פרשת בא חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא
* * * |
[ב] ויאמר משה כה אמר הוי"ה כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. ופירש רש"י בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קמט) על הפסוק (תהילים קיט) "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך", חצות מסוגל כמו פדיון, כי הוא המתקת הדינים, כי איפה שכתוב "צדק" זה סובב על דין, איפה שכתוב "משפט" זה סובב על רחמים. וזהו "על משפטי צדקך" היינו כשהצדק גובר על המשפט הדין מתגברת על הרחמים. והתיקון לזה "חצות לילה אקום". ואמר רבינו ז"ל, שעיקר חצות הוא תמיד אחר שש שעות מתחילת הלילה, הן בקיץ והן בחורף. ואז מתחיל זמן חצות, והנה גאולת מצרים היה בחצות הלילה, שאז הכה הקדוש-ברוך-הוא כל בכור בארץ מצרים, והכניעו את הטומאה שלהם. וזה שפירש רש"י, בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו. כי מעלת אמירת תיקון חצות היא כל-כך גדולה וגבוהה מאוד, עד שאפילו אדם הנמצא במדור הטומאה אצל פרעה, תמשך עליו נבואה, על-ידי קימת חצות. ובאמת עניין חצות התחיל עוד אצל אברהם אבינו שהוא היה ראשון שגילה את הקדוש-ברוך-הוא בעולם, כמו שכתוב בעת מלחמת המלכים (בראשית יד) "ויחלק עליהם לילה". כי כל עיקר הצלחתו שהכניע את המלכים שלחם עמם, היה בזכות חצות, כי אז היה עת רצון גדולה מאוד בשמיים. וגם הכנעת טומאת מצרים הייתה בחצות הלילה דייקא. ולכן הוא דבר גדול מאוד מאוד להיות ער בחצות הלילה, ובפרט מי שזוכה אז לשפוך שיח ותפילה אליו יתברך ולבקש על נפשו, כי התפילה שהאדם מתפלל אז מאוד מקובלת ומרוצה בשמיים, ובפרט כשמתפלל אז על כלל ישראל. ומה שכתב רבינו ז"ל, `ועיקר חצות הוא תמיד אחר שש שעות מתחילת הלילה`, פירושו, שמונים שש שעות החל משקיעת החמה, ולא מצאת הכוכבים, כי בזמן צאת הכוכבים כבר ודאי לילה, הן לשיטת הגאונים, והן לשיטת רבינו תם. ולכן זה שאמר `מתחילת הלילה` זה סובב על השקיעה. וראיה לדבר, אשר תינוק שנולד תכף-ומיד אחר השקיעה, צריכים לחכות כבר עוד יום להברית. כי אז מתחלת הלילה. ולכן מאז מונים את השש שעות, ולכן בימות החורף חל לפי דברי רבינו ז"ל זמן חצות מאוד מוקדם, כמו בעשר וחצי או באחת עשרה בלילה, כפי זמן השקיעה. ומסופר, שבימי מוהרנ"ת ז"ל, היה יהודי פשוט בעיר טולטשין, שכל ברכותיו התקיימו, ושלח ר` יצחק ז"ל בנו של מוהרנ"ת ז"ל לשאול את אביו, מאין יש לאדם זה כוחו המופלא? וענה לו מוהרנ"ת ז"ל שיתהה על קנקנו לעקוב אחר התנהגותו, וישיבנו דבר. וכן עשה ר` יצחק ז"ל, וראה שעושה הרבה צדקה וחסד, וכתב זאת לאביו, ענה ואמר לו אביו, עדיין בשביל זה לא זכה למדריגה זו, והתבונן עוד במעשיו וראה שהוא יהודי תמים גדול, ואומר הרבה תהילים וכן לומד הרבה. והודיע זאת לאביו. ענה ואמר לו אביו, אין זה די עדיין, שבשביל זה יזכה למדריגה זו, עד שלבסוף התבונן, ושם לב, שבכל לילה הוא אומר סדר תיקון חצות בבכיות עצומות, ומבקש אז הרבה רחמים, וכאשר סיפר זאת לאביו, אז ענה לו אביו מוהרנ"ת ז"ל: "היינו דאהני ליה"! רק בשביל זה זכה שברכותיו מתקבלות בשמיים. מכל זה רואים מעלת האדם הזוכה להיות ער בעת חצות, ואומר אז סדר תיקון חצות, ובוכה ומבכה אז שמיים וארץ על עצמו ועל כלל ישראל. וזה פירוש כה אמר הוי"ה כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. ודרשו חכמינו הקדושים (ברכות ד.) למה ליה למימר כחצות? משה קסבר, שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו, משה בדאי הוא. נמצא, שבאמת הקדוש-ברוך-הוא אמר למשה שיגיד לפרעה, שבחצות הלילה אז ינקום את נקמת ישראל וכל הבכורים ימותו. כי בעת חצות אז הוא עת רצון גדול בשמיים ויכולים לפעול הכל, והבן למעשה.
[ג] החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לחודשי השנה. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קיא) ר`אש ב`ני י`שראל (שמות ל) ראשי תיבות ר`ב`י`, ולהיפך ר`שעים ב`חושך י`דמו (שמואל-א, ב) ראשי תיבות ר`ב`י`. ונראה לבאר זאת. כי בצדיק האמת, בחינת משה, עליו נאמר (שמות ל) "כי תשא את ראש בני ישראל" וגו`, כי עיקר עבודת הצדיק האמת להגביה את ראש כל בר ישראל, שיחשוב רק ממנו יתברך, שזה נקרא הגבהת ראש, שבא לגדלות המוחין, וזוכה להיות דבוק בו יתברך, ולכן צריך אדם להיות מקורב אל צדיק אמת, שהוא בחינת רבי אמיתי, שיכול להגביה את ר`אש ב`ני י`שראל, שיזכו לגדלות המוחין. ולהיפך, מי שמקורב אל אחד שמכנה את עצמו `רבי`, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סא) `יש מנהיגים שנקראים בשם רבי, שלימודם מאלו המותרות. ולא די שאינם יכולים אפילו להנהיג את עצמן, ומכל שכן שאינם יכולים להנהיג את אחרים, והם נוטלים גדולה לעצמן, להנהיג העולם. צריך לראות שלא להסמיך אותם, שלא לתן להם תוקף ועוז, שלא יהיו מכונים בשם רבי`. ואלו האנשים אשר מקורבים אליהם, נשארים בדמיונות שלהם, שזה (שמואל-א, ב) ר`שעים ב`חושך י`דמו, ראשי תיבות ר`ב`י`, היינו, אלו שמקורבים אל רבי שאינו הגון, על-ידי-זה הם נשארים בדמיונות שלהם, בהבלי עולם הזה. והנה חכמינו הקדושים אמרו (שבת קמז:) אמר רבי חלבו: חמרא דפרוגייתא [שם מדינה שיינה משובח] ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל [שהיו בעלי הנאה, ועסוקים בכך, ולא היו עוסקים בתורה, ויצאו לתרבות רעה]. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, [לפורגיתא ודיומסית], אימשיך בתרייהו [אחר היין והרחיצה] איעקר תלמודיה [נעקר תלמודו ושכחו]. כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא (שמות יב) החודש הזה לכם, אמר: החרש היה לבכם. בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה; וזה פלא, למה פתח בפסוק זה, אלא מובא מרבינו האיש האלוקי ר` שמעון מאוסטרפוליא זי"ע, אשר יש קליפה שנקראת `ריב`, שעל ידה שוכחים את התורה שלמד, וזה שנקט: החר`ש הי`ה לב`ם. כי נתחלף אצלו במקום ד` של `החודש` ר`. ובמקום ז` של `הזה` י`. ובמקום כ` של `לכם` ב`. שזה ראשי תיבות ריב, הקליפה שמשכחת מן האדם את לימודו. כי הנה הלימוד של הצדיק הוא התחדשות, להתחיל בכל פעם מחדש, ולא להתייאש בשום פנים ואופן, כמו שגילה רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן עח) אשר אין שום ייאוש בעולם כלל, וכן אמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רסא) ההתרחקות היא תחילת ההתקרבות, כשהאדם נכנס בעבודת השם יתברך, מרחקים אותו, ויש לו נפילה, ועצתו שיתחיל בכל פעם מחדש. וזה כלל גדול בעבודת השם יתברך, שצריכים ממש בכל יום להתחיל מחדש, ואת הלימוד הזה מקבלים דייקא מהצדיק האמת, ומובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן מח) כי איתא בתיקוני זוהר (תיקון כא) על הפסוק (מיכה ו) "שמעו הרים ריב", דאיהי רבי על בנהא בגלותא. כי בארץ ישראל איהי רבי שנתהפך אתוון ריב, ונעשה רב"י, וכל הגלות הוא שנתהפך מרב"י אל ריב, עיין שם בדברי רבינו ז"ל. כי הנה מובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן עא) אשר יש מוחין של ארץ ישראל, ויש מוחין של חוץ לארץ, מוחין של ארץ ישראל הם בחינת נח ומוחין של חוץ לארץ הם בחינת חובלים, כמו שכתוב (זכריה יא) "לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים", ואמרו חכמינו הקדושים (סנהדרין כד) נועם: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. חובלים: אלו תלמידי חכמים שבחוץ לארץ שחובלים זה לזה בהלכה, וארץ ישראל הוא בחינת אמונה כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ז) כי שם נתגלית האמונה בשלמות, ככתוב (דברים יא) תמיד עיני הוי"ה אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". ולכן כח מי שהוא מקורב אל הצדיק האמת, הוא מחדיר בו אמונה פשוטה בו יתברך, עד שהוא מגביה את מוחו וראשו, שגם לו תהיה נשיאת ראש, בחינת "כי תשא את ר`אש ב`ני י`שראל", שהוא ראשי תיבות ר`ב`י`, כי הוא מכניס בו אמונה, ועל-ידי-זה מנעימים זה לזה בהלכה, ומתחדשים יחד בכל פעם ופעם לעשות התחלה חדשה, שזה "החודש הזה לכם ראש חודשים", שהוא הלימוד של התחדשות שצריכים להתחדש בכל פעם. והנה רבי אלעזר בן ערך, תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי, היה כל-כך גדול עד שרבו אמר עליו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עימהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כולם. וכן אמרו: רבי אלעזר בן ערך היה כמעין המתגבר. ואיך באמת שכח את התורה, אלא שהלך במקום שהיו שם אנשים רחוקים מהתורה, בשביל זה נשכחה ממנו התורה, עד שקרה "החרש היה לבם". כי מאחר שהתרחק ממקום תורה, ולכן התגברה עליו קליפת ריב, כי נתהפך מרב"י לריב, מכל זה רואים איך שהאדם צריך תמיד להתקרב אל הצדיק האמת, שמכניס בו התחדשות בכל פעם מחדש, ושלא יתייאש אפילו במקום שנמצא, והבן למעשה.
[ה] והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי"ה בפיך כי ביד חזקה הוציאך הוי"ה ממצרים. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נד) שצריכים לשמור מאוד את הזיכרון שלא יפול לשכחה, בבחינת מיתת הלב, היינו כמו שרואים חס ושלום אצל אדם בגשמיות כשנארע לו דום לב – הוא מת, כמו כן יש דום לב ברוחניות, שאז הוא מת, בחינת (ברכות יח:) רשעים בחייהן קרויין מתים. כי הלב של בר ישראל צריך תמיד לבעור רק אליו יתברך בהתלהבות עצומה, ולזה זוכים על-ידי שזוכרים תמיד ממנו יתברך, שיש עוד עולם, ואז לבו בוער תמיד אל הקדוש-ברוך-הוא, ונתקיים אצלו (שיר השרים ח) "מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה", כי מרוב תבערת לבבו אליו יתברך אף אחד לא יכול לכבות ממנו את הא הבה הגדולה שיש לו אליו יתברך, וכל זה אם הוא תמיד זוכר בעלמא דאתי, ואיך שהוא חשוב בעיניו יתברך, אבל על זה צריכים טוב העין, להסתכל על עצמו על אחרים בעין טובה, ולהיפך היצר הרע מכניס בו רע עין, שזו מיתת הלב, שהוא לא שווא לשום דבר, עד שעל-ידי-זה האדם מתרשל מתורה ומתפילה ומקיום המצוות מעשיות, וזה ולזיכרון בין עיניך, כי השכחה בא על-ידי רע עין, ולהיפך הזיכרון בא על-ידי טוב עין. וזה והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי"ה בפיך כי ביד חזקה הוציאך הוי"ה ממצרים. כי כל עניין מצות תפילין הוא לקשור את ידיו, שלא יחשוב לרגע כאילו כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אלא תמיד יזכור בו יתברך, שזה והיה לאות על ידך, שהקדוש-ברוך-הוא, נותן לך מה שיש לך, ואיך תזכה לזה? על-ידי ולזיכרון בין עיניך, שתמיד תסתכל בעין טובה הן על עצמך והן על אחרים, ועל-ידי-זה יהיה לך זיכרון לזכור בעלמא דאתי, למען תהיה תורת הוי"ה בפיך, כי כל סיבת התרשלות האדם מלימוד תורה, היא מפני שהס"מ שוברו ואומר לו שהוא כבר לא שווא לשום דבר, אבל אם אדם לבו בוער אחריו יתברך, וזוכר תמיד בעלמא דאתי, על-ידי-זה הוא יוצא מכל המייצרים, וזוכה להכלל באין סוף ברוך הוא, והבן למעשה.
[ו] והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי"ה בפיך כי ביד חזקה הוציאך הוי"ה ממצרים. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן יט) עיקר התכלית והשלמות היא רק לעבוד את השם יתברך בתמימות גמורה, וצריכים לברוח מאוד מאוד מכל החקירות, כי על-פי החקירות והחכמות חיצוניות העיקר הוא השכל שיבין בשכלו, וזוהי התכלית אצלם, ובאמת עיקר השגת התכלית הוא רק על-ידי תמימות דייקא, דהיינו יראת שמיים ומצוות מעשיות בפשיטות גמורה. וזה שכתוב (קהלת יב) "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם", היינו ששלמה המלך מלמד אותנו, שעיקר השגת התכלית שהוא סוף דבר, הוא רק על-ידי תמימות ופשיטות, לירא את השם ולשמור מצוותיו בפשיטות, וזה איסור גדול מאוד להיות מחקר, כי יכולים ליפול על-ידי-זה בנוקבא דתהומא רבה לכפירות ואפיקורסות רחמנא לישזבן, כי עמלק היה כופר בעיקר, וכל בחכמות באים ממנו, ולכן הוא אבן נגף ליפול על-ידו. וזה שנאמר במלחמת עמלק (שמות יז) "ויהי ידיו אמונה", כי על-ידי אמונה החליש את עמלק, והעיקר על-ידי ידיו דייקא, היינו קיום מצוות מעשיות, וזה עיקר התכלית אצלנו לקיים מצוות מעשיות דייקא, להרבות בתפילה ובקשה וללמוד תורה. וזה והיה לך לאות על ידיך היינו שצריכים קודם לקיים מצוות מעשיות בידיו דייקא, ועל-ידי-זה, ולזיכרון בין עיניך יבוא אחר-כך אל השכל שבדבר, לזכור לנגד עיניו את אמיתת מציאותו יתברך, למען תהיה תורת הוי"ה בפיך כי בזה שאדם לומד תורה בפיו דייקא, שזוהי מצוה מעשית, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (ירושלמי פאה, פרק א`, הלכה א) ותלמוד תורה, רבי ברכיה ורבי חייא דכפר תחומין, חד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שווא לדבר אחד של תורה וחד אמר אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. ועל-ידי-זה שמקיים מצוות מעשיות, שזה `כי ביד חזקה` היינו שהוא חזק בקיום מצוות מעשיות דייקא, על-ידי-זה, הוציאך הוי"ה ממצרים, שהייתה מלאה קליפות של ניאוף, כפירות ואפיקורסות, כשפים, וכל הרעות שבעולם, דייקא על-ידי קיום מצוות מעשיות שבר ישראל מקיים, הוא יוצא ממצרים שהיא הגלות, שנקראת על שם שמצרים לישראל, והבן למעשה.
[ז] והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו הוי"ה ממצרים מבית עבדים. ופירש רש"י, יש מחר שהוא עכשיו ויש מחר שהוא לאחר זמן וכו`. מה זאת, זה תינוק טיפש שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל מה זאת. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ז) שמנהיג יכול להיות רק מי שהוא רחמן, כמו שכתוב (ישעיה מט) "כי מרחמם ינהגם", וצריכים לדעת איך להתנהג עם הרחמנות, כי על הרשעים או על הרוצחים וגזלנים אסור לרחם, ועיקר הרחמנות הוא להוציא את האדם מן העבירות. ואפילו כשאדם צריך להסתלק מזה העולם הוא צריך להשאיר אחריו בנים או תלמידים כמאמרם ז"ל (בבא בתרא קטז.) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש-ברוך-הוא מלא עליו עברה, כתיב הכא (במדבר כז) "והעברתם את נחלתו", וכתיב התם (צפניה א) "יום עברה היום ההוא" (תהילים נה) "אשר אין חליפות למו ולא יראו אלוקים". רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר כל שאינו מניח בן, וחד אמר כל שאינו מניח תלמיד. ופירש רבינו ז"ל שאדם צריך להשאיר אחריו בן שיקבל את דעתו בגילוי אלוקותו יתברך. והבן הזה צריך להיות גם תלמיד, כי גם התלמיד נקרא בן, כמאמרם ז"ל (סנהדרין צט:) כל המלמד בן חברו תורה כאילו עשאו. ובשביל זה הוא דבר גדול מאוד להשאיר אחריו בן או תלמיד שימשיך את דעתו בעולם, ועיקר דעת האדם הוא בגילוי אלוקותו יתברך, לגלות לכולם את אמיתת מציאותו יתברך, אשר זה עיקר התכלית אשר בשביל זה באנו לזה העולם, הוא רק בשביל להכירו יתברך, ועלינו למסור זאת התכלית לבנינו אחרינו, כמו שכתוב (ישעיה לח) "אב לבנים יודיע אל אמיתך", והבנים הם גם תלמידים. ולכן והיה כי ישאלך בנך מחר היינו אפילו לאחר זמן לאמר מה זאת מה היא האמונה הקדושה, הנקראת זא"ת, ואמרת אליו בחוזק יש הוציאנו הוי"ה ממצרים מבית עבדים הסבר לו את החוזק יד שהשתמש הקדוש-ברוך-הוא נגד המצריים שהצירו לנשמות ישראל, ודבר זה צריכים להסביר לכל טיפש ששואל שאלות על האמונה הקדושה, מדוע עוברים על עם ישראל כל-כך הרבה צרות וייסורים ומכאובים ומרירות וכו` וכו`, אזי מצוה להסביר לו כמו שהמצריים שהציקו את עם ישראל מאוד מאוד ולא ראו סוף להצרות, ולבסוף הקדוש-ברוך-הוא הלך אתם בחוזק יד, והוציאנו ממצרים מבית עבדים, כמו כן יהיה אצל כל אחד ואחד, אף שעוברים עליו צרות וייסורים מאנשים רשעים שמציקים ומצערים אותו, ויש לו כל-כך הרבה צער, עד שנדמה לו כאילו אבדו מנוס ותקווה ממנו, אבל צריכים להסביר לו, שבסוף יזכה לצאת מהצער והמצוקה שסובל מהם. וזה שייך לכל בר ישראל שצריך לחזק אחד את זולתו, ואפילו שההוא טיפש, ושואל `מה זאת`, צריכים להסביר לו את האמונה הקדושה כפי דעתו ושכלו, והבן למעשה.
[ח] והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו הוי"ה ממצרים. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כב) שהאדם צריך ללכת בכל פעם מדרגה לדרגה, ולעשות מנעשה נשמע, שזה נגלה ונסתר, קודם משיגים את הנגלה שבתורה, ואחר-כך את הנסתר שבתורה. כי הנה הגוף מעלים ומכסה את אמיתת מציאותו יתברך, והאדם צריך לזכך את בשר הגוף, עד שהגוף בעצמו ישיג אלוקות, כמו שכתוב (איוב יט) "ומבשרי אחזה אלוק", מבשר הגוף דייקא יזכה לראות אלוקות, היינו שהאדם בגופו יראה ויחזה השגות עליונות, שהנשמה משגת תמיד. אבל לגוף יש עזות שמעלמת את נשמתו, ואי אפשר לזכך את הגוף, אלא על-ידי שימוש תלמידי חכמים, על-ידי שמשמש את החכם האמת, על-ידי-זה נעשה גופו גם-כן נשמה. וכמו כן כשהאדם מקיים מצוות מעשיות דייקא, על-ידי-זה מזכך את גופו, ועולה בכל פעם מדרגה לדרגה, וכשהאדם נמצא במדרגה תחתונה, אז נקרא מצרים, לשון מיצר ים, שהמוחין שלו נמצאים במיצר ובצמצום, שאינו משיג אלוקות. וזה סוד תפילין של יד, שהיא בחינת עשיה, בחינת נעשה, והתפילין של ראש היא בחינת השגה, בחינת נשמע. ולכן צריכים תמיד קודם כל לקיים `נעשה`, ואחר-כך בא `נשמע`, קודם כל קיום מצוות מעשיות דייקא, ואחר-כך באים להשגות רוחניות, שהם סודות התורה, ויוצאים ממצרים. וזה: והיה לאות על ידך, קודם מקיימים מצוות מעשיות, שזה בחינת נעשה. שמקיימים ביד דייקא, ועל-ידי-זה באים אחר-כך לבחינת והיו לטוטפות בין עיניך, שהם השגות רוחניות אלוקות, בחינת נשמע. ובזה מבינים אשר כי בחוזק יד דייקא, על-ידי מצוות מעשיות התלויים ביד, הוציאנו הוי"ה ממצרים שהוא מיצר ים, הצמצומים, וזוכה להשגות התורה, הארת חכמתו יתברך תמיד, והבן למעשה. |
|