חדשות ברסלב שו"ת ברסלב מאמרים ספרי ברסלב וידאו
שותא דינוקא שיחתו של תינוק

יתכן שהפינה אשר לפניכם עונה על שאלתם של הורים רבים: "איפה טעינו? מה עשינו לא בסדר בחינוך ילדינו?". ואם היא אכן עונה על השאלה הזאת, כדאי להציץ בה על מנת להתחיל לתקן. ותצמח מכך תועלת גם לאותם הורים שעדיין לא הספיקו לעשות טעויות בחינוך. הם פשוט ילמדו לאהוב את ילדיהם, לקבל אותם ולשמוח בהם. ואז, כל טעות שרק לא תהיה, תתוקן מיד. כי "על כל פשעים תכסה אהבה"

כ"ה בטבת תשע"ז, 23/01/2017 | 12:30


                                                                                   (אילוסטרציה)

שאלה

איך מעודדים את הילד להיות עצמאי? יש לי בן בגיל חמש ואני רוצה שיתחיל לעשות דברים לבד ולא הולך לי.

תשובה :

עד שאתה שואלני איך לעודד זאת, ראוי לבדוק האם בכלל יש לעודד עצמאות אצל ילדים בגילאים שאתה מדבר עליהם (ובודאי שאם חכמינו הקדושים קבעו שבגיל שלוש עשרה הופך הילד לאיש ומתחייב במצוות, הרי שזהו הגיל שבו הוא אמור להיעשות עצמאי ולקחת אחריות על מעשיו. וכן אמרו בבבא מציעא דף יב:'גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן' וצריך לראות להביאו לכלל 'גדול' כי בודאי שצריך לכוון ולהוליך את הילד לעצמאות, אך זה לפי השלבים אותם אכתוב כאן ואין להקדים את המאוחר ולעשות את הילדים עצמאיים קודם לכן וכמו שאבאר).

הורים ומחנכים רבים דוגלים בלהפוך את הילד להיות עצמאי כמה שיותר מהר. וזה מתבטא בלהכריח אותו להתלבש לבד, להכין את האוכל לבד, להכין שיעורי בית לבד וכל דבר שרק ניתן לתת לילד לעשות בעצמו.

משיחות שניהלתי עם הורים רבים מתברר שהם חוששים שאם לא נפתח אצל הילדים את העצמאות הם יישארו תלותיים בנו.

וכאן הבן שואל מאביו :ומה רע בזה? האם אנו לא חפצים שהילדים ישארו קשורים ותלויים בנו עד העת הנכונה בה באמת ידעו להתנהל בכוחות עצמם? (וזה אמור להתרחש בסביבות התקופה בה יכנסו לעול המצוות כנ"ל) האם עיינינו לא תלויות אל ה' אלוקינו שיעזור לנו בכל העניינים כאב שעוזר לילדיו הקטנים ואנו גם מבקשים זאת ממנו בפירוש.

אלא שיש כאן עוד יותר עומק –ללא כוונה רעה הורים רבים מעודדים עצמאות אצל ילדיהם בשביל שלהם יהיה קל יותר. אכן, שגרת החיים והרדיפה אחר הפרנסה אינה דבר קל. בנוסף מוטל על ההורים לגדל את הילדים ולדאוג לכל מחסורם. לכן, מבלי להבחין, התחלנו לטפח עצמאות אצל ילדינו על מנת שלנו בעצמינו יהיה קל יותר. "שלכל הפחות יעשו הילדים את מה שהם כן מסוגלים לעשות וזה יקל עלינו".

זה מובן מאד וחכמינו הקדושים אומרים (פסיקתא דרב כהנא, פי"ב, ג) :'אמר רבי יצחק בראשונה היתה הפרוטה מצויה היה אדם מתאוה דבר משנה ודבר תלמוד. ועכשיו שאין פרוטה מצויה וביותר שאנו חולים מן המלכיות אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה'. כלומר, כשהיתה הפרוטה מצויה והיה קמח, ממילא היה פנאי וישוב הדעת לעסוק בתורה והיו מתאווים ללמוד משנה וגמרא ולהכניס את הראש בעומק העיון. אך עכשיו כשירדו הדורות ואנשים נלחמים על פרנסתם ויש לשלם מיסים למלכות, אנשים מבקשים לשמוע דברים שיקלו עליהם וישמחו את לבם כדברי מקרא ואגדה. הרי שחכמינו הקדושים הכירו בירידת הדורות ובצורך האנושי לשמח את הלב בדברים קלים ונוחים. אלא שצריך לשים לב אמת שההיתרים הללו לא יבואו על חשבון נפש בנינו ובנותינו.

ואכן, ישנם אנשים שכל כך שקועים בעצמם ובסדר היום שלהם עד שאין להם זמן אפילו לחשוב על ילדיהם. עבורם, עצמאות אצל הילד היא "החירות" של עצמם. אפשר שזו כוונת הגמרא (ב"ב י:) על מי שנותן צדקה בשביל שיחיו בניו שנקרא צדיק גמור. כי עינינו הרואות שבני אדם יהיו נחמדים ויעזרו לכל מי שרק אפשר חוץ מלאנשי ביתם. אדם יעשה חסד בחוץ כמעט עם כל אחד,אך יהיה עייף ומותש בבית עם בני ביתו. עבורם אין לו זמן ואין לו סבלנות. הבריות משבחות אותו וגומרות עליו את ההלל, אך הילדים שלו, בשר מבשרו, לא מרגישים שום קשר מיוחד אליו ואולי אפילו להיפך, ה' ישמור. והנה לפתע רואים אדם שמוכן לתת צדקה בשביל שיחיו בניו. חכמינו הקדושים קוראים לו "צדיק גמור"!. הנה יש כאן אדם שאיכפת לו מהילדים שלו עד שהוא מוכן לתת עבורם צדקה ובלבד שיחיו. על אחת כמה וכמה אם הוא מוכן וגם עושה יותר מזה למענם. על כל פנים, אנשים רבים פועלים אחרת ומבקשים לעודד עצמאות אצל ילדיהם.

מבלי לשים לב דוקא עם ילדינו אנו פועלים בדרך אחרת מאיך שהיינו פועלים עם מבוגרים. תאר לעצמך איזה מן קשר הוא זה, באם יאמר האיש לאשתו שהוא לא מעוניין לעזור לה בדברים שהיא מסוגלת לעשות לבד. ביום שהיא חוזרת עם הילדים הקטנים מסידורים, היא כבר עייפה אלא שצריך לקלח את כולם לפני השינה, לא יהיה נבון לומר לה :"אני ממש סומך עלייך שאת עצמאית ותסתדרי לבד...". הרבה יותר חכם יהיה להתחיל לעזור לקלח את הילדים.

חכמינו לימדו אותנו שאדם חייב לכבד את אשתו יותר ממה שמכבד את גופו. ואם יש דבר שהוא יוכל לעזור לה, יהיה עליו לעשותו מבלי לבדוק האם היא יכולה לעשות זאת בעצמה. גם אם יראה האיש את אשתו שופכת את האשפה לפח הגדול שבחוץ, יהיה טוב אם יגיש לה עזרה ויקח את האשפה מידה ולכל הפחות שלא יאמר : "מצויין! אני שמח שאת עצמאית!". ככלל, ביחסינו אל מבוגרים אנו דוקא כן משתדלים להושיט יד ולהעביר מסר :"תני לי לעשות את זה בשבילך".

כשאנו מטפחים עצמאות אצל ילדינו ושולחים אותם להתמודד לבד עם דברים מסויימים, סיכויים רבים שאנו למעשה גורמים להם להיות עצמאיים מאתנו ולפתח תלות בחבריהם. שהרי טבען של הבריות לחפש להיות קשורים למישהו שניתן לסמוך עליו (*). ואם ההורים עומדים על כך שלא להגיש עזרה לילדיהם על מנת לפתח אצלם עצמאות, קרוב לודאי שהילדים אכן יפסיקו לבקש מההורים את העזרה וילכו לבקש אותה אצל חבריהם.

המשנה אומרת (קידושין פ:) :'מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר. ואם הגדילו זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו'. הרי שכל זמן שהילדים קטנים הם ישנים עם ההורים ואפילו בקירוב בשר. והיינו חושבים שבשעה שיגדלו יהיה כבר איסור לישון יחד, אלא שעל כך אומרת המשנה : 'ואם הגדילו זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו'. כלומר שעדיין יכולים ההורים לישון עם ילדיהם אלא שכל אחד ישן בכסותו.

ושם בדף פא: מספרת הגמרא על רב אחא בר אבא שהתארח אצל חתנו ולקח את נכדתו לישון עמו בקירוב בשר והסביר שכל כוונתו היא לחיבת קורבה ולעשות קורת רוח לאמה בכך שהוא מחבב את בתה (כמובא שם ברש"י).

לא באתי להוציא מתוך המאמרים הללו הלכה למעשה לדורינו ולא לפסוק הוראות. לשם כך יש את רבותינו גדולי הדורות שיפסקו לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה. כל כוונתי היא לציין ולעורר על הסתכלותם של חכמינו הקדושים. ישנה תופעה הרווחת בימינו שהורים מרבים לשאול אנשי חינוך שאלות בסגנון :"הבן שלי אוהב לישון יחד איתי. מה אעשה? כיצד עלי לגמול אותו מכך?".

והנה מתוך עיון בסוגיות הללו מתבאר שדעתם של חכמינו הקדושים דוקא נוחה מכך שהילד ישן מפעם לפעם בקירוב להוריו(כמובן לפחות מגיל שלוש שהרי כבר ארעו מקרים שתינוקות נחנקו או נמחצו למוות ה' ישמור כי ישנו באותה מיטה עם ההורים). עצם הדבר שילד ישן עם הוריו מדי פעם מהדק את הקשר שבין ההורים לילדיהם. ומכאן עולה שככל שמחפשים דרכים ועצות "לגמול את הילד מלהידבק אלי", כך למעשה יוצרים ריחוק בין הילד לבין ההורים. אינני טוען שצריך לאפשר לילד לישון עם ההורים בכל עת ובכל מצב. אך בהחלט שאין בכך שום איסור לאפשר את הדבר אם הילד מרגיש צורך מפעם לפעם לישון יחד עם ההורים. והרי גם אחד ההורים יכול לפעמים, לפי העניין "להתארח" במיטת הילד.

על הגרי"ש אליישיב זצ"ל מסופר שהיה גר בדירה קטנה בה לא היו מספיק מיטות וכמה מבנותיו ישנו במיטה אחת. כשהיה קם בעוד לילה לעסוק בתורה, היה מעביר את אחת מן הבנות לישון במיטה שלו.

במסכת חגיגה (דף ב.) המשנה מבררת מי עדיין נחשב לילד קטן שפטור מעליה לרגל ובית שמאי אומרים :'כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית'. הרי שהיה להם מנהג להרכיב את הילד על כתפי אביו וכן מתבאר מעוד כמה מקומות בש"ס (ומהם בתוספתא סנהדרין פ"ט, ג' : 'אמר ר' אלעזר ב"ר צדוק תינוק הייתי והייתי רוכב על כתפו של אבא), וכן בכתובות (דף כו עמוד א) : 'מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר: זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא'.  

איזו קרבה נפלאה!

חשוב לי לספר שכבר כמה פעמים ארע שבשעה שחזרתי עם אנשים מבית הכנסת לאחר קבלת שבת, והללו חזרו יחד עם ילדיהם הקטנים. היה איזה שלב בו הילד (כבן שלוש או ארבע) ביקש מהאבא שירים אותו. בתחילה האב סירב, אחר כך עבר לגערות ולבסוף גם שאל אותי :"מה ניתן לעשות שהילד מבקש שארים אותו?".

השבתי לאותם אבות שמילא אם סובלים מכאב גב או שרירים תפוסים אז באמת צריך להסביר לילד שאבא לא יכול להרים אותו. או שניתן לומר "ארים אותך עד לעמוד החשמל הקרוב ומשם אתן לך יד". אך לחפש בדוקא איך להתפטר מלהרים את הילד זה דבר שאינו מובן. הלא חכמינו הקדושים מתארים איך האבות היו מוליכים את ילדיהם על הכתפיים. זה תורם רבות להידוק הקשר!

בזוהר (ויצא קסד.) מובא מעשה ברבי יצחק ורבי ייסא שהיו הולכים בדרך וראו אדם שמתקרב אליהם. הם שמו לב שהוא מרכיב את ילדו על כתפיו. וכך מובא שם :"אמר רבי יצחק ודאי האי בר נש יודאי איהו" (מוכרח להיות שהאדם הזה הוא יהודי). ונשאלה השאלה – מאין היה בטוח בזה? ואולי יש לומר שמשום שאותו אדם גילה חביבות לבנו ונשא אותו על כתפיו, מכך הבין רבי יצחק שהוא יהודי.

וכעת אסביר יותר מדוע למעשה כדאי לעודד אצל הילדים קירבה, קשר ובקשת עזרה מההורים. אנו רואים ש"את הכל עשה האלקים יפה בעתו" (קהלת ג'),ו"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (שם) "ודבר בעתו מה טוב" (משלי ט"ו). בדרך רגילה ונכונה לא נוכל לזרז את תהליך הבשלתו של התפוח. יהיה עלינו להמתין לזמן הנכון בו יתבשל הפרי מאליו. זה יהיה מעשה כסילים לעמוד תחת העץ ולקרוא קריאות עידוד לעבר הענפים שיזדרזו להוציא את הפרי בטרם עת...

כן הדבר בנוגע לילדינו. עצמאות היא תכונה שמתפתחת אצלם עם הזמן. הם רואים את המבוגרים ומנסים לחקות ולהצליח. הם נכשלים, נופלים, מתייאשים, מנסים שוב, מבקשים עזרה, מקבלים אותה וחוזר חלילה עד שבמשך הזמן מתפתחת אצלם העצמאות.

אמנם לימדונו חז"ל (בר"ר פ"י) : 'אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל', ומכאן נראה לכאורה שעל ידי הכאה וזירוז הדברים צומחים מהר יותר. שלוש תשובות בדבר : א) דוקא לגבי צמחים נאמרו הדברים ולא לגבי בני אדם. ב) גם לגבי צמחים אין מדובר בזירוז אלא הכאתו של הצמח על ידי המזל הוא הוא תהליך גידולו הטבעי ואחרת לא יגדל כלל וזהו הטבע שהטביע הבורא יתברך לצמחים. ושוב – לא על בני אדם נאמרו הדברים. ילדים אינם זקוקים להכאה על מנת לגדול. להיפך! ג) כבר כתב הבעל התניא זי"ע (אגרת הקודש כ') שהמזל מכה ואומר 'גדל!' רק לאחר שכבר צמח העשב כי בטרם יצמח למי יאמר שיגדל? ולעניינינו – יש לתת לילד את הזמן שיצמח כראוי ולא לנסות לזרז אותו ולבטח שלא על ידי הכאה.

ובכנות : האם אנו מסוגלים לתת לילד בגילאים שלוש, ארבע וחמש להיות עצמאי ולשלוח אותו לחצות את הכביש לבד? האם נסתפק במתן הוראות :"כשתגיע לכביש תסתכל שמאלה וימינה לבדוק ששום רכב לא מגיע". בודאי שלא! אנו נאחז בידו, נסביר לו כמה חשוב להסתכל לצידי הכביש ורק כשיהיה בוגר וגדול דיו, נעז לתת לו לעשות זאת בכוחות עצמו לאחר כמה וכמה תירגולים מוצלחים.

כל אחד מאתנו יוכל להצביע על דבר מסויים שהוא היה חלש בו בילדותו ובמשך הזמן הצליח בו מאד גם ללא דחיפתו של המבוגר אלא על ידי נסיונות אישיים או לסירוגין דוקא על ידי בקשת עזרה מהמבוגר כשהיה צריך לה. על פי רוב זהו עניין של זמן.

אצל בני האדם ישנם שלבים בהתפתחותם. ואם על איל בן יומו אמרה התורה שכבר נקרא איל (ב"ק סה: וכן ברש"י בראשית ל"א, ל"ח), אצל בני האדם אין הדבר כן. הרי שבגידולו הגופני אנו מבינים היטב שלא שייך לעודד תינוק בן חודש לאכול עם כפית ומזלג על מנת שיהיה עצמאי... כן הדבר בגידולו הנפשי של הילד– לא כדאי להשאירו לבד ולא לתמוך בו עד העת שבאמת יהיה כשיר לכך. אם מנתקים את הפרי מהאילן קודם הבשלתו, הוא פשוט ינזק ויהרס.

דחיפה מוקדמת מדאי לעצמאות פירושה ריחוק מאתנו וכך הילד לומד שבתחומים מסויימים ההורים כבר הסבירו לו שאין לו מה לפנות אליהם. זה בהחלט יכול להביאו לחפש את הקירבה שחסרה לו אצל חברים.

לכן כשם ש"מתוך שלא לשמה יבוא לשמה","ומתוך החושך ניכר האור", כן "מתוך להיות תלותי ומבקש עזרה, יבוא לעצמאות". צא ולמד עד כמה התעקשה שרה אמנו לגרש את ישמעאל מביתה משום החשש שלא יקלקל את יצחק בנה (בראשית כ"א). ובכל זאת אנו מוצאים (שם, כ"ב ברש"י) שמאוחר יותר היה ישמעאל מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה. אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני? אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב.

ולכאורה, צריך להבין מה עשה שם ישמעאל ואיך בכלל שוחח עם יצחק והלא כבר גורש משם לפני כן וכנ"ל. אלא שלאחר שגדל ישמעאל ואמו השיאה לו אשה חזר לבית אברהם כמובא שגם הוא הלך יחד עם אברהם ואליעזר לעקדת יצחק ושרה כבר לא חששה ממנו לאחר שגדל יצחק (עיין כל זה במשכ"ל).

והרי שכל עוד הרגישה שרה שיצחק זקוק לשמירה והדרכה, מסרה את נפשה לשמור עליו ולוודא שאין סביבו מה שעלול להזיק לעתידו. לאחר מכן כבר היה גדול מספיק להחליט לעצמו.

לסיכום : לדעתי ראוי לתת לילדים עזרה בכל דבר שהם מבקשים והדבר תורם רבות לקשר הטוב של המשפחה ואם לא שהייתי חושש מהמציאות המעוותת של ימינו הייתי אומר שאדרבה! ראוי לעודד ילדים לבקש עזרה מהוריהם ולהיות תלויים בהם. בנוגע לעצמאות – היא כבר תבוא בזמנה הנכון ואל דאגה! ילדך לא ישאר חסר יישע לנצח (לעומת זאת – אם נסרב להגיש לו את העזרה הוא יבקש אותה מחברים וזה יכול לגרום לנו להתחרט).

העצמאות אצל הילד מתפתחת בהדרגה ודוקא על ידי שהמבוגרים מושיטים לו יד ונמצאים שם בשבילו. התלות עליה אני מדבר אינה תלות מוחלטת הבאה לידי ביטוי בכך שההורים לא ירשו ולא יניחו לילד לעשות דבר או חצי דבר בכוחות עצמו. כלל וכלל לא! אם הילד משחק או חוקר איזה דבר – יש להניח לו להמשיך (במידה ואינו מסכן את עצמו) ולא לעצור אותו בטענה "אני אשחק בשבילך...". אלא עיקר הכוונה כאן היא לתת לילד את ההרגשה שהנה אנו כאן בשבילו ולכשיצטרך הוא מוזמן לגשת, לשוחח, לבקש עזרה וכו'. אנו יכולים להשמיע לו משפטים כגון : "הנה, ככה עושים את הדבר הזה", "במדף העליון נמצא הדבר שאתה מחפש", "אולי אתה צריך עזרה עם הגזירה וההדבקה?". מאתנו הוא יראה, ילמד, וכן יעשה.

במידה והעניינים התנהלו כראוי, הילדים ילמדו במשך הזמן להתמודד לבד ולפתח עצמאות ודרכי חשיבה משלהם המושתתים על הדרך שראו אצלינו המבוגרים. ככל שיגדלו – אנו נעזור פחות וניתן להם יותר להתמודד. התלות שלהם בנו תיהפך יותר ויותר ממעשית למילולית וככל שהזמן יחלוף הם פחות יסתבכו עם דברים שהיו קשים להם בעבר ויותר ילמדו להסתדר. אך גם אז, כל אימת שהם צריכים, חשוב ונחוץ להשאיר להם דלת פתוחה לבקשת עזרה מאתנו ולתת להם להרגיש שאנו שמחים להגיש להם אותה.

כיון שנפסק (שולחן ערוך, או"ח סי' תרט"ז) שכבר מגיל תשע ועשר מתחילים לחנך את הקטנים לצום ביום כיפור לכמה שעות. ואחרי כן מוסיפים עד שבגיל שלוש עשרה עליהם לצום את כל הצום. הרי שאלו הגילאים שיש להתחיל להוליך אותם בשלבים לעצמאות של ממש, אך לא לפני כן.

גם במידה וקשה לנו לעזור לילדינו בכל מה שהם מבקשים (וזה דבר מאד הגיוני שהרי לא נוכל לספק את כל צרכיהם בדיוק ברגע ובאופן שהם מבקשים), ניתן להסביר להם שכרגע אנו קצת עייפים או טרודים ונוכל לעזור להם מיד כשנוכל. או שנוכל להקדיש יום בשבוע על מנת ללמוד יחד איך לובשים חולצה, איך מקפלים את השמיכות, לאן מחזירים את הכלים. כלומר – לתת לילדים להרגיש שאנו שמחים שהם מבקשים את עזרתנו אך יחד עם זאת חשוב לנו למצוא דרכים להגיש להם את העזרה משום שסוף סוף גם אנחנו רק בני אדם ולא תמיד מצליחים לספק ולרצות את כולם.

גם בכיתה חשוב שהמורה יתן לתלמידים את ההזדמנות להתמודד לבד, אך יחד עם זאת כשהם יצטרכו את עזרתו הוא יהיה שם בשבילם. תלמידים שלומדים אצל מורה כזה יודעים שהם יכולים לסמוך עליו וזה מגדיל את דעתם ויגרום להם לקיים "לא הביישן למד" – הם ישאלו אותו בשעה שיצטרכו.

ארע לי שלקחתי את ילדי לגן השעשועים העירוני. היה שם ילד כבן שנה וחצי שידע לטפס על הסולם הקטן שמוליך למגלשה ולהתגלש לבד, שעה שאמו ישבה לשוחח עם חברותיה על ספסל במרחק מה משם. הוא חזר על הפעולה הזאת שוב ושוב בכוחות עצמו ללא שום עזרת מבוגר. לעומתו, בתי הקטנה שהיתה קרובה לגילו היססה מאד וחששה לטפס לבד. היא הושיטה את ידה לעברי ובקשה את עזרתי. תמכתי בה ועזרתי לה להתגלש. חזרנו על כך מספר פעמים במהלכן גם אותו ילד ביקש ליהנות מאותה מגלשה ועשה זאת בכוחות עצמו.

מבוגר שנכח שם התפעל מאד מעצמאותו של התינוק. "תראה מה זה! כל כך קטן וכבר יודע להסתדר לבד. גבר קטן!".

הסברתי לו שהתינוק הזה "נאלץ" ללמוד להתמודד לבד משום שאין מבוגר שטורח להיות שם בשבילו. הפעולות שלו לא נובעות מתוך "חכמת חיים" או "עצמאות" חיובית אלא מתוך דחף לנוע קדימה. יתכן מאד שאם הקשר הלקוי שלו עם אמו מתפרס גם על תחומים אחרים בחייו הצעירים, הרי שהוא הולך לגדול עצמאי מאד גם בתחומים נוספים עד שלבסוף ידרוש וגם ישיג את עצמאותו מהוריו ויקשור את קשריו עם החברים.

גם הילד הזה אשר נראה עצמאי, עדיין זקוק למבוגר שיכוון וידריך אותו וישמור אותו מפגיעות (והוא בהחלט היה קרוב ליפול ולהיפגע כמה פעמים אלמלא שאחזתי בו ברגע הנכון). אכן חושיו הגופניים טובים והוא למד לטפס ולהתגלש, אך ילד בגילו זקוק נואשות להיקשר למבוגר.

תוך כדי שאמרתי את הדברים, אחזתי בבתי הקטנה ונדנדתי אותה באחת הנדנדנות שהיו שם. ומאחר שגובהן של הנדנדות אינו מאפשר לילד בגיל שנה וחצי להגיע אליהן אלא אם כן מבוגר מושיב אותו עליהן, על כן היה זה אותו ילד חמד שמשך במכנסי והצביע לעבר הנדנדה על מנת שארים גם אותו.

הוא הראה לנו עד כמה שהוא זקוק למבוגר רציני בחייו. אמו המשיכה לשוחח עם חברותיה... (**).

והנה עתה זימן לי ה' יתברך והאיר את עיני בספרו של הגר"ש וולבה זצ"ל (עלי שור עמ' רס"ג) שכתב : 'וכשם שאי אפשר לשבור תכונות טבעיות, כך אי אפשר לדלג על תקופות התפתחותו של הבן. לשווא טורחות אמהות זריזות להרגיל את הבנים בדברים שמצד גילם טרם בא הזמן שיוכלו לעמוד בהם, כי אפילו אם הן מצליחות – ספק אם לא גרמו נזק לילד!

דע : כל תביעה לא לפי גיל הילד עלולה להכות פצע נפשי בלבו הרך, פצע העתיד להתפתח באופן מדאיג על כל התפתחותו ואופיו בצורת פחדים, עצבנות, וחוסר עצמאות בגיל שבו דרושה עצמאות.

דברים אלה אמורים גם לגבי דברים כה פשוטים כמו נקיות, ישיבה מסודרת על יד השולחן וכדומה, שהאמהות רגילות לדרוש מהילדים כמה שנים לפני הגיעם לגיל המתאים לכך'.

בהצלחה...

____________

(*) אם ארע לך להגיע למקום שאינך רגיל בו כגון שדה תעופה במדינה זרה או עיר גדולה שמעולם לא ביקרת בה ואינך מכיר איש ואתה מבקש להגיע לייעד מסויים. ההרגשה שהרגשת באותם רגעים היא תחושת זרות וחשש מפני הבאות. ואם ארע שלפתע נתקלת באדם הדובר בשפתך ומכיר היטב את המקום ובפרט אם הוא גם מחייך ומאיר לך פנים, לבטח תירצה להיצמד אליו משום שהוא משמש לך כמורה דרך טוב להגיע למקום מבטחים. החושים הללו נמצאים בנו החל מגיל קטנות בו התינוק לומד לסמוך על הקרובים אליו ומרגיש מפוחד כשהם לא בנמצא. כל אחד מרגיש בטוח יותר ליד מי שנראה לו כאחד שיודע להסתדר. ולכן אם הקירבה להורים הולכת ונחלשת, הילד יחפש להיצמד לחברים שלפי דעתו מבינים עניין ויודעים להסתדר בחיים. ראוי להישמר מכך.

(**) הלכה מפורשת היא בשולחן ערוך (או"ח סי' ט"ז סעי' א') : 'שיעור טלית שחייב בציצית שיתכסה בה באורך וברוחב ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו' וביארו שם המפרשים שמדובר בגיל תשע. והיוצא מזה הוא שקודם גיל תשע הילד עדיין לא נכנס להגדרה של 'קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו' ולבטח שאין להניח לו לטפס על מתקנים גבוהים ומסוכנים מבלי להשגיח עליו. וזה בנוגע לחובת השמירה של ההורים על ילדם הקטן... ולהלכה נפסק ש'איש' הוא מגיל שלוש עשרה.

 

דף ראשי »


עוד בנושא זה:



כבר חמש שנים שהבן שלנו אינו מצליח
בכלום ומצבו מתדרדר

האם להמשיך לתמוך כלכלית בבן
המדרדר מהיהדות?

האם לכוון את הילדים ללימוד מקצוע
או ללימוד בכולל?

0 תגובות

הוספת תגובה
שם:
כותרת:
תוכן:
 
מפת אתר : ברסלב סיטי בפייסבוק : ברסלב סיטי ביוטיוב : ברסלב סיטי בגוגל+ : ברסלב סיטי בטוויטר : צור קשר : שיעורים להאזנה : שיעורים לצפיה : קונטרסים לקריאה : אש קודש : ספריית האתר : קבל עידכונים : מכתבי מוהרא"ש לגברים : מכתבי מוהרא"ש לנשים : קרן הדפסה : ביקורי הצדיק בארה"ק : חדשות ברסלב : שיחות מוהרא"ש : breslevcenter-אידיש : שאלות ותשובות בחסידות ברסלב : חסידות ברסלב : תולדות חייו של רבי נחמן מברסלב : גוגל פלוס : רבי נחמן מברסלב : שאל את הרב
עיצוב אתרים - BetaGroup