במוצאי שבת קודש פרשיות "ויקהל פקודי" היה הדבר. התקשר אלי יהודי ואמר:

"שבוע טוב, הרב דן! שמי שלמה חן, וברצוני לרכוש ארבעה קמעות.

האם הנך מוכר קמעות אלו?"

"בוודאי, בוודאי" – עניתי בשמחה. אין כמו לפתוח את השבוע בעסקי קדושה.

"היכן יהודי גר?" – שאלתי.

• אני גר בקריית הרצוג בעיר בני ברק".

"מצויין" – עניתי –  "גיסי היקר ר' יהודה כהן הי"ו מלמד בקריית הרצוג. בתלמוד תורה "אוהלי אברהם" בכיתת מכינה, אשלח את הקמעות דרכו.

"האם יש סיבה שבגללה אתם רוכשים כעת ארבעה קמעות?" – שאלתי מתוך סקרנות.

שלמה, צחק ואמר: "ראינו ישועות גדולות עם קמע זה"…

לפני כחודש וחצי ערכתי קנייות ב"אושר עד" ומצאתי קמע של המוהרא"ש על הרצפה. הקמע הייה ללא סימנים מזהים ועל כן אימצתי אותה ותליתי אותו על המראה ברכב שלי. הדבר כמעט ונשכח מזכרוני…

יומיים לאחר פורים השנה (תשפ"א) נסעתי ברכבי בדרך ז'בוטינסקי לכיוון בני ברק, עמדתי ברמזור בצומת הכבישים ז'בוטינסקי פינת כביש גהה, צומת מסוכן והומה בכלי רכב. הייתי הראשון ברמזור, וכשנדלק האור הירוק נסעתי, משאית הגיחה במהירות עצומה מצד שמאל ופגעה בחלק הקדמי של רכבי.

משאית נהוגה בידי ערבי במשקל עשרים ושלושה טון פגעה ברכבי ודווקא בצד בו אני ישבתי, במקום התורפה של הרכב, לא היה סיכוי ולו הקלוש ביותר שאשאר בחיים…

הרכב יצא מכלל שימוש ואני יצאתי עם מכות "יבשות" בלבד. אנשים שעמדו בצד וחזו בתאונה נדהמו, כיצד הצלחתי לשרוד ולהישאר בחיים. הם לא האמינו שאני מהלך על הרגליים…

כאמור, הרכב הושבת כליל והפך לגרוטאה. ניסיתי בזריזות לחלץ חפצים מהרכב שנשארו שלמים וברי שימוש. כי כל רגע היה אמור להגיע רכב גרר ולפנות את רכבי או יותר נכון את הגרוטאה שלי מהצומת הסואן.

ברכב המקומט והשבור גיליתי את הקמע זרוק על הרצפה, אותו קמע שמצאתי זרוק על הרצפה ב"אושר עד". הבנתי שבזכות הקמע ניצלתי – אין הסבר אחר, נקודה.

הישועה השנייה שלנו – נכדתנו היקרה חלתה בנגיף הקורונה, מצבה היה קשה. הוצרכנו לאשפזה בבית החולים והתפללנו רבות לשלומה.

כשראינו את עוצמת הקמע החלטנו לשים את הקמע על גופה, ויהי לפלא. כעבור יומיים מצבה השתפר פלאים והיא שוחררה הבייתה.

זו הסיבה המיוחדת שהחלטנו לרכוש ארבעה קמעות של הצדיק.

מקווה שהסברתי את עצמי בצורה ברורה.

"כן.. כן" – עניתי – "אשריך, אני אעביר לכם את הקמעות ותמשיכו לראות ישועות גדולות בזכות הצדיק מיבנאל.