[א] ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה וגו`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ערב) שמפרש את הפסוק (תהילים צה) היום אם בקולו תשמעו, כי זה כלל גדול בעבודת השם יתברך שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחברו כלל, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה, כי כשרוצים להיכנס בעבודת השם יתברך, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד ואי אפשר לו לישא משא כבד כזה, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמר, מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה בכוח כראוי, וכן בכל דבר אסור לדחות מיום ליום, כי אין לך רק היום הזה, ויום המחרת הוא עולם אחר לגמרי, ולכן כשאדם הולך בצורה כזו, אז הוא מצליח את דרכו ושום דבר בעולם לא יכול לשבור אותו, כי מה ששובר את האדם הוא רק מחמת שדוחה מיום ליום.
ובאמת זו קליפת עמלק שדוחה ליום המחרת, בכל פרט מפרטי עבודת השם יתברך – העיקר שלא לעשותו היום הזה. וזה מה שכתוב במלחמת עמלק (שמות יז) ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר וגו`, משה רבינו הזהיר את יהושע שילחם עם העמלק הזה שאומר תמיד `מחר`, רק לא היום הזה. ובאמת זה כלל גדול בעבודת השם יתברך שאסור להתבלבל מיום ליום, אלא לדעת שכל יום הוא מתנה מיוחדת מהקדוש-ברוך-הוא.
וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום הקדוש-ברוך-הוא נותן לכל אחד ואחד מתנה את היום, אבל אדם צריך לדעת שיש בחירה בתוך היום בעצמו, יש ברכה וקללה כי היום שהקדוש-ברוך-הוא נותן לאדם זה יום פשוט, אך איך לצייר את היום זה כבר תלוי באדם, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לו) שהקדוש-ברוך-הוא אור פשוט כביכול ואדם הוא הצייר, ואם זוכה למוחין נקיים, אז הוא מצייר את האור לטוב, ואם חס ושלום המוחין אינם נקיים אזי מצייר את האור לרע, ולכן צריכים לזכור שכל יום ויום שהקדוש-ברוך-הוא נותן לנו זה מתנה, אבל היא כלולה משני דברים ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצוות הוי"ה אלוקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום אם אדם מקיים את מצוות הקדוש-ברוך-הוא, אזי זוכה שביום הזה שורה ברכה והוא מרגיש את רוחניות חיות אלוקותו יתברך, ומתענג בזיו השכינה, ולהיפך והקללה אם לא תשמעו אל מצוות הוי"ה אלוקיכם, וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלוקים אחרים אשר לא ידעתם מיד כאשר אדם סר ממנו יתברך, ושוכח, כביכול, מאמיתת מציאותו יתברך המחייה, מהווה ומקיים את כל הבריאה כולה, על-ידי-זה יומו מקולל, רחמנא לצלן, שעובר עליו מה שעובר.
וגילה לנו רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן פד) אשר בכל יום מתגלה האור הגנוז, אבל לא כל אחד זוכה לזה, כי יש נחשים ועקרבים שהם מחשבות זרות המבלבלות את האדם שלא ישיג את רוחניות חיות אלוקותו יתברך, אבל אם אדם הולך במידת האהבה ובמידת הוותרנות על-ידי-זה מאיר עליו האור הגנוז.
ונמצינו למדים מכל זה, שבכל יום ויום מאיר האור אין סוף ברוך הוא, ומי שזוכה מצייר את האור לטובה, ומתענג מזיו השכינה, ומי שאינו זוכה, מסתובב בדיכאון ובעצבות ובמרירות והיום מקולל אצלו, ובאמת אדם צריך לדעת, אשר כל יום הוא יום, והוא מתנה מהקדוש-ברוך-הוא, וצריכים לנצל את היום לטובה, והעיקר להיות בשמחה ביום הזה, ולא לדחות מיום ליום, כי מה אתה יודע מה יהיה ביום המחרת. וזה מה שאמרו חכמינו הקדושים (תנחומא שמיני) אין השמחה ממתנת לאדם לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ודבר זה שייך על כל פרט ופרט הן בלימוד התורה והן בקיום המצוות, העיקר לזכור שאין לו רק היום הזה, ומי שהולך בדרך זו אז יזכה לרב טוב הצפון והגנוז, והבן למעשה.
[ב] ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קעג) על-ידי הכתב, יכול הצדיק האמת להכיר הנפש, ופנימיות הנפש של הכותב, והאמונה ושורש האמונה שלו וכו`, כי הנפש והאמונה הן בחינה אחת, כמו שכתוב (ישעיה כו) "נפשי אויתיך בלילה", וכתיב (תהילים צב) "ואמונתך בלילות", ועל-ידי הכתב אפשר להכיר הנפש ופנימיות הנפש, שהיא בחינת פנימיות האמונה, בבחינת "אנכי" שאמרו חכמינו הקדושים (שבת קה:) שהוא נוטריקון `אנא נפשי כתבית יהבית`, היינו שהכותב נותן נפשו בתוך הכתב וגם פנימיות נפשו וכו`.
והנה רבינו ז"ל מגלה לנו את סוד הכתב, שבתוך הכתב של אדם מונחת פנימיות נפשו, ועל-כן אם רוצים להכיר אדם, יכולים להכירו על-ידי כתב ידו, וכן אם רוצים להכיר את הצדיק ולהתקרב אליו באמת, העיקר להסתכל בכתב ידו ולהגות בספריו הקדושים, ושם יכולים לראות פנימיות נפשו, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קצב) שפניו שכלו ונשמתו של הצדיק מונחים בתוך ספריו, עיין שם. כי מחיצוניות גופו מבחוץ אי אפשר להכיר אותו כלל, כי הוא כדוגמת כל אדם ממש, רק בפנימיות נפשו הוא עניין אחר לגמרי, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן קטז), שהעולם חושבים, שאת הצדיק יכולים להכיר מבחוץ, ובאמת זו טעות, כי מבחוץ הוא נראה ככל אדם, אך הפנימיות שלו הוא עניין אחר לגמרי.
וכן פעם התבטא רבינו ז"ל ואמר: `מי שמכיר אותי יעיד שאין בי שום תנועה של גוטער איד (צדיק מפורסם) כלל`, כי מבחוץ לא הכירו את רבינו ז"ל כלל, כי כל הנהגתו הייתה בדרך פשטות גדולה מאוד, ועל-כן רבים טעו בו וחלקו עליו. ובאמת צריכים לדעת, אשר אי אפשר להכיר את הצדיק כלל מבחוץ, ורק על-ידי ספריו הקדושים נוכחים להציץ אל פנימיות נפשו, ואיך שהוא עניין אחר לגמרי, ועל-פי-רוב הצדיק הוא הרבה יותר גבוה ממה שמתגלה מתוך ספריו הקדושים, כי בתוך הכתב הוא צריך לצמצם את השגותיו הגבוהות, ולהורידן אל בני-אדם שיוכלו להבין אותן, אבל ההשגות שלו בעצמו שהוא משיג מצג גודל יגיעתו וטרחתו בעבודת השם יתברך שיגע וטורח במסירות נפש עצומה מאוד, זה גבוה הרבה יותר ממה שרואים בתוך ספרו. ומחמת זה היו כמה וכמה צדיקים שלא רצו שיודפסו ספריהם בחייהם, כי לא רצו שתתגלה פנימיותם לבני-אדם, ויתחילו בני-אדם לעקוב אחריהם ולהסתכל עליהם, ורק אחר הסתלקותם נתפרסמו ספריהם, ואז נתגלה אורם הגדול לכל העולם כולו, ואנשים היו מתפלאים איך אור כזה הסתובב בינינו ואנחנו בכלל לא ידענו ממנו.
והנה מחמת זה יש שני כוחות בעניין התקרבות אל הצדיק, יש שמסתכל על כתב ידו שהוא פנימיות נפשו, ומתלהב מאוד מדיבוריו, ועל-ידי-זה מתקרב ומתקשר אל הצדיק האמת, כי מבין מרחוק שעוצם מעלת הצדיק היא עוד יותר גבוהה ממה שכתוב בספריו הקדושים, וזה מעורר את לבבו מאוד, אבל יש אחד שמסתכל על חיצוניות הצדיק, ואינו רואה מבחוץ שום דבר כלל, וזה גורם לו לומר שהוא באמת איש פשוט ואין בו פנימיות כלל, ואינו מסתכל בספריו בעין האמת כלל, ואדרבה לועג מספריו הקדושים, ועושה מהם ליצנות רחמנא לצלן, כאילו אין בהם שום פנימיות כלל.
נמצא, שלאחד נעשה סם חיים ולהשני נעשה סם מוות, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים בעניין התורה (יומא עב:), זכה נעשה סם חיים, לא זכה נעשה סם המוות. כי אם ההתקרבות של אדם היא מתוך הכנעה וענווה, שיודע שהוא אינו כלום, ורוצה לקבל מן הצדיק פנימיות נפשו, אזי יראה רק גילוי אלוקות מתוך ספריו הקדושים ויתקרב אליו באמת, אבל מי שיש לו טינה בלבו, ויש לו ישות וגאות, ובפרט כשעדיין לא תיקן בריתו כראוי, אזי תורת הצדיק נתהפכת אצלו לסם המוות רחמנא לצלן, וימצא אצל הצדיק דברים שיקצץ בנטיעות חס ושלום, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לא), אשר גם בצדיק יש שתי בחינות – זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה סם המוות.
וכן מובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לו) כי זה כלל גדול שאי אפשר לתפוס ולהבין בדברי הצדיק, כי אם מי שתיקן ברית קודש כראוי. ומי יכול להתפאר שהוא אוחז כבר בשלימות תיקון הברית כדי שיבין כראוי את דברי הצדיק? ועל-כן לא בחינם חולקים על הצדיק, כי מי שפגום בברית הוא מתלוצץ מהצדיק, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ספר-המידות, אות צדיק, סימן קסג) הנואפים לרוב הם מתנגדים על הצדיקים. ולכן (שם סימן קלד) הליצנות אינו מניח את האדם לילך לצדיקים. ולכן העיקר בהתקרבות אל הצדיק לבטל את דעתו לגמרי אל הצדיק, ויחפש רק הפנימיות שבספריו הקדושים, ואז יזכה לאור נורא ונערב על-ידי התקרבותו.
ואם נתבונן, נראה, נבין ונשכיל, אשר רבינו ז"ל מגלה לנו כאן, שזהו גם-כן סוד הכתב של התורה הקדושה, שבתוך הכתב של התורה מונחת פנימיות אלוקותו יתברך כביכול, בסוד מה שאמרו חכמינו הקדושים (שבת קה:) א`נ`כ`י` ראשי תיבות: א`נא נ`פשי כ`תבית י`הבית, שכביכול הקדוש-ברוך-הוא נתן פנימיות נפשו בתוך התורה הקדושה, ולכן דייקא עשרת הדיברות מתחילין עם תיבת "אנכי" שהוא ראשי תיבות א`נא נ`פשי כ`תבית י`הבית, כי בתוך עשרת הדיברות כלולה כל התורה, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (במדבר רבה, פרשה יג, סימן טו) תרי"ג אותיות בעשרת הדיברות כנגד תרי"ג מצוות שבתורה, וכל התורה היא פנימיות אלוקותו יתברך, כמובא בזוהר הקדוש (אחרי עג.) קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא.
ולכן מי שרוצה להכיר את הקדוש-ברוך-הוא, יתמיד מאוד בתורה הקדושה, ועל-ידי-זה יזכה לראות את אמיתת מציאותו יתברך במו עיניו ממש, כי הוא יתברך בתוך התורה ממש, ולכן על התורה אמרו (יומא עב:) זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המוות, כי מי שמסתכל על פנימיות התורה, ויודע שכל התורה מגלה אלוקותו יתברך, על-ידי-זה יתעורר מאוד לעבודתו יתברך על-ידי התורה ותהיה נעשית לו סם חיים.
אבל מי שנדמה לו שהתורה הוא חכמה וסיפורים חס ושלום, ושיכולים להבין כל טעמי המצוות על-פי שכלנו, אצלו נעשה סם המוות חס ושלום, ועליו אמרו בזוהר הקדוש (בעלותך קנב.) תיפח רוחיה מי שחושב שהתורה הם סיפורים וכו`, ולכן אשרי מי שאינו מטעה את עצמו כלל, ומחפש אלוקותו יתברך בתוך כל אות ואות של התורה, וכן מחפש את אורו של הצדיק בתוך ספריו הקדושים, ומתקרב אליו על-ידי לימוד תורתו, כי אז יתגלה לו אור הגנוז והצפון מתוך ספרי התורה, ועולמו יראה בחייו.
ובזה נבין מקרא קודש דכתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, וכבר דקדקו כל המפרשים, למה פתח בלשון יחיד `ראה`, ואחר-כך סיים בלשון רבים `לפניכם`? והנה על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל מובן העניין מאוד. כי הנה התורה מגלה לנו כאן את סוד הראיה וההסתכלות בתוך הכתב של התורה הקדושה, שזהו, ראה אנכי, היינו שתסתכלו בעשרת הדיברות המתחיל `אנכי` (עיין בעל הטורים), שהוא ראשי תיבות א`נא נ`פשי כ`תבית י`הבית, כי שם תראו את פנימיות נפשי כביכול, ואם תזכו יהיה לכם סם חיים וכל הברכות שבעולם תושפענה עליכם.
וזהו ראה אנכי, לשון יחיד, כמו `לראות אנכי`, היינו הכוח לראות פנימיות אלוקותי על-ידי התורה, כל זה אנכי נותן לפניכם היום, כי כל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים, שתסתכלו על פנימיות התורה לראות אלוקותי בכל יום מחדש, אבל זכרו שהוא `ברכה וקללה`, היינו ברכה למי שזוכה להגות בה לשמה, שנעשה לו סם החיים, ויש בו כל הברכות שבעולם, וקללה למי שאינו זוכה להגות בה לשמה, ונעשה לו סם המוות רחמנא לצלן.
כי הבחירה החופשית ביד האדם למצוא את הקדוש-ברוך-הוא על-ידי התורה, ולהתקרב אליו יתברך באמת, או לעשות אותם קרדום לחתוך בה, ולהתגאות על-ידי התורה חס ושלום. ולכן מזהיר אותנו משה רבינו "ראה אנכי" היינו שתסתכלו היטב על פנימיות התורה, שהוא יתברך גנוז בתוכה באחדות אחת ממש, בחינת א`נא נ`פשי כ`תבית י`הבית, ואז בודאי תקבלו את התורה לברכה, והבן למעשה.
[ד] את הברכה אשר תשמעו אל מצוות הוי"ה אלוקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. ומובא בבעל הטורים את` הברכה` אשר` תשמעו` סופי תיבות תור"ה.
ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן עא) אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה, כי יש נעימות בתורה, וזה העיקר לזכות להרגיש הנעימות שיש בתורה. ואמר רבינו ז"ל (שיחות-הר"ן, סימן יז) לאחד מאנשי שלומנו, אם התורה תראה לך את הפנים לא תרצה שום שכר אלא תרצה רק את התורה בעצמה.
כי באמת, מי שמרגיל את עצמו ללמוד תורה מרגיש כל מיני נעימות, ואף שבהתחלה בא לו מאוד מאוד קשה, כי היצר הרע מאוד מפחד מלימוד התורה הקדושה, כי אמרו חכמינו הקדושים (קידושין ל:) אמר הקדוש-ברוך-הוא, בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין כנגדו. ולכן היצר הרע יעשה כל מיני פעולות שבעולם שהאדם לא ילמד תורה, כמו שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן א) שהיצר הרע מתלבש במצוות, העיקר שלא ילמד תורה, כי יודע אשר על-ידי לימוד התורה שובר אותו לגמרי.
ולכן את` הברכה` אשר` תשמעו` סופי תיבות תור"ה, כי אין עוד ברכה יותר גדולה מזו, כמו כשאדם שומע בקול התורה שהם מצוות הוי"ה אלוקיכם, אשר צריך להיות בכל יום ויום חדש בעיניו, כי בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים, וכאילו ביום הזה נכנס לברית, ומי שהולך בדרך זה תמיד מצליח, והבן למעשה.
[ז] את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ו) כשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שתי בקיאויות, היינו בקי ברצוא ובקי בשוב, כמובא (זוהר, ויקהל ריג:) זכאה מאן דעיל ונפיק, כי אדם צריך ללכת בדרך הממוצע, שלא ירצה יותר מידי לעלות למעלה, שזה בעצמו "פן יהרסו" שאז יפול לגמרי.
אלא צריך לדעת שהקדוש-ברוך-הוא נמצא בכל מקום, וככל שעולה עליו לזכור לא לעבור על דברי תורה, כי לפעמים מרוב ההתלהבות אדם רוצה לעשות עבודות כאלו שלא נצטווה עליהן, וכל זה בא לו שחושב שכבר השיג רוחניות אלוקות, ולכן כפי דעתו הפגומה מתלהב כל-כך, עד שלא מספיק לו דרך התורה אלא רוצה לעשות דברים למעלה מכוחותיו, שזה לא תוסף עליו. כי רוצה לעשות יותר מה שציוהו, כגון חמש טוטפות בתפילין, חמשה מינים בלולב וכו`.
וכן להיפך, אסור להפיל את עצמו ולהתייאש מאחר שכבר נכשל באיזה עוון חס ושלום, ויהיה נדמה לו כאילו אבד מנוס ותקווה ממנו, וכאילו הוא כבר לא שווה לשום דבר, שאז הוא מתחיל לזלזל במצוות, שזו בחינת בקי בשוב, שאדם צריך להיות בקי גם בעת ירידתו לא ליפול בדעתו כלל, שזה סוד לא תגרע ממנו, שהוא מתחיל לזלזל חס ושלום במה שציוה אותו הקדוש-ברוך-הוא. כי לפעמים כשאדם נופל בדעתו, אז נדמה לו שאבד מנוס ותקווה ממנו. ולכן אומר, כיוון שכבר נפלתי ואיבדתי הכל אז מה לי עוד לקיים איזו מצוה כי למה זה שווה.
ובאמת כבר אמר רבינו ז"ל (חיי-מוהר"ן, סימן תנג) כמו שאתם רואים אותי, רצוני לומר, שבודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור, אף-על-פי-כן אם הייתי עובר חס ושלום עבירה גדולה ביותר, אף-על-פי-כן לא הייתה העבירה משלכת אותי כלל, רק הייתי אחר העבירה איש כשר כמו קודם, רק אחר-כך הייתי עושה תשובה, ובזה הלשון אמר: "האט וויא איר זעהט מיך, איך זאל חס ושלום עובר זיין דיא גרעסטע עבירה, וואלט דאס מיך גאר ניט אראפ גיווארפן, איך וואלט נאך דעם גיווען אזוי איין ערלכער יוד וויא פריר, דער נאך וואלט איך תשובה גיטאן".
וזו דרך התשובה לא לרצות לעשות יותר מכוחותיו, שזה לא תוסף עליו, שלא יחשוב שבזה שעושה דברים יותר ממה שציותה אותו התורה הקדושה, בזה הוא אוחז כבר במדרגה עליונה, אלא זה דמיון גדול. כי ברגע שיוצא אפילו כהוא זה מהתורה ומקיום המצוות, הכל הבל ורעות רוח. ואין זה שום דרגה כלל. וכן להיפך, כשנכשל באיזו עבירה, אסור לו לחשוב כאילו כבר הכל אבוד חס ושלום, כי גם זה דמיון גדול, כי בפירוש גילה לנו רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן קיב) אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן.
וזה שהתורה הקדושה מזהירתנו את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, שכל זה יסוד גדול בקיום התורה והמצוות, שצריך להיות בקי ברצוא ובקי בשוב, היינו לילך בדרך הממוצע, ואז אם ילך בדרך זה, אף פעם לא יפול, כי תמיד ידע שאסור לצאת מדרכי התורה הקדושה, והבן למעשה.
[ח] את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קכג) העיקר והיסוד שהכל תלוי בו, לקשר את עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול, ולבלי לנטות, חס ושלום, מדבריו ימין ושמאל, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (ספרי, פרשת שופטים) `אפילו אומר לך על ימין שמאל` וכו`. ולהשליך מאתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל, בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור. וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלימות, ואינו מקושר להצדיק.
וישראל בעת קבלת התורה היו להם חכמות גדולות, כי אז היו עובדי עבודה זרה שבימיהם, שהייתה טעותם על-פי חכמות וחקירות גדולות כידוע, ולולי שהיו ישראל משליכין מעצמן החכמות, לא היו מקבלים התורה. כי היו יכולים לכפור בכל, חס ושלום, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבינו עמהם. ואפילו כל האותות והמופתים הנוראים שעשה לעיניהם, לא היה מועיל להם. כי גם עתה נמצאים אפיקורסים הכופרים על-ידי שטות וטעות חכמתם. אך ישראל עם קדוש ראו האמת, והשליכו החכמות, והאמינו בהשם ובמשה עבדו, ועל-ידי-זה קיבלו התורה.
וזה שתרגם אונקלוס (דברים לב) "עם נבל ולא חכם", `עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו`. כי עיקר קבלת התורה היה על-ידי ולא חכימו, היינו על-ידי שהשליכו מאיתם כל החכמות, וזה נב"ל ראשי תיבות ל"ב נ`תיבות, שהוא כלליות התורה והיא החכמה האמיתית, אשר אצלה כל החכמות בטלים. והיינו נבל, שהיא בחינת התורה, הנקראת נובלות החכמה העליונה (בראשית רבה, פרשה יז), (ועכשיו מבואר ומיושב התרגום הזה, שהוא פליאה גדולה, וכולם תמהים עליו, מה עניין תיבת נבל, לתרגמו על קבלת התורה. אך עתה מה נמלצו לחיך דברי התרגום האלו).
ועיקר העבודה, להיות תם וישר ירא אלוקים וסר מרע, בלי שום חכמות. ושלמה המלך, עליו השלום, אחר שכתוב בו (מלכים-א` ה) "ויחכם מכל האדם", אמר (משלי ל) "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי". וכן אמר אסף (תהילים עג) "ואני בער לא אדע בהמות הייתי עמך". וכן כתיב (משלי כא) "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה` ".
ובאמת ראוי לנו לידע יסוד גדול בחיים, שרבינו ז"ל מוסר לנו בתורה זו שנדע אשר `העיקר והיסוד שהכל תלוי בו`, הוא עניין התקשרות לצדיק שבדור, כי אדם כשהוא לעצמו אינו יודע באיזה דרך לילך בה, והוא תועה בדרכים נבוכים, ואינו יודע איך לתת עצה לנפשו בכל מה שעובר עליו בחיים. אבל כשזוכה להתקרב אל צדיק אמיתי, שכבר עמד בניסיון החיים, ומסר נפשו מעודו להתקרב אל השם יתברך באמת, הוא יכול להורות לאדם דרך אמיתית בחיים, איך לעבור את זה העולם בשלום, ואיך לרכוש לעצמו חיים אמיתיים ונצחיים שיהיה טוב לו לעד ולנצח נצחים.
ולכן זוהי הזכות הכי גדולה להתקרב אל צדיק אמיתי, אבל מלבד שההתקרבות יהיה עם אמת, ולקבל דברי הצדיק על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול, ולבלי לנטות, חס ושלום, מדבריו ימין ושמאל. כי אם אדם כבר מקורב אל צדיק אמיתי ואינו מציית ומקבל דבריו, איזה ערך יש להתקרבותו? והוא כדוגמת החולה שהולך אל רופא להתרפאות. וכשנותן לו תרופות, אינו רוצה לקחתן, אם-כן למה הלך אצלו בתחילה? וכן הוא אצל הצדיק האמת שהוא רופא נפשות (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ל), והוא נותן תרופות לכל אחד ואחד כפי מחלתו, אבל אם אין אדם רוצה לקחתן, למה לו ללכת אצלו?
ולכן העיקר בהתקשרות לצדיק לזרוק את שכלו וחכמתו לגמרי, ולדעת, שבלי הצדיק אינו יודע שום דבר כלל, וכל אשר יאמר כהוא זה יקבל ממנו, ולא יסור מדבריו ימין ושמאל, ואפילו שיאמר לו על ימין שמאל ועל שמאל ימין, גם-כן יקבל את דבריו, כי עליו להבין שהצדיק בודאי יודע מה שהוא מדבר, ואם אומר לו עכשיו שהימין הוא שמאל או להיפוך, בודאי יש לו עניין בזה, ולא ישאל עליו קושיות, ואז יזכה לקבל ממנו טוב הרבה, אשרי לו.
ומגלה לנו רבינו ז"ל, שכן היה בשעת מתן תורה, שהיו כפירות וחכמות גדולות בעולם, ואם לא היו עם ישראל משליכים את שכלם לגמרי ומקבלים דברי משה רבינו בתמימות ובפשיטות גמורה, לא היו זוכים לקבל את התורה, וכמובא בספרי הקדמונים, שהיו כופרים ואפיקורסים שאמרו שמשה רבינו עשה הקולות וברקים של מתן תורה בתחבולות ובחכמות חס ושלום (עיין חיי-מוהר"ן, סימן תח), אבל מחמת שהלכו נשמות ישראל באמונה פשוטה, וזרקו חכמתם לגמרי, על-ידי-זה זכו לקבל את התורה באמת, ולהיות עם הנבחר להקדוש-ברוך-הוא, שזהו פירוש דברי התרגום המופלאים על הפסוק (דברים לב) עם נבל ולא חכם – עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, וכולם מקשים מהו הקשר של "לא חכימו" לקבלת התורה?
אבל על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל מובן מאוד, כי דייקא על-ידי ש`לא חכימו`, וזרקו חכמתם לגמרי, על-ידי-זה זכו לקבל את התורה, כי אי אפשר לזכות לתורה אלא על-ידי שמשליכים את שכל עצמו לגמרי, ומקשיבים אל דברי הרב והצדיק שבדור באמת.
וצריכים לדעת, אשר כל הגילוי הזה שרבינו ז"ל מגלה שייך ביותר בעניין ההתקרבות אל רבינו ז"ל בעצמו, כי צריכים לידע אשר בלי תמימות ופשיטות, ובלי להשליך דעתו וחכמתו לגמרי, לא יזכה להתקרב אל רבינו ז"ל בשום-פנים-ואופן, כי כל זמן שיש לאדם שכל עצמי ואינו רוצה להשליכו, עדיין הוא רחוק לגמרי מרבינו ז"ל ומהלימוד העמוק שלו, כי ההתקרבות אל רבינו ז"ל הוא רק לעובדא ולמעשה, להורות לאדם דרך בחיים מה לעשות כדי לזכות לחיי עולם הבא שיהיה טוב לו לנצח נצחים, היינו עבודות פשוטות לעובדא ולמעשה בתורה ותפילה מצוות ומעשים טובים.
כי רבינו ז"ל פותח לנו שער ודרך איך נזכה לטייל בכל מקומות התורה הקדושה בתמימות ופשיטות גמורה, וכן איך להתפלל אליו יתברך בדביקות אמיתית ולפרש כל שיחתנו לפניו יתברך תמיד בתמימות ופשיטות גמורה, וכן בשאר כל המצוות, ומי שמשליך את חכמתו ושכלו לגמרי ומציית את דברי רבינו ז"ל בלי חכמות, הרי ההתקשרות שלו באמת ויזכה לכל טוב אמיתי ונצחי בזה ובבא לנצח אשרי לו!
אבל מי שהוא חכם בעיניו, ויש לו כל מיני אמתלאות ותירוצים למה אינו יכול לקיים עצות רבינו ז"ל, ואומר "לא לכך כיוון רבינו ז"ל" או קשה להבין מה רצה רבינו ז"ל וכו` ", הרי עם חכמות אלו ישאר בחוץ לגמרי, וחבל על כל התקרבותו, כי רבינו ז"ל כבר אמר (חיי-מוהר"ן, סימן שלה) `וכי לא הייתי יכול להיות כמו המפורסמים של עכשיו, שבני-אדם נוסעים אליהם ואינם יודעים אל מה נוסעים, וחוזרים ואינם יודעים עם מה חוזרים, אני עזבתי את הכל כדי להחזיר אתכם למוטב`, כי אצל רבינו ז"ל אין מקום לחכמות וסברות של עצמו, מי שמשליך את דעתו ושכלו לגמרי ומציית את רבינו ז"ל, ולומד דף אחר דף גמרא כסדרן דייקא, וכן פרק אחר פרק משניות, עד שזוכה לסיים מסכת אחר מסכת, בתמימות ובפשיטות גמורה, אפילו באמירה בעלמא כשאינו זוכה להבין, הרי מטייל בכל התורה כולה, וקונה לעצמו דברי תורה, וסוף כל סוף תהיה כל התורה שרויה בקרבו, כי על-ידי ריבוי הלימוד פעם אחר פעם, יזכה להבין יותר ויותר עד שיהיה בקי בכל התורה כולה.
אבל מי שהוא חכם בעיניו, ואומר, "לא כיוון רבינו ז"ל לעסוק בתורה באופן כזה" או צריכין להבין מה רבינו ז"ל רצה באמת", הרי ישאר אותו טיפש שהיה מקודם, ויהיה ריק לגמרי מדברי תורה, ולמה לו לקרות עצמו על שם רבינו ז"ל, הרי רבינו ז"ל רצה שנטייל בכל הספרים שבעולם, כדרך השרים שנוסעים בכל מדינות העולם ומתפארים אחר-כך, הייתי במדינה זו ובמדינה זו, כמובא בדברי רבינו ז"ל (שיחות-הר"ן, סימן כח), ולכן אם מציית לרבינו ז"ל, הרי הוא מקורב לרבינו ז"ל. אבל אם אינו מציית למה קורא את עצמו על שם רבינו ז"ל? בשעה שמטעה את עצמו וגם את אחרים, ובפרט כשרוצה לדבר עם אחרים בשם רבינו ז"ל, אם אינו בקי בכל ספרי רבינו ז"ל, איך ירהב נפשו לדבר בשם רבינו ז"ל, והוא אינו יודע מה רבינו ז"ל אומר.
ולכן בעניין ההתקרבות אל רבינו ז"ל האדם צריך להשליך את שכלו ודעתו לגמרי, ויציית לכל דברי רבינו ז"ל אשר יאמר כי הוא זה, ואז יזכה על-ידי התקרבותו למעלה גדולה ועליונה מאוד, וכמו שאמר רבינו ז"ל (חיי-מוהר"ן, סימן שנד) `כשתשכבו עם הרגליים אל הדלת, היינו בשעת ההסתלקות, אזי ידעו אם היו מקורבים אלי באמת, כי אם היו מקורבים אלי באמת, לא היה מדריגה שבעולם שלא הייתי מביא אתכם אליה`.
אשרי מי שאינו מטעה את עצמו כלל, ומשליך את דעתו ושכלו לגמרי, ומציית לרבינו ז"ל, כי אז יזכה אל רב טוב הצפון והגנוז לצדיקים בזה ובבא לנצח.
ובזה יתבאר מקרא שכתוב את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ויש להבין, כי הנה פסוק זה כתוב בין פרשת אזהרת עבודה זרה, לפרשת אזהרת נביא שקר, ולמה דייקא כאן חזר והזהיר אותם משה רבינו "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו", ומה הקשר בינו לבין הפרשיות הסמוכות? אבל על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל הנ"ל מובן העניין מאוד, כי עיקר היסוד שהכל תלוי בו הוא ההתקשרות לצדיק ואמונת חכמים, כי אם האדם הולך אחר חכמתו ושכלו, הוא עלול ליפול בטעותים רבים עד שיבוא לכפירות ואפיקורסות ממש רחמנא לצלן, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן יב).
ולכן מיד אחר אזהרת עבודה זרה, הזהיר אותם משה רבינו שיראו להשליך את חכמתם ושכלם לגמרי, ועל-ידי-זה יזכו להיות נזהרים מעבודה זרה ואמונות כוזביות, שזהו "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות" היינו אמונת חכמים, לציית דברי משה רבינו על כל אשר יאמר כי הוא זה, וכמו שפירש רש"י, קלה כבחמורה, שהן עצות קלות והן עצות חמורות, כולם יהיו שווים בעיניכם ותקבלו את דברי הצדיק בתמימות ופשיטות גמורה.
כי לפעמים דייקא מחמת קלות העצה האדם נמנע מלקיים אותו, כי חושב בדעתו, "האם באמת על-ידי עצה קלה כזו יהיה לי תיקון?" כגון למשל בעניין "תיקון הכללי" שגילה לנו רבינו ז"ל לומר בשביל תיקון הברית, האדם מתחיל לחשוב, "האם על-ידי אמירת עשרה מזמורי תהילים בלבד יהיה לי תיקון?" כי מחמת קלות העניין נדמה לו שאינו כלום חס ושלום. אבל כשאדם משליך את חכמתו ודעתו לגמרי, ומציית אל דברי הצדיק "קלה כבחמורה", אזי מקבל תיקון גמור לנפשו, וכן להיפוך, לפעמים העצות הן חמורות וקצת קשה לקיימן, כגון מה שציוה רבינו ז"ל לנסוע אליו על ראש השנה, ויש לבני-אדם כל מיני תירוצים ואמתלאות למה קשה להם לקיים את זה, "איני יכול להתפלל טוב שם" – "אין לי מקום טוב להתאכסן שם" – "האשה והילדים אין מסכימים שאסע" – "מי אומר שרבינו ז"ל ציוה כך?" כל מיני חכמות ודמיונות למנוע את האדם מתיקונו הנצחי.
אבל כשמשליך את שכלו ו"את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות" אזי זוכה לקבל תיקון אמיתי לנפשו, ולכן אחרי אזהרת עבודה זרה, הזהיר אותם משה רבינו על אמונת חכמים והתקשרות אל הצדיק, כי דייקא על-ידי-זה יזכו להיות נשמרים מעבודה זרה ומכל מיני אמונות כוזביות. וזהו "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו", ופירש רש"י, חמש טוטפות בתפילין, וחמשה מינין בלולב וכו`.
כי זה היסוד באמונת חכמים לא להוסיף על דבריו ולא לגרוע מהם, רק על כל אשר יאמר כי הוא זה, יקיים בתמימות ופשיטות גמורה, כי יש שמתלהבים מאוד ורוצים להוסיף על דברי הצדיק, וחושבים שאין טוב מזה, שהרי מוסיף יותר ממה שנצטווה, אבל גם זה לא טוב, כי דייקא על-ידי שמוסיף יותר ממה שנצטווה, יבוא לגרוע מהם, וכמו שפירש מוהרנ"ת ז"ל על הפסוק (קהלת ו) "אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה.
ומסביר מוהרנ"ת ז"ל (ליקוטי-הלכות, גילוח, הלכה ג) שזה תלוי בזה, כי על-ידי שרוצה לעשות צדקות הרבה, ולהוסיף על מה שנצטווה, לבסוף כשאינו יכול לעמוד בזה, נופל בדעתו, ובא לידי רשעות הרבה רחמנא לצלן, וכמו שעשתה חוה שהוסיפה על הציווי, ואמרה "אל תגעו בו", ואחר-כך באתה גם לאכול ממנו, כי כן דרך הבעל דבר להוסיף לאדם גדרות וסייגים שאינו יכול לעמוד בהם, ואחר-כך להפיל אותו מעיקרי יהדות ומשמירת התורה והמצוות, ולכן הזהיר אותם משה רבינו "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו", היינו שלא יתחילו להיכנס בחכמות של הבל להוסיף עוד פרשיות בתפילין ועוד מינים בלולב וכו`, כי כל החכמות האלו יביא את האדם אחר-כך לעזוב את התורה והמצוות לגמרי חס ושלום, שזהו המשך הפרשה של אחריו ליזהר מנביא השקר, שיתן אות ומופת ויאמר נלכה אחרי אלוקים אחרים וגו`, כי מיד שסר האדם מדרכי התורה בתמימות ופשיטות גמור, ומוסיף או גורע על דברי תורה, הרי הוא עלול מאוד להתפעל מנביא שקר שיתן אות ומופת גלוי ויאמר נלכה אחרי אלוקים אחרים וגו`, ויפול בפח יקוש חס ושלום, ולכן הזהיר אותנו משה רבינו מאוד על אמונת חכמים והתקשרות אל הצדיק, להשליך את החכמות לגמרי ולציית את דברי הצדיק על כל אשר יאמר כי הוא זה ואז יצליחו בחיים, והשם יתברך יזכנו להיות מקורבים אל צדיקים אמיתיים באמת, ובפרט עכשיו בהגיע ימי אלול הקדושים, נזכה להשליך את דעתנו לגמרי ולהקשיב אל כל עצות הצדיק הן בלימוד התורה והן בעבודת התפילה, וכן להכין עצמנו להיות על ציון רבינו ז"ל בראש השנה, והבן למעשה.
[ט] בנים אתם להוי"ה אלוקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רפב) שצריך אדם לדון את עצמו לכף זכות, ואפילו שנדמה לו שהוא רשע גמור, אסור לו להתייאש כלל, אלא לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה ששם אינו רשע, וכן צריכים לדון גם את אחרים לכף זכות, ולחפש ולבקש אצלו מעט טוב, איך שהוא בודאי יש בו עוד מעט טוב. וזה שאמר דוד המלך (תהילים לז) "עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", היינו שהפסוק מזהירנו, לחפש ולבקש בעצמו ובאחרים עוד מעט טוב, ואז תראה שאינו כבר רשע, והתבוננת על מקומו ואיננו, הוא כבר אינו אותו אדם, כי מצאת בו נקודה, טובה שיש בו.
וזה בנים אתם להוי"ה אלוקיכם, דרשו על זה חכמינו הקדושים (קידושין לו.) בנים אתם להוי"ה אלוקיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר (ירמיה ד) "בנים סכלים המה", ואומר (דברים לב) "בנים לא אמון בם", ואומר (ישעיהו א) "זרע מרעים בנים משחיתים", ואומר (הושע ב) "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א`ל חי", נמצא שזו שיטת רבי מאיר שבין כך ובין כך נקראים בנים, אפילו שאין עושים את רצונו יתברך.
כי באמת אמרו חכמינו הקדושים (עבודה זרה לד:) רבי מאיר חייש למיעוטא, ויש לומר דרך רמז, שאפילו כשיש לאדם רק מיעוט טוב הוא חשוב למעלה, כי הא דאמרינן (ברכות ז.) דאמר רבי מאיר (שמות לג) "וחנותי את אשר אחון", אף-על-פי שאינו הגון, כי בכל מצב אנו נקראים בנים, אבל כדי להגיע לזה צריכים לזכור לא תתגודדו, ודרשו על זה חכמינו הקדושים (יבמות יג:) לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות, כי אסור להפריד בין נשמות ישראל, אלא לזכור תמיד שכולם בני הקדוש-ברוך-הוא, ולכן צריכים לדון את כולם לכף זכות, אפילו רשעים גמורים, כי תמיד צריכים למצוא בהם נקודות טובות, כי איך שהוא מי יודע איך מתגבר עליו יצרו.
וכל זה על כל בר ישראל, אפילו שהוא רשע גמור צריכים לדון אותו לכף זכות, ולידע שיצרו מתגבר עליו, אבל צריכים לדעת ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות יח.) רשעים שבחייהן קרויין מתים, שהם עוקרים את הזיכרון בעלמא דאתי שתלוי בעיניים, כמו שכתוב (שמות יג) "ולזיכרון בין עיניך", כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נד) שצריכים לשמור על הזיכרון תמיד. ועיקר הזיכרון לזכור בעלמה דאתי, ולידע שיש עוד עולם. וזה שאמר רבינו ז"ל (ספר-המידות, אות אמונה, סימן פח) אין מלמדים זכות על המסית, כי מי שמסית ומדיח את הזולת ממנו יתברך, ועוקרו משורשו רחמנא לישזבן, עליו אסור למצוא טוב, שהם כלל המינים, האפיקורסים, המסיתים והמדיחים את נפשות ישראל ממנו יתברך, הם כבר לא בכלל בנים, והבן למעשה.
[י] את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו טמא הוא לכם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ו) כשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה, צריך להיות לו שתי בקיאויות היינו בקי ברצוא בקי בשוב, כמובא בזוהר הקדוש (ויקהל ריג.) זכאה מאן דעייל ונפיק, שזה סוד מה שאמר דוד המלך (תהילים קלט) אם אסק שמיים שם אתה זה סוד עיל, בקי ברצוא, ואציעה שאול הנך זה סוד ונפיק, בקי בשוב. וזה דרך התשובה, ואי אפשר לחזור בתשובה אלא כשיש לו את שתי הבקיאויות האלו, שזה סוד חודש אלול, שאז מתגלה דר"ך התשובה, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן פז) בסוד (ישעיה מג) הנותן בים דרך, שצריכים להאיר בחינת דר"ך בים, ודרך זה נפתח בחודש אלול.
וזה (שיר-השירים ו) א`ני ל`דודי ו`דודי ל`י, ראשי תיבות אלו"ל, א`ני ל`דודי זה עיל וד`ודי ל`י זה נפיק, היינו כל העולם הזה כמו ים החכמה, אור אלוקי, כי באמת אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלוקות גמור הוא. וכשאדם מתבונן היטב אז רואה ומבין שאין טבע מקרה ומזל כלל, כי הכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל, ומה שלמראה עינינו דומם, צומח, חי, מדבר, זה לבוש לגבי האין סוף ברוך הוא.
והנה כשאדם נמצא בתוך הים הוא צריך דר"ך איך לעבור את הים הזה בשלום, כי בדרך כלל בים יש גלים ורוחות סוערות, שזה כלל המשברים והגלים שעובר על כל בר ישראל בזה העולם, ובפרט מי שחטא ונכשל בפגם הברית אז נופל יותר עד שיש בני-אדם שמתייאשים לגמרי מחייהם, ורע ומר להם החיים, ולא רואים סוף לצרותיהם.
והנה הקדוש-ברוך-הוא נותן לנו חודש התשובה לחזור בתשובה שלימה, אך עיקר התשובה שיהיה לו שתי הבקיאויות בקי ברצוא ובקי בשוב, היינו בק"י עולה כמספר הוי"ה אלקים, ופעמיים בק"י עולה דר"ך, רוצה לומר, כי כשאדם רוצה לחזור בתשובה צריך שיהיה לו בקי ברצוא, שכל מה שאדם עולה למעלה למעלה ומשיג רוחניות חיות אלוקותו יתברך, צריך לדעת שעדיין עוד לא השיג כלום. כי מי שחושב שכבר הגיע לאיזו דרגא סימן שהוא רחוק מאוד מאוד.
ומובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן פב) אשר לפעמים אדם שהשיג רוחניות אלוקות, והוא במדריגה עליונה אז דייקא כופר בעיקר רחמנא לישזבן, כמו שמצינו אצל אלישע אחר שעלה לרקיע על-ידי שם. ואף-על-פי-כן כפר בעיקר (עיין חגיגה יד). והדבר תמוה, כי אדרבה כי כל מה שאדם נתעלה ביותר, בודאי הוא יותר קרוב לאלוקות כי כל הטוב הוא אלוקות, כמו שכתוב (תהילים קמה) טוב הוי"ה לכל. ואנו רואים להיפך, כשאדם בא בעשירות בטוב אזי הוא שוכח מהקדוש-ברוך-הוא? אלא שזה בחינת (בראשית כז) ותכהינה עיניו מראות, מחמת שנתקרב ביותר אל האור אלוקות אזי האור מכהה עיניו ומזיק לו, כמו כשאדם מסתכל בעצם השמש אור השמש מזיק לעיניו.
ולכן צריכים בקיאות גדולה מאוד בסוד הוי"ה אלוקי"ם, הן שהולך לו טוב הן שהולך לו חס ושלום לו טוב, כי אדם צריך לדעת אפילו כשעולה מעלה מעלה, עדיין לא השיג כלום. וצריך לעלות עוד יותר ועוד יותר, שזה בקי ברצוא, תמיד ידע שעדיין לא יודע שום דבר, ותיכף כשנדמה לו שהוא יודע משהו בידיעת אלוקותו יתברך, זה סימן שאינו יודע כלום. וזה בקי ברצוא, תמיד לדעת שצריכים ללכת יותר ויותר, אסור לעמוד על מקום אחד. וכן להיפך, צריכים בקי בשוב, אפילו כשנופל לעמקי עמקים, לשאול תחתית ומתחתיו, עליו לידע שאסור להתייאש בשום-פנים-ואופן, ואפילו שהירידות שלו מאוד מאוד גדולות ונדמה לו שאין לו כבר תקווה לתקן את הכל. ומכל-שכן כשבני-אדם שוברים אותו, ואומרים שאין לו שום תקווה ותוחלת, עליו לידע שאין דבר כזה של ייאוש, כמו שגילה לנו רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן קיב) אם אתה מאמין שיכולין לקלקל תאמין שיכולין לתקן.
ולכן היות שהעולם הזה הוא כדוגמת ים סוער, ואדם רוצה לעבור את הים הסוער הזה, עליו לעשות דר"ך בים, פעמיים בק"י עולה כמספר דר"ך, כי אי אפשר לעבור את הים הסוער הזה אלא על-ידי דרך הנפלאה הזו שגילה לנו רבינו ז"ל, מצד אחד אסור להתייאש אפילו שנפל לעומקא דתהומא רבא, ואפילו שמר וחושך לו, וכולם אומרים לו שאין לו תקנה וכבר לא יהיה ממנו שום דבר, אסור לו להטות אוזן אליהם ולהתבלבל מהם, אלא יזכור מה שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן עח) אין שום ייאוש בעולם כלל, אין דבר כזה להתייאש, שזה – בקי בשוב.
וכן להיפך, כשאדם מתעלה ברוחניות ומרגיש השגת אלוקות, עד שיש שמשיגים גילויים כאלו שמייחדים שמות ויחודים וכו`, ומרגישים עריבות נעימות זיו חיות אלוקותו יתברך, אינם רואים, אינם שומעים ואינם מרגישים שום גשמיות רק רוחניות אלוקות, אף-על-פי-כן הם יודעים שעדיין לא יודעים כלום, שזה בקי ברצוא, וכשאדם חזק בשתי הבקיאויות האלו אז הולך בדר"ך התשובה.
וזה: את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו טמא הוא לכם, כי מה הסימן לידע על אחד שהוא צדיק בחינת דג טהור? אם יש לו את שתי הבקיאויות – זה סימן שהוא צדיק השט בים החכמה, וזוכה לייחד יחודים קדושים, ובטל אל האין סוף ברוך הוא, אבל אם אין לו את שתי הבקיאויות, זה סימן שהוא רשע גמור בבחינת דג טמא, ומטעה את הבריות, כמובא (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן טו) אשר אלו המתפארים בהתפארות של הבל שהם צדיקים הם רק כקוף בפני אדם.
וזה מה שכתוב אצל דג טהור את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו, כי יש לדג שני סימנים טהורים – סנפיר, בו הוא שט. וקשקשת זה השריון, היינו עם סנפיר הוא שט בים החכמה זה בקי ברצוא, וקשקשת שהוא השריון שאפילו אם יירו בו כל החיצים הם ירדו ממנו, זה סימן טהור, ולכן דג טהור, הוא צדיק יש לו שני סימנים שהם שתי הבקיאויות, מצד אחד סנפיר שהוא שט מעלה מעלה, מצד שני יש לו קשקשת שהוא שריון שאין יכולים לירות בו שום חיצים.
והוא כעין שגילה לנו רבינו ז"ל בעניין העשרה מזמורי תהילים שהם תיקון גמור לפגם הברית שהם חיצים כמובא (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן פג, ובסיפורי-מעשיות, מעשה יג מיום ו) ובאותה העת גילה את הסיפור של השריון. ואמר לא לגלות את זה לאף אחד. והנראה מדבריו, שמי שאומר בכל יום את העשרה מזמורי תהילים שהם התיקון הכללי מתלבש בשריון אשר אפילו אם המלך האכזר יירה בו חיצים הם לא יכנסו בו. כי זה החיזוק הטוב ביותר של אדם שאינו נשבר משום דבר, ואפילו כשהמלך האכזר יורה בו כל מיני חיצים אם יש לו את ההתחזקות, זה השריון שלא יכנסו בו שום חיצים.
ולהיפך וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו טמא הוא לכם, מי שאין לו את שתי הבקיאויות האלו מצד אחד כשנופל בעומקא דתהומא רבא הוא מתייאש לגמרי מחייו ונדמה לו כאילו אבד מנוס ותקווה ממנו, וכאילו אף פעם בחיים כבר לא יראה שום אור. וכן שנדמה לו בכל פעם דמיונות שרואה אורות וזיקוקין זה אין לו סנפיר ולא קשקשת טמא הוא, והוא סתם מטעה את הבריות, והבן למעשה.
|