ז' מנחם אב תשע"ז, 30/07/2017 | 16:30 | ש. לוי

אמהות וחופש גדול זה עניין רגיש. 

התחושה הזאת כשהבת או הבן (או כולם ביחד) מתייצבים כמו חיילים ב-07:00 בבוקר כאילו כבר אחה"צ וחוזרים על המשפט "משעמם לי!" כמו שיר שנתקע על ריפיט, זו תחושה שמלווה בכ"כ הרבה רגשות אשמה. 

כבר בלילה שלפני את מנסה להיות יצירתית ומדמיינת לך מתוך שינה איך על הבוקר את קמה עירנית וחיונית מתמיד ומפעילה את עוללייך במרץ – עיסות נייר, צבעי גואש, מפליי מיים ובגדי ים, מנגל פיתות ושאר ירקות… 

מה שקורה בפועל… (בין הכלים, כביסות – קיפול/תליה/הפעלה/מיון/גיהוץ, ארוחת בוקר, ארגון, סמרטוט, אסלות! ארוחת צהריים, אל תריבו רגע, אל תחטוף לה, את מציקה לו… ארוחת ערב! מרוסקת על הספה!) זה בד"כ די עגום. 

אני ממש זוכרת את עצמי בדז'ה וו עצוב עומדת ליד אמא שלי במטבח ב- 07:00 בבוקר לבושה מתוקתקת וצועקת "משעמםםםם ליייייי!!!" מצחיק. 

לך כאמא נדמה לעיתים שהכל אפור ואין אור בקצה הסל כביסה. כל יום כמו אתמול וכבר בגיל 30+ את מרגישה בת 7500 מינימום. אין התחדשות. אין חיות. אין חדוות העשיה היצירה וכו'. 

הכל הופך להיות כמו סרט נע, כאילו מישהו שם אותך על פריז בשנת ההתש"ה. ובא נראה מי ישמע אותך עכשיו. בא לך לצרוח – רגע, שניה, ריבונו של עולם, מה נסגר??? 

מי אלה כל היצורים הקטנים האלה ומה הם רוצים ממני???

הם לא קולטים שאני בעצמי ילדה קטנה ממש כמותם?

מה זה הגוף הגדול הזה והבגדים האלה?! נעלי ביית אורטופדיות?!? למה?! 

ממתי אני צריכה להחזיק את הגב ולהשען על השייש באמצע חביתה? אני?!? אני בכיתה ד'. 

זה רק אמא שלי מחזיקה את הגב ככה. 

חוץ מזה משעמם גם לי! זהו! מחר אני! מעירה אותם וצועקת להם על הבוקר – "משעמםםם לייי!!! 

מה אני נראית לכם? מגרש משחקים?! ליצן החצר?! באמת! לכו שחקו סטנגה בחוץ. 

יאללה!" 

אבל אם אהיה אמיתית ממש לשניה – הם צודקים. 

תכל'ס. משעמם לנו. כי אנחנו ילדים. וגם אם נלך לקייקים ולגן חיות ולפארק ונעשה מנגל, מחר בבוקר שוב ישעמם לנו. 

וזה לא כי אנחנו לא מעריכים. אנחנו כן. פשוט רוצים עוד. עוד קצת אמא ואבא. 

וזה לא כי שום דבר לא מספיק לנו. זה כי באנו לעולם הזה להוציא ממך ת'ילדה הזאת המשועממת. 

זה שוב, כי אנחנו רק ילדים. 

לילדים אין שיגרה. אין אפרוריות. כל שניה וכל רגע הוא רגע חדש וחייב למלא אותו במשהו. וזה יכול להיות חיבוק/ליטוף/קריצה. ורגע אחרי עוד משהו… ואז עוד משהו… כי כל רגע – הוא חדש. 

רגע שלא היה בעולם ולא יהיה וחייב ליתפוס אותו עכשיו. 

עכשיו נו אמא נו… משעמם לנו. 

רבי' נחמן מברסלב זיע"א מגלה לנו סוד ענק. 

לכל האמהות והאבות, הוא אומר ש -"אסור להיות זקן". 

כלומר, מציאות של זיקנה היא הרבה פעמים בדעת. במחשבה. בתפיסה שלנו את עצמינו. 

אדם יכול להיות בן 90 עם מרץ של נער שובב ולעומת זאת בן 20 עם פרצוף ברמינן כאילו עבר עליו מחבש. 

יש לנו בחירה ביחוד עם הילדים – If you can't beat them, join them. 

תכל"ס, ההבדל היחיד ביני לבינם שיש להם הרבה יותר מרץ וסבלנות ממני. 

זו מלחמת התשה וזה אבוד מראש גם ככה. 

העצה היחידה היא להיות ילדה! 

כי מי לא רוצה לצאת מהקוביה? להתחדש? לשנות? להתרגש? לשמוח? מי לא רוצה לשמוח? 

ידוע שצדיקים חיים פחות בעולם הזה הגשמי ויותר בעולמות עליונים ויש להם כל רגע ורגע התחדשות אמיתית, אלוקית, כמו תינוק שהרגע יצא לאויר העולם. 

רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב – "אָמַר אֲנִי חָיִיתִי הַיּוֹם חַיִּים שֶׁלּא חָיִיתִי עֲדַיִן מֵעוֹלָם כִּי יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי חַיִּים, וְהַכּל נִקְרָא חַיִּים אֲבָל הַיּוֹם חָיִיתִי חַיִּים טוֹבִים שֶׁלּא חָיִיתִי מֵעוֹלָם חַיִּים כָּאֵלֶּה". {חיי-מוהר'ן, סימן ח'}. 

לא משנה מה היה איתנו, איזה חיים עברנו. זה עבר. 

זה חלף ולא יחזור שוב ואין עניין להתעסק בעבר ולבזבז זמן מיותר. העניין הוא לשכוח. פשוט. 

מאתחל מסלול חדש. כל פעם. כל רגע. כל שניה. לחיות חיים חדשים שלא חיינו מעולם. ממש כמו ילד קטן. 

ואם נזכה בעזרת ה' להתחדשות שכזו – הרי אנחנו בני חורין אמיתיים בחופש הגדול של החיים.

» לפינת המאמרים הקליקו כאן

» ציון מוהרא"ש זי"ע הצדיק מיבנאל