- קכח.
רביז"ל היה נוהג בליל הסדר להסב רק עם בני ביתו ובנותיו, כי בדרך כלל היה כל השנה אוכל בחדר לבד, או בעת רצון היסב יחד עם אנשי שלומנו, חוץ מליל פסח שאז אף אחד לא היה יכול להיות אצלו, וסיפר מוהרנ"ת ז"ל, שפעם אחת קרה שרביז"ל ישב בליל הסדר עם בני ביתו ובנותיו והוא הוצרך לעבור בהחדר, ואז ראה פעם אחת בחייו את רביז"ל יושב בסדר, והיה מראהו כמראה מלאך אלוקים, היה מעוטף עם קיטל, ועם טלית, ופניו היו אדומים מרוב התלהבותו אליו יתברך, והחיה את עצמו מוהרנ"ת ז"ל כל ימי חייו, שעל כל פנים פעם אחת זכה לראות את רביז"ל בליל הסדר.
- קכט.
בפסח נהגו אנשי שלומנו להתקבץ יחד עם המשפחה כדוגמת קרבן פסח שאינו נאכל אלא למנויו, וגם ארחו אורחים לאלו שאין להם איפה להיות בפסח, ומה נורא המראה לראות את הסבא וכל ילדיו הדודים וגם ילדיהם ואבא ואמא וכל הילדים יושבים ביחד, ואומרים את ההגדה בהתלהבות גדול, ובקולות ובצעקות, כמו שגילה לנו רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן כ'), אשר את ההגדה אומרים בקול רם והוא תיקון הברית, וגם ארחו אורחים יהודים גלמודים שאין להם איפה להיות, ובאמת האווירה אצל כל בר ישראל, שליל הסדר זה משהו לא מעולם הזה, מרגישים את השכינה חופפת על כולם, וזה יכול להעיד כל בר ישראל שנפש אלוקי שורה בו, כי בליל הסדר אז מרגישים אור חדש לגמרי, וכל אחד מרגיש איך שהשכינה נמצאת בתוך הבית, וזה מציאות, ובפרטיות אצל אנשי שלומנו חסידי ברסלב, עם ההקדמות של רביז"ל הולך בעניין אחר לגמרי,
בשמחה מתוך בכיה, וכמו שאמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן קעה'): עיקר מעלת הבכיה היא כשהיא מחמת שמחה וחדווה ואפילו החרטה טוב מאוד שתהיה מחמת שמחה שמרוב שמחתו בהשם יתברך, הוא מתחרט ומתגעגע מאוד על שמרד נגדו בימים הראשונים, ומתעורר לו בכיה מחמת רוב השמחה, וזה עיקר מעלת שתהיה מחמת שמחה, וזה ב'כ'י'ה הוא ראשי תבות (תהילים פ"ט): "ב'שמך י'גילון כ'ל ה'יום", שעיקר הבכיה תהיה מחמת שמחה בשמו יתברך כי בכיה מתעוררת משם ס"ג שהוא מספירת הבינה, ועל כן בכיה בגמטריה המילוי של ס"ג, כמובא בכתבי האריז"ל היינו שהתעוררות הבכיה תהיה משמחה, כי בינה ליבא, כמובא (פתח אליהו): "נתת שמחה בליבי", ומשם צריך שתהיה התעוררות הבכיה, ולכן כשאומרים את ההגדה נכנס באדם התעוררות עליון ונורא גדול מאוד, וכל קטע וקטע אומרים בהתעוררות ובניגון אחר, ובבכיה עצומה מתוך שמחה של מצוה.
- קל.
פעם אחת בעת אמירת הגדה היה מוהרנ"ת ז"ל כל כך מלוהב, עד שהגיע אל הקטע: "ובמורא גדול זו גילוי שכינה", חזר על זה כמה פעמים, עד שנפל חלשות, והוצרכו להעירו (ומי שהיה שם העיד שאצלו היה אז גילוי שכינה פשוטו כמשמעו, ולכן מרוב דבקות נתעלף).
להשגת הספרים הקדושים לכבוד חג הפסח: "אוצר הפסח" ו"הגדה של פסח "אור זרוע" הקליקו כעת!