גם עבור המתקשה בלימודים וגם עבור המפריע – חשוב למצוא את המקום. שיחות קירוב אישיות, הבנה, התחשבות. 

לא לוותר עליהם. אין להם עוד מקום. 

כמובן שלפני כל הדרכים והעצות ראוי להורים לשפוך את הלב לפני ה' בתפלה ותחנונים להצלחת הבנים ולעשות זאת אף לאחר כל הדרכים והעצות, שכן חינוך יהודי טהור מתחיל בתפלה, ממשיך בתפלה ומסתיים בתפלה. ללא סיעתא דשמיא אי אפשר ולכן יש לבקש אותה תמיד. 

חשוב להדגיש שלמרות שמרבית השאלות והתשובות אשר לפניכם עוסקות בגילאים קטנים מכיתה א' ועד כיתה ו'. אך מהם ניתן להקיש וללמוד באופנים שונים גם לגילאים הבוגרים. 

שמו של הספר נלקח ממאמר חז"ל (סוכה נו:) : 'שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה' - מה שהילד מדבר והאופן בו הוא מתנהג מושפע מאד ממה שראה בבית אצל ההורים. ואני תפלה שיהיה לתועלת עבור כל ילדי ישראל המתוקים מדבש. יעזור הקב"ה שיקבלו את החינוך האמיתי שכל כך ראוי להם, והיה זה שכרי. מוקדש באהבה עבור "בני בכורי ישראל"! 

רבי שמעון בר יוחאי אמר (סוכה מה) 

'ראיתי בני עלייה (פרש"י - כת המקבלין פני שכינה) והן מועטין. אם אלף הן - אני ובני מהן. אם מאה הם - אני ובני מהן. אם שנים הן - אני ובני הן'. 

שאלו הצדיקים : מדוע לא המשיך ר' שמעון הלאה: 

'אם אחד הוא – אני הוא'? 

ופירשו : 'שאני בלא בני אינה מעלה!'.


דף ראשי »


עוד בנושא זה:



כבר חמש שנים שהבן שלנו אינו מצליח
בכלום ומצבו מתדרדר

האם להמשיך לתמוך כלכלית בבן
המדרדר מהיהדות?

האם לכוון את הילדים ללימוד מקצוע
או ללימוד בכולל?

0 תגובות

הוספת תגובה
שם:
כותרת:
תוכן:
 
מפת אתר : ברסלב סיטי בפייסבוק : ברסלב סיטי ביוטיוב : ברסלב סיטי בגוגל+ : ברסלב סיטי בטוויטר : צור קשר : שיעורים להאזנה : שיעורים לצפיה : קונטרסים לקריאה : אש קודש : ספריית האתר : קבל עידכונים : מכתבי מוהרא"ש לגברים : מכתבי מוהרא"ש לנשים : קרן הדפסה : ביקורי הצדיק בארה"ק : חדשות ברסלב : שיחות מוהרא"ש : שאלות ותשובות בחסידות ברסלב : חסידות ברסלב : תולדות חייו של רבי נחמן מברסלב : גוגל פלוס : רבי נחמן מברסלב : שאל את הרב
עיצוב אתרים - BetaGroup