והכלל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו ומסתכל היטב היטב מה קורה עכשיו בזה העולם, איך שבעוונותינו הרבים, אין האדם בטוח עם חייו אפילו רגע אחד, כי שומעים כל מיני מקרים רעים, רחמנא לישזבן, איך אנשים צעירים מקבלים מחלות משונות וכו' וכו', או מתים מיתה פתאומית רחמנא ליצלן, ומחדיר היטב בדעתו, איך שהוא רק אורח בזה העולם, ואינו יודע כרגע מה יהיה עמו, אז כבר לא קשה לו כלל על הדרך הזה, אדרבה מרגיל את עצמו לדבר עמו יתברך, ומשיח ומספר את כל אשר עם לבבו עמו יתברך, ותמיד לפני מראה עיניו מאמר אליהו הנביא: "לפי, שכל המרבה שיחות ותפלות, הן מלוין אותו, עד שמגיע לבית עולמו" (תנא דבי אליהו רבה, פרק טו), כי רק דבר זה המלוה את האדם עד הרגע האחרון, כי אין לאדם כל–כך קרוב כמו הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, אשר סוף כל סוף הוא צריך לחזר רק אליו יתברך, ועל-כן כדאי וכדאי עוד להתחיל בחיים חיותו להרגיל את עצמו לחזור אליו יתברך, על-ידי דיבור ושיחה בינו לבין קונו, ואז יאיר לו גם-כן מאמרם ז"ל (אבות פרק ו'): אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא מצוות ומעשים טובים לבד;
ואז כשאדם זוכה לישוב הדעת הזה, מרגיש טעם אחר בחייו, ועל קוטב זה סובבת כל "חסידות ברסלב", שגלה לנו רבנו ז"ל (חיי-מוהר"ן,סימן שלט) אשר בעת הגאלה יקים: (יחזקאל לו, כב) "והסרתי מכם את לב האבן ונתתי לכם לב בשר", ומובא (בראשית רבה, פרשה לד, טו): אל תקרי בשר אלא בסר, שיהיה אחד מתבסר עם חברו; ועל-כן 'לב בסר' אותיות 'ברסלב', כן גלה לנו רבנו ז"ל, כי כל ענינו של רבנו ז"ל הוא רק איך לשוב אליו יתברך, ולהחדיר בעצמו אמונה פשוטה באין סוף ברוך הוא ויראה את כל העולם כלו איך שהוא כלי ולבוש לגבי האין סוף ברוך הוא, כי דומם, צומח, חי, מדבר, הם עצם עצמיות חיות אלקותו יתברך, ולכל זה זוכים דיקא על-ידי תפלה והתבודדות, שמקימים 'הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי', דיקא אז זוכה להתחיב בנפשו, שהוא בא בבטול ובמחיב המציאות, כמובא (לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן נב).
אשר בנחל חלק פד עמ' רנג