ברכה לקביעת מזוזה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לִקְבֹּעַ מְזוּזָה:

אחר שקבע ינשק המזוזה ויאמר:

זֶה הַשַּׁעַר לַיהוָה צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ

מקום וסדר קביעת המזוזה וברכתה:

סז כשבא לקבוע מזוזה על הפתח, כורכה מסופה לראשה, מתיבת אחד כלפי שמע ישראל. ואם קובעה בבית שיש שם גם תשמישים שאינם של כבוד, יכרוך את המזוזה בנייר או בניילון, ואחר כך יתננה בתוך נרתיק, או שפופרת של קנה או של כסף, ובכך תהא נחשבת כמונחת בשני כיסויים, ובפרט שהמזוזה מונחת בגובה של עשרה טפחים ויותר, אבל אם קובעה במקום שיש שם רק תשמישים של כבוד, יכול להניחה כמות שהיא בתוך הנרתיק ויניח נקב נגד השם מבחוץ, ומכל מקום יכסנו בזכוכית שלא ימחק. [שם עמוד תקפ]

סח אחר שכרך את המזוזה כנ"ל, יברך "לקבוע מזוזה", ויקבענה. אך אין כריכת המזוזה מעכבת, ומן הדין מותר לקבוע המזוזה כשהיא שטוחה ומכוסה בזכוכית או בניילון, וכתיבתה נראית לעיני כל רואיה כשהיא קבועה כך במזוזת הבית. ובפרט כאשר היא כתיבה יפה. ואמנם לכתחלה אין לשנות מן המנהג לקובעה כשהיא מגולגלת בתוך נרתיק. ועל כל פנים בדיעבד שכבר הוקבעה כשהיא שטוחה וגלויה יש להקל. [חופה וקידושין עמוד תקפ. וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק ח סימן ל].

סט יש אומרים שאין לכרוך המזוזה בקלף, או בנייר וניילון, כדי שלא יהיה דבר חוצץ בין המזוזה לבית. אולם לא משמע כן מדברי הפוסקים, שמאחר ואינה אלא לשומרה לבל תפסל מלחלוחית הכותל, שפיר דמי. וכן עיקר לדינא שאין הקלף חוצץ. [חופה וקידושין עמוד תקפז. וראה ביביע אומר ח"ח סי' כט שהביא מ"ש הגר"א במעשה רב (סי' ק), שלא לכרוך המזוזה בקלף וכיוצא בזה שלא יהיה דבר חוצץ בין המזוזה לבית, אך דבריו היפך דברי הפוסקים שכתבו, שיכרוך המזוזה מסופה לתחלתה, ויניח אותה בשפופרת של קנה או של עץ או שאר כל דבר, ויברך לקבוע מזוזה ויקבענה במקומה. וכן יש לנהוג כדברי הפוסקים, ואין הקלף חוצץ, וכן פשט המנהג, ולית דחש להא דהגר"א. ופוק חזי מאי עמא דבר]

ע מנהגינו לקבוע את המזוזה כשהיא זקופה, ארכה לאורך מזוזת הפתח, ולא באלכסון, וכדרך שאנו מניחים את ספר התורה בארון הקודש כשהוא זקוף. וכן המנהג אצל הספרדים. ואם הניחה שכובה לרוחב הפתח פסולה. ואחינו האשכנזים מניחים אותה באלכסון, לצאת ידי חובת כל הפוסקים. אך אין מנהגינו כן, ואין לשנות מן המנהג. ואם מזוזת הפתח צרה מאד, ואי אפשר להניחה באלכסון, גם הם יניחוה זקופה, כי כן עיקר להלכה. [חופה וקידושין עמוד תקפח. הליכות עולם חלק ח' עמוד רנז]

עא צריך לכוין שיהיה שמע ישראל – דהיינו סוף הגלילה – לצד חוץ. [שם עמוד תקפט]

עב מנהג הסופרים לכתוב על המזוזה מבחוץ שם "שדי". והסופרים האשכנזים יש להם מנהג קדום לכתוב עוד על המזוזה מבחוץ "כוזו במוכסז כוזו" כנגד תיבות"ה' אלהינו ה"' שבפסוק שמע ישראל. [ושמות אלו הם האותיות שאחר האותיות של"ה' אלהינו ה"' מאחריהם]. ואף על פי שאין הכרח בכתיבה זו, מכל מקום כיון שאין הכתיבה הזאת במזוזה עצמה מבפנים, אלא מבחוץ, אינה פוסלת את המזוזה. וכיום גם הסופרים הספרדים כותבים תיבות אלו על המזוזה מבחוץ, ואף על פי שמרן הבית יוסף כתב "שאין אנו נוהגים לכותבם", מכל מקום אין למחות בידי הסופרים הנוהגים כן, שיש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף חופה וקידושין (שובע שמחות ח"א) עמוד תקפט. יביע אומר ח"ח חיו"ד סי' כח]

עג אם נכתבו שמות מלאכים מבחוץ על גב המזוזה, בדיעבד אין לפסול את המזוזה, ורק אם כותבים שמות מלאכים מבפנים, יש בזה קפידא שלא לעשות כן. ויש אומרים שגם אם כתבו שמות מלאכים בסוף המזוזה מבפנים, אין זה פוסל את המזוזה. [חופה וקידושין עמוד תקצ]

עד יקבע את המזוזה בתוך חלל הפתח בטפח הסמוך לחוץ, ומצוה לקבוע המזוזה בטפח החיצון הסמוך לרשות הרבים, כדי שיהיה כל הבית שמור מבפנים למזוזה. (מנחות לג: ש"ע סי' רפה ס"ב, וסי' רפט ס"ב). וזהו רק לכתחלה, אבל בדיעבד שלא קבעה בטפח החיצון הסמוך לרשות הרבים, כשרה. ואם יש טירחא להסירה לקובעה בטפח החיצון, אין צריך לטרוח בכך, ויניחנה במקומה. ומכל מקום אם טרח והוציאה וקבעה בטפח החיצון תבא עליו ברכה, אך לא יברך על קביעתה. [חופה וקידושין עמוד תקצד]

עה אם קבע המזוזה בחלל הפתח אחר הדלת, באופן שקבע אותה במזוזת הפתח תחת המשקוף, ורק שהיא אחרי הדלת, כשרה. אבל אם קבעה בכותל הבית אחר הדלת פסולה. [חופה וקידושין עמוד תקצה]

עו כדי לקבוע את מקום קביעת המזוזה, יש למדוד את גובה פתח השער או הבית, ויחלק הגובה לשלש, ויקבע את המזוזה בתחלת השליש העליון של גובה השער מלמטה למעלה. [חופה וקידושין עמוד תקצו. יביע אומר חלק ב' חיו"ד סימן כא]

עז אם פתח שער החצר גבוה מאד, יש אומרים שמותר לקובעה באופן שתהיה בין כתפיו, ויש אומרים שלעולם יניחנה בתחלת שליש העליון. וכן עיקר. ואף על פי שאם יניחנה למעלה מבין כתפיו לא יוכל לתת ידו עליה בכניסתו וביציאתו, כנהוג, אף על פי כן צריך להניחה בתחלת שליש העליון. [חופה וקידושין עמוד תקצז]

עח אם טעה וקבע המזוזה בברכה למטה משליש העליון, ולאחר זמן נודע לו שלא עשה כדין, שהרי אפילו רק חלק ממנה, פסולה, צריך להסירה ולחזור ולקובעה בתחלת שליש העליון. וצריך לברך אקב"ו לקבוע מזוזה. [חופה וקידושין עמוד תר]

עט צריך לקובעה בצד ימינו של הנכנס לבית, וכמו שדרשו חז"ל וכתבתם על מזוזות "ביתך", דרך ביאתך, וכשאדם עוקר רגליו ללכת, רגל ימין עוקר תחלה, והולכים אחר ימין של כל אדם. ואם טעה וקבע המזוזה בברכה בצד שמאל של הפתח, ולאחר זמן נודע לו הדין, שהדבר פסול ונחשב כאילו לא הניח מזוזה כלל, צריך להסירה מצד שמאל ולהניחה בצד ימין. ויחזור לברך, אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה, על קביעתה בצד ימין. [חופה וקידושין עמוד תרג. ש"ע סימן רפט ס"ב. ערוך השלחן סימן רפט ס"ה]

פ אף על פי שכתבנו שמקום קביעת המזוזה הוא בתחלת שליש העליון (מלמטה למעלה), אם הניחה יותר למעלה, אם יש טירחא להסירה כדי לקובעה בתחלת שליש העליון, אין צריך לטרוח בזה, שכל שהדבר נעשה נחשב כדיעבד, ואין מטריחים אותו להסירה כדי לקובעה בתחלת שליש העליון, שאינו אלא לכתחלה, וכל שכן שיש פוסקים שמתירים בזה אף לכתחלה. ומכל מקום אם טרח והסירה וקבעה בתחלת שליש העליון, תבוא עליו ברכה. וכל זה בתנאי שתהיה המזוזה רחוקה מן המשקוף העליון טפח. אבל אם הניחה בתוך הטפח הקרוב למשקוף, צריך להסירה ולחזור ולקובעה כשהיא רחוקה מן המשקוף טפח. ואפילו אם רק חלק העליון מן המזוזה מונח בתוך הטפח הסמוך למשקוף, צריך להסירה ולהניח את כולה כשהיא במרחק טפח מן המשקוף. אך לא יברך. [שם עמוד תרד]

פא כשיש לו חדר בתוך חדר יש לקבוע את המזוזה בימין הכניסה לחדר הפנימי. ואם יש יציאה גם מהחדר הפנימי לחוץ, קובע את המזוזה בימין הנכנס לחדר שיש בו היכר ציר. דהיינו שקובעה במקום שעשה החור שבסף שציר הדלת סובב בו ומעמיד שם הדלתות. ובדרך ימין שנכנסים לו קובעים שם את המזוזה. [ילקו"י חופה וקידושין עמוד תרח]

פב אם אין מקום לקבוע המזוזה בחלל הפתח, אין לקובעה בכותל הסמוך לפתח, או אחרי הדלת. ולכן יש להקפיד בעת בניית הפתח להשאיר מקום שיוכל לקבוע המזוזה בחלל הפתח. ואם לא נשאר מקום על כל פנים אין לו לברך כשאינה בחלל הפתח. וכבר נתבאר שאם קבעה בכותל הבית אחר הדלת פסול. [חופה וקיד' עמ' תרט. בן איש חי כי תבא אות י]

פג כיצד קובעה, ימסמרנה במסמרים במזוזת הפתח, או יחפור בה חפירה ויקבענה בה, ולא יעמיק לחפור טפח בעומק שאם עשה כן הרי היא פסולה. [חופה וקידושין עמוד תרט]

פד מזוזה שאין כל אפשרות לקובעה בפתח על ידי מסמרים מפני שהפתח עשוי מברזל, מותר להדביקה בדבק חזק באופן שתעמוד ביציבות ימים רבים, כיון שסוף סוף נתחברה בחיבור גמור. אבל אם תלה את המזוזה במקל באופן שהיא מתנודדת לכאן ולכאן, פסולה, שצריך לקובעה במסמרים, או בדבק חזק כנז', או שיחפור בכותל, ויקבענה שם על ידי טיחה בטיט וסיד, ורק יראה ממנה שם "שדי", שתיראה למי שנכנס ולמי שיוצא. [ילקוט יוסף חופה וקידושין עמ' תרט. יחוה דעת חלק ו' סימן נח עמוד רצז]

פה קודם שיקבענה במזוזת הפתח יברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה". ואם בירך על מצות מזוזה, יצא. ואינו מברך עליה בשעת כתיבתה, שקביעת המזוזה היא המצוה. [הרמב"ם פ"ה מהלכות מזוזה הלכה ז. ילקוט יוסף חופה וקידושין עמוד תרי]

פו גם כשקובע הרבה מזוזות בפתחי החדרים שבבית, מברך לקבוע מזוזה בלשון יחיד ולא לקבוע מזוזות. [ילקוט יוסף חופה וקידושין עמוד תריא]

פז המנהג פשוט שמברכים רק על המזוזה שקובעים בפתח הבית, ופוטרים בה את כל המזוזות שקובע בחדרי הבית, שאם יברך על כל מזוזה ומזוזה הרי הוא גורם לברכה שאינה צריכה. ולכן אפילו אם קובע שתים או שלש מזוזות, או יותר, לכל חדרי הבית, ברכה אחת לכולן. (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א ח"א סימן תתט). [חופה וקידושין עמוד תריב]

פח אם קבע מזוזה בפתח אחד, והוצרך לקבוע מזוזה בדירה או בחצר אחרת, וצריך ללכת לשם, יש אומרים דההליכה הויא הפסק, וצריך לחזור ולברך. ויש חולקים. ויש שיעצו שלא יקבעם סמוכים אלא ישהה בין חצר לחצר איזה שעות, ויעשה היסח הדעת בעסקים אחרים ביניהם, כדי שיוכל לברך על החצר השני לכולי עלמא.[חופה וקידושין עמ' תריב]

פט בעל הבית יכול למנות שליח שיברך לקבוע מזוזה במזוזה הראשונה שקובע, [וכגון להזמין חכם גדול בתורה, או את המרא דאתרא], ואחרים יקבעו אחר כך המזוזות בלי ברכה על סמך ברכת השליח. ואז על הרב לברך אקב"ו"על קביעת מזוזה", ואין לבעל הבית לחזור ולברך בפתח השני, שגם זה בכלל ברכה שאינה צריכה. וכן ההיפך, אם בעל הבית בירך על הפתח הראשון, ומכבד אדם אחר לקבוע מזוזה בחדר השני, אין לו לברך. ורק כשבעל הבית קובע בעצמו את המזוזה מברך "לקבוע" מזוזה. וכן בשאר מצות, כגון העושה מעקה לעצמו, מברך אקב"ו"לעשות מעקה", ואם הפועל ישראל עושה מעקה לאחרים, יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו "על עשיית מעקה", וכן כל כיו"ב. [חופה וקידושין עמוד תריג]

צ אין מברכים "שהחיינו" כשקובעים מזוזה. ואף אם לובש בגד חדש, אין להפסיק בין ברכת המזוזה לשהחיינו. אלא אם ירצה אחר שילבש החולצה, יברך שהחיינו, ותיכף יברך על המזוזה ויקבענה. [ילקוט יוסף חופה וקידושין עמוד תריז]

צא מי שקבע מזוזה בביתו, ושכח לברך ברכת המצוה, שהיא "לקבוע מזוזה", ונזכר אחר ימים אחדים, יכול לברך על המצוה, כיון שעשייתה קיימת ונמשכת, כמו בציצית ובתפלין שאם לא בירך קודם קיום המצוה, כדקיימא לן שיש לברך עובר לעשייתן, מברך כל זמן שהוא מעוטף בציצית ומוכתר בתפלין שעליו. ואמנם נכון יותר שימסור את המזוזה להגה"ה, וכשיבא אחר כך לקובעה יוכל לברך אפילו אם יצאה כשרה. [וזה בדרך עצה טובה, אבל מעיקר הדין יכול לברך גם אחר כך, כיון שהיא מצוה נמשכת]. [ילקוט יוסף חופה וקידושין עמוד תריז. יביע אומר חלק ח' חיו"ד סימן כז. והביא שם להקת האחרונים חבל נביאים שפסקו לברך. וראה עוד ביביע אומר חלק י' חיו"ד סימן ל עמוד רמו, ושם הביא מחלוקת באחרונים, אם מצות מזוזה דומה למצות ציצית, או תפלין, שהיא נמשכת, ויכול לברך גם לאחר שהניח תפלין או לאחר שלבש ציצית. או אין מצוה זו דומה אליהם, ואחר שקבעה אינו רשאי לברך. ולכן הנכון הוא שיסירנה על מנת לבודקה, על ידי סופר מגיה, אם כשרה היא, ואחר שתמצא כשרה, יחזור ויקבענה בברכה לפניה. כי גם המוסר מזוזה לבודקה וחוזר לקבוע אותה צריך לברך על קביעתה, כמו שנתבאר בשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד סי' יז אות י).]

צב חייב אדם לבדוק את מזוזות ביתו פעם אחת בכל שלש שנים ומחצה. וממדת חסידות היא לבודקן מידי שנה בחודש אלול. [ילקו"י חופה וקידושין עמוד תרכא. יחוה דעת ח"א סימן מט]

צג מי שהסיר את המזוזה מפתח ביתו ונתנה לסופר כדי לבודקה ולהגיה אותה, ונמצאת כשרה, כשחוזר לקובעה בפתח ביתו חוזר ומברך לקבוע מזוזה. [ילקוט יוסף חופה וקידושין עמוד תרכב. יביע אומר ח"ג דף קסד. יחוה דעת ח"ג סימן פ. הליכו"ע ח"ח. וראה הבהרה לזה בילקו"י שם]

צד אם הסיר המזוזה על דעת לעשות לה תיק נאה יותר, וחוזר לקובעה, אין צריך לברך, אלא אם כן השהה אותה בידו שעות רבות, עד שהסיח דעתו ממנה, שאז צריך לברך קודם שיקבענה. [שם]

צה אם נפלה המזוזה מעצמה ממזוזת הפתח, וחוזר לקובעה, הדבר שנוי במחלוקת אם יברך עליה כשקובעה שנית, וספק ברכות להקל. [ילקו"י חופה וקידושין עמוד תרכב, תרכד]

צו מותר ליקח מזוזה מפתח זה ולקובעה בפתח אחר. ודוקא בפתח שגם הוא חיובו כראשון, אבל לא מפתח שחיובו מדאורייתא לפתח שחיובו מדרבנן. [חופה וקידושין עמוד תרכג]

צז מזוזה שנכתבה בכתב אשכנזי כשרה גם לספרדים, וכן להיפך. ומכל מקום טוב להדר שהדייר הספרדי יקח מזוזה הכתובה בכתב ספרדי, והאשכנזי יקח מזוזה הכתובה בכתב אשכנזי, כפי מנהג אבותיהם. והמחליף מזוזות דירתו שנכנס לדור בתוכה במזוזות אחרות מהודרות יותר, וכן ספרדי המחליף מזוזות שהיו בדירתו בכתב אשכנזי למזוזות שנכתבו בכתב ספרדי, כפי שראוי לעשות למצוה מן המובחר, הרי זה צריך לברך על כך. ויברך על אחת מהם ויפטור השאר. וכן אם נטל מזוזות ביתו לבדיקה, ויצאו כשרות, יש לברך כשחוזר לקובעם. וכל שכן אם יצאה המזוזה פסולה ומחליפה באחרת, שיש לברך. [ילקוט יוסף חופה וקידושין עמוד תרכג. יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' יז דף קסד. ויחוד דעת ח"ג סי' פ]

צח הנכנס לדור בדירה חדשה שיש בה מזוזות, מן הראוי להוציא עצמו מידי כל ספק ויטול את המזוזות הנמצאות שם כדי לבודקן, ושוב יקבעם בברכה, ונכון לעשות גם כן היסח הדעת. [ומסתמא כשלוקחם לבדיקה מסיח דעתו]. [ילקו"י חופה וקידושין עמוד תרכה]

צט המעתיק דירתו ונוטל המזוזות שלו שהם מהודרים מאד, ונותן במקומם מזוזות אחרים כשרים, מדינא יש להקל בזה. ומכל מקום דרך עצה טובה שיטול המזוזות המהודרות למטרת בדיקה, ואחר כך יוכל לקבוע מזוזות אחרות כשרות, ויברך "לקבוע מזוזה". ועל הצד היותר טוב יעשה כן ימים אחדים לפני עזבו את דירתו. [שם עמוד תרכו]

ק כשצבעו המזוזה וקשה להסירה כדי לבודקה, אין לתת שם עוד מזוזה, שיש אומרים שיש בזה איסור בל תוסיף. ואין לעשות כן אפילו אם יגרם הפסד. אלא הנכון להסיר את המזוזה קודם הצביעה, כדי שהמזוזה לא תתקלקל מלחות הצבע. [חופה וקידושין עמ' תרכח]

קא אם לא הסירו את המזוזות קודם הצביעה, וצבעו על המזוזה, יש לבדוק את המזוזות כי יתכן שנכנס לשם לחות ונתקלקלו האותיות. [ילקוט יוסף חופה וקידושין עמוד תרכז, תרכח]

מתוך קיצור ילקוט יוסף לראשל"צ הרב יצחק יוסף סימן רפה מקום וסדר קביעת המזוזה וברכתה

קטע מליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה כג' על מצוות מזוזה: (סעיף ד) 

וְזֶה בְּחִינַת מְזוּזָה, כִּי אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (במדבר פ' כב): לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן זוּזֵי, מִפְּנֵי שֶׁזָּזִין מִזֶּה לָזֶה. וְזֶה (איוב כב): וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ, הַיְנוּ עַל־יְדֵי מְזוּזָה; וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ – עַל־יְדֵי־זֶה פַּרְנָסָתוֹ מְעוֹפֶפֶת לָךְ. כִּי שַׁדַּי הוּא בְּחִינַת בְּרִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית לה): אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה. וְזֶה שֶׁדָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי ברכות פ"א), שֶׁעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הֵם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וְדִבּוּר לֹא תַחְמֹד כְּנֶגֶד וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת; כִּי עַל־יְדֵי מְזוּזָה נִתְבַּטֵּל חֶמְדַּת הַמָּמוֹן, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל: מֶלַח מָמוֹן חָסֵר: וְזֶהוּ (תהלים נ): וְזִיז, הַיְנוּ מָמוֹן, שָׂדַּי עִמָּדִי. עַל־יְדֵי שְׁמִירַת הַבְּרִית, עַל־יְדֵי מְזוּזָה, זוֹכֶה לִבְחִינַת: שְׂמַח זְבוּלוּן. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: וּכְתַבְתָּם – שֶׁיְּהֵא כְּתִיבָה תַּמָּה (שבת קג: מנחות לד), וְזֶה בְּחִינַת (בראשית כה): יַעֲקֹב אִישׁ תָּם, כִּי עַל יָדוֹ: וַיִּחַן פְּנֵי הָעִיר, עַל יָדוֹ תִּקּוּן הַמַּטְבֵּעַ כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לב:), שֶׁאֲרִיכַת יָמִים עַל־יְדֵי מְזוּזָה, כִּי סָמוּךְ לְ"וּכְתַבְתָּם" – "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם", כִּי עַל־יְדֵי אֱמוּנָה בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בָּא אוֹר הַחַיִּים כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ (שם): מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו, הַיְנוּ בְּחִינַת אוֹר הַפָּנִים, שֶׁהוּא סִימָנָא דְּחַיֵּי. וּבִשְׁבִיל זֶה קְבִיעוּת הַמְּזוּזָה בַּשְּׁלִישׁ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַפֶּתַח (מנחות לג.), כִּי אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבבא מציעא מב): לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם אֶת מְעוֹתָיו, שְׁלִישׁ בִּפְרַקְמַטְיָא וְכוּ'. וּשְׁלִישׁ הָעֶלְיוֹן הוּא הַשְּׁלִישׁ שֶׁבִּפְרַקְמַטְיָא, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי פאה פ"ח): טָבִין חַמְשִׁין דְּעָבְדִין מִמָּאתָן דְּלָא עָבְדִין. וְעִקַּר הָאֱמוּנָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּמַשָּׂא וְּמַתָּן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (שבת לא): נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה. נִמְצָא שֶׁעִקַּר הַמָּמוֹן, שֶׁשָּׁם צָרִיךְ אֱמוּנָה, הוּא בִּשְׁלִישׁ עֶלְיוֹן, שֶׁהוּא בַּשְּׁלִישׁ שֶׁבִּפְרַקְמַטְיָא:

קטע תפילה על מצוות מזוזה מליקוטי תפילות סימן כג:

וְחָנֵּנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וְזַכֵּנוּ לְקַיֵּם מִצְוַת מְזוּזָה בִּשְׁלֵמוּת הָרָאוּי כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב, עִם כָּל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ וְכַוָּנוֹתֶיהָ וְתַרְיַ"ג מִצְוֹת הַתְּלוּיִּים בָּהּ, וּבְלֵב טוֹב וּבְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְתַעַזְרֵנוּ וְתִשְׁמְרֵנוּ וְתָגֵן בַּעֲדֵנוּ עַל־יְדֵי מִצְוַת מְזוּזָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁנִּזְכֶּה עַל־יְדֵי־זֶה לְשַׁבֵּר לְגַמְרֵי תַּאֲוַת וְחֶמְדַּת הַמָּמוֹן, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָנוּ שׁוּם חֶמְדָּה וְתַאֲוָה לְשׁוּם מָמוֹן וּלְשׁוּם חֵפֶץ שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ שׁוּם חֶמְדָּה חַס וְשָׁלוֹם לְמָמוֹן וְחֶפְצֵי חֲבֵרֵנוּ, וְלֹא נַחְמֹד וְלֹא נִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֵנוּ, שָׂדֵהוּ עַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמוֹרוֹ וְכָל אֲשֶׁר לְרֵעֵנוּ. וְנִזְכֶּה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת עַל כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַחֶמְדּוֹת שֶׁהָיָה בְלִבֵּנוּ עַד עַתָּה לְמָמוֹן וְחֶפְצֵי חֲבֵרֵנוּ, וְנִזְכֶּה לְתַקֵּן בֶּאֱמֶת כָּל הַפְּגָמִים, שֶׁפָּגַמְנוּ עַל־יְדֵי הָעָוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁל "לֹא תַחְמֹד". וּמֵעַתָּה נִזְכֶּה לְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל כָּל אֵלּוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַחֶמְדּוֹת וְהַתַּאֲוֹת שֶׁל מָמוֹן וַחֲפָצִים וְלֹא יַעֲלוּ עוֹד בְּלִבֵּנוּ כְּלָל, וְנִזְכֶּה לֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת. וּבְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תְּקַדֵּשׁ אוֹתָנוּ בִּקְדֻשַּׁת מִצְוַת מְזוּזָה הַקְּדוֹשָׁה וְהַנּוֹרָאָה, וְעַל־יְדֵי־זֶה תִּשְׁמֹר צֵאתֵנוּ וּבֹאֵנוּ לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וְתַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה, שֶׁנִּזְכֶּה לִקְדֻשַּׁת הַבְּרִית וְלִשְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן בֶּאֱמֶת, וְנִזְכֶּה לְחַיִּים טוֹבִים וַאֲרֻכִּים וּלְשָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה עַל־יְדֵי הַמְּזוּזָה הַקְּדוֹשָׁה, אֲשֶׁר זִכִּיתָ אוֹתָנוּ בְּרַחֲמֶיךָ, וּתְבָרֵךְ אֶת כָּל מַעֲשֵׂי יָדֵינוּ וְתִשְׁמֹר אוֹתָנוּ וְאֶת נַפְשֵׁנוּ וְאֶת מָמוֹנֵנוּ דִּקְדֻשָּׁה וְאֶת כָּל חֲפָצֵינוּ אֲשֶׁר אַתָּה מַשְׁפִּיעַ לָנוּ בְּרַחֲמֶיךָ בְּכָל עֵת, וְתִשְׁמֹר וְתַצִּיל אוֹתָם מִכָּל מִינֵי הֶזֵּק שֶׁבָּעוֹלָם, וְתַצִּילֵנוּ מִגְּנֵבוֹת וַאֲבֵדוֹת וּמִכָּל מִינֵי הֶפְסֵד שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי אֵל שׁוֹמְרֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ אָתָּה. וְקוּמָה בְעֶזְרָתֵנוּ וְהַצֵּל אוֹתָנוּ מִכָּל מִינֵי שׂוֹנְאִים וּמַחֲלֹקֶת בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת, וּתְבַטֵּל בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים אֶת כָּל מִינֵי מַחֲלֹקֶת מִן הָעוֹלָם, וְתָשִׂים שָׁלוֹם בֵּין עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, וּתְגַלֶּה הָאֱמֶת בָּעוֹלָם. וְתַצִּיל אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל חֶבְרָתֵנוּ וְאֶת כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל הַחֲפֵצִים לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֹּחַ לְשׁוּם חוֹלְקִים וּמִתְנַגְּדִים אֶל נְקֻדַּת הָאֱמֶת לְהַפִּיל אוֹתָנוּ חַס וְשָׁלוֹם:

מקור: rabenubook

רשיון: בנחלת הכלל

לשמוח עם המזוזה – שומר דלתות ישראל:

עצם העובדה שיהודי נכנס לבית וכשיוצא מהבית הוא מנשק את המזוזה בשמחה עצומה, הוא מגלה שהקדוש-ברוך-הוא אב הרחמן והוא השומר שלנו. כי על המזוזה חרוט שם ש'ד'י', ואומרים חכמינו הקדושים (עץ חיים שער הכללים), שזה ראשי תיבות: ש'ומר ד'לתות י'שראל. בדרך כלל המלך יושב בפנים והעבדים שומרים אותו מבחוץ, לא-כן עם ישראל יושבים בפנים, ומלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא יושב בפתח הדלת ושומר עלינו (עין עבודה זרה יא.); ולכן כשיהודי שש ושמח שיש לו מזוזה על פתחו, ויש לו ציצית ותפילין, אומרים חכמינו הקדושים (מנחות מג :): כל מי שיש מזוזה על פתחו וציצית בבגדו ותפילין בראשו ובזרועו, בחזוק שלא יחטא. ולמה? כי הוא כל-כך שמח, שזוכה שיש לו מזוזה כשרה על הדלת, ושמח שיש לו בגד המלך ומתעטף בזה, הוא שמח שיש לו את הכתר של המלך, שזה התפילין, וזה שומר אותו מכל העבירות.

אשר בנחל חלק רעא מכתב א' ס

למי יש יראת שמים? למי שמנשק את המזוזה:

פעם אחת בא תלמיד חכם גדול אל החת"ם סופר זי"ע, ובקשו שיבחנו בד' חלקי השולחן ערוך, כי רוצה לקבל היתר הוראה, להיות מורה צדק בישראל. אמר לו החת"ם סופר זי"ע – חזר למחר.

ויצא והלך. למחר שב ונכנס שוב, ודיבר עמו בלימוד, ואחר–כך שלחו, ואמר, שאינו יכול לתן לו היתר הוראה, והתפלא מאד ושאלו: "רבי, מדוע? לא ידעתי?!" וסרב להסבירו וכו', ויצא התלמיד-חכם שבור מביתו של הצדיק. בנו של החת"ם סופר – הכתב סופר שאל את אביו: "אבא, הלא תלמיד חכם גדול הוא, ומדוע אתמול בא ולא רצית לשמועו כלל, ובקשת שישוב למחר, וכששב דברת עמו מעט ושלחתו מעל פניך, מדוע?" ענה ואמר החת"ם סופר זי"ע: "כשנכנס לחדרי, ראיתי שלא נשק את המזוזה, חשבתי שמרוב התרגשות אינו עושה כן, ושלחתי אותו, וראיתי שיצא ולא נישק את המזוזה, וקראתי לו למחר, וראיתי ששוב אינו מנשק למזוזה בכניסתו וביציאתו, נוכחתי שאדם זה אמנם יכול להיות תלמיד חכם גדול, אבל המצוות זולות בעיניו, ולכן איני

רוצה לתן לו התר הוראה". 

נמצא, דבר פעוט כזה, שאדם לא נשק את המזוזה, כבר ראה בזה החת"ם סופר זלזול במצוות.

ולכן למה לא נתחיל דיקא ממצוה זו – מצות מזוזה, שהיא יקרה מאד, וכשיוצאים מפתח הבית לבקשו יתברך: "רבונו של עולם, תשמרני ואת ילדי שלא אנזק, שלא ישיגני שום מכשול בדרך בגשמיות וברוחניות, ותחזירני בריא ושלם". וכן כששבים הביתה מניחים היד על המזוזה ושוב מודים להקדוש-ברוך-הוא על ששבו בשלום, ומבקשים שבבית גם-כן ישרה השלום ולא מחלוקת ומריבות וכו'. וכתוב בזוהר (ח"ג ש.): מזוז"ה אותיות: זז-מות, בבית שישנה מזוזה כשרה, משם זז המות. מהו מות? עצבות, מרה שחורה, דיכאון, מריבות וכו', ולכן אשרי האדם שיש לו מזוזה כשרה. חכמינו הקדושים אומרים (שבת לב :): בעון מזוזה – בנים מתים, דכתיב (דברים ו, ט): "וכתבתם על מזוזות ביתך", וכתיב אבתריה: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם"; נמצא, שמצוות מזוזה מצלת את האדם ממיתה, מעצבות ומרירות, ומשאר צרות.

אשר בנחל חלק מג מכתב ז' תקנה

בית מלא ספרים עדין צריך מזוזה בדלת:

גילוי נפלא במחלוקת קורח, למה נקט מצוות מזוזה דיקא שבאה על פתחי הדלת דיקא, כי אפילו יהיה בית מלא ספרים, עדין צריך מזוזה על הדלת, שהיא שמירה, הינו אפלו יהיה האדם מלא תורה ויראת שמים, עם כל זה עדיין צריך לשמור פתחי פיו, ומה כתוב על המזוזה? יחוד הוי"ה ברוך הוא להורות שהדבור צריך להיות שלם. וכן מובא בדברי רבנו ז"ל (לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן יא), שהדיבור מאיר לאדם לעשות תשובה, ולכן צריכים לקדש את הדיבור, שאז מאיר לו הט"ל אורות, וניצול מל"ט [שלושים ותשע] מלאכות שהם ל"ט מלקות, ואפילו כשהוא צריך כבר לעשות איזו מלאכה, מלאכתו היא בקדושה, מלאכת המשכן בשמחה (כמו שפרשתי שם במקומו בשפת הנחל); ועל-כן ראה, אהובי, ידידי היקר, רק לשמור את הדיבור, ותכף כשתראה איזה מקום שמפקירים את הדיבור, תברח משם כמו שבורחים מאש שורפת, כי אם אין שומרים את הדיבור, אזי יכולים לפל בנוקבא דתהומא רבא, רחמנא ליצלן, ומה שמדברים עליך כל דבר אסור וכו' וכו', מה אכפת לך, קבל את זה לכפרת עוונות. וצריך שתדע שהכל ממנו יתברך דבר גדול ודבר קטן, הכל מדין שמים, ולא בחינם מדברים עליך, אלא כדי למרק עוונותיך, ועל-כן ראה לקבל בשמחה כל מה שמדברים עליך, ועל-ידי-זה יתכפר לך הכל. העיקר זכור תזכור שאתה לא תלוי בידי אחרים, אתה תלוי רק בידו יתברך, והוא בנדאי לא יעזוב אותך, אפילו במצבים הכי קשים יעזור לך, אם רק תפנה אליו, ותדבר עמו יתברך בתמימות ובפשיטות גמורה, שכל זה הוא ענין התבודדות, לשוח ולספר לפניו יתברך את כל אשר עם לבבו בתמימות גדולה,וכן מי שמרגיל  עצמו לדבר עמו יתברך, ומספר לו יתברך הכל, על-ידי-זה נצל מכל מיני צרות ויסורים.

אשר בנחל חלק ט מכתב א' כז