להחיות עצמו עם כל נקודה טובה שיש בו

"לימוד נפלא יוצא מהפרשה והוא הכרת הטוב – להחיות עצמו עם כל נקודה טובה הן ברוחניות והן בגשמיות. וזהו עיקר ההכנה לראש השנה, לדעת שאלו הנקודות הם רכושו והונו לנצח נצחים, ולא יתן ליצר הרע להחליש את דעתו" • דברי התורה שנאמרו בשולחנו הטהור של כ"ק מוהרא"ש שליט"א בפרשת כי תבוא ה'תשע"ב

בסעודה שלישית, סעודת רעווא דרעווין, דיבר מוהרא"ש נ"י דיבורים נוראים ונפלאים מאד על פי פרשת השבוע, והיה כי תבוא אל הארץ וגו'.

♦ ♦ ♦

פתח ואמר מוהרא"ש נ"י, כתיב בפרשת השבוע (דברים כ"ו) "והיה כי תבוא אל הארץ וגו'"

, ופירש ה"אור החיים" הקדוש, אין "והיה"

אלא לשון שמחה (בראשית רבה פרשה מ"ב סי' ג'), להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו (תהלים קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו וגו', עיין שם, והנה יש להבין, מהו עוצם השמחה של ישיבת ארץ ישראל, וגם איך פרשה זאת שקורין בסוף השנה, היא הכנה לימי ראש השנה הקדושים, הממשמשים ובאים עלינו לטובה?

› עיקר שמחתן של ישראל כשיושבים בארצן

ויש לומר בביאור הענין, כי הנה חכמינו הקדושים אומרים (סנהדרין כ:) על שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, נמצא שעיקר כניסתן וישיבתן של ישראל לארץ ישראל תלויה בשלש מצוות אלו, וכשיתקיימו שלש מצוות אלו בשלימות, היינו בביאת משיח צדקינו, יהיה עיקר שמחתן של ישראל בישיבת ארץ ישראל, וכדברי ה"אור החיים" הקדוש, "אז ימלא שחוק פינו", כי אף על פי שכבר היה לישראל מלך, ובימי שלמה המלך בנו את בית הבחירה, אבל זרעו של עמלק עדיין לא נכרת לגמרי מן העולם, ולכן לא נשלמו שלש מצוות אלו ביחד, אבל כשיבוא בן דוד, מלך המשיח, ויכרות זרעו עמלק מן העולם לגמרי, אזי יהיה שמחתן של ישראל בשלימות, ויתקיים והיה כי תבא אל הארץ, אין "והיה"

אלא לשון שמחה.

וזהו הסמיכות והקשר לפרשה הקודמת, פרשת כי תצא, שמסתיימת עם מצות מחיית עמלק, וכמו שכתוב (שם כ"ה) תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח, כי זהו ההקדמה וההשלמה לשמחת ישיבת ארץ ישראל, למחות שמו של עמלק, וכשיכרתו אותו לגמרי, שהוא "לעולם רצועה מרדות לישראל" (לשון מדרש תנחומא חקת), יהיה שמחתן של ישראל בשלימות, וכדאיתא בבעל הטורים (ריש פרשת כי תבא), כתיב תמחה את זכר עמלק, וסמיך ליה והיה כי תבוא אל הארץ, שנצטוו למחות זכר עמלק מיד בכניסתן לארץ, ועל זה רצה לעכב ביאתן, כי עמלק הגיד למלך מצרים כי ברח העם, וכן עמלק הגיד ללבן כי ברח יעקב, ועל כן סמיך לו פרשת בכורים, שמזכיר בה (פסוק ה) ארמי אובד אבי, עיין שם.

כי עמלק הוא קליפה קשה מאוד, המבקשת לסתור ולהרוס כל קדושתן ושמחתן של ישראל, כי הוא איש בליעל שקפץ לתוך אמבטי רותחת (כמובא בפירש רש"י סוף פרשת כי תצא) , בשעה שכל האומות היו רועדים וחלים מפני ישראל, אחרי יציאתן ממצרים והנסים של קריעת ים סוף, והוא הֶרְאָה דרך של כפירות ואפיקורסות רחמנא ליצלן, להתלוצץ מכל דבר שבקדושה, ואף על פי שהוא נכוה, וחתכו ראשי גיבוריו,  וכמו שכתוב (שמות י"ז) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, אבל קירר את האמבטי מפני כולם, והכניס מדת העזות באומות העולם שילחמו עם ישראל, ולכן עליו נאמר (דברים כ"ה) אשר קרך בדרך, לשון קרירות, כי הוא קירר אש הקודש מפני כולם, וגם קירר נשמות ישראל מלעבוד את הקדוש ברוך הוא בהתלהבות דקדושה, כי תיכף ומיד שהעיזו אומות העולם להלחם בישראל, נפלה קרירות בין נשמות ישראל, ונכנס בהם קושיות וספיקות (שמות י"ז), היש הוי"ה בקרבינו אם אין, ולכן עמל"ק בגימטריא ספ"ק, כי זה עיקר קליפתו, לגרום קושיות וספיקות בנשמות ישראל, ורק במחייתו מן העולם לגמרי, יהיה שמחתן של ישראל בשלימות, כי אין שמחה כהתרת הספיקות, ומיד שיש אמונה טהורה וברורה בנשמות ישראל, השמחה בשלימות, ואז יתקיים "והיה כי תבוא אל הארץ וגו'", אין "והיה" אלא לשון שמחה, כי יתגלה מלך המשיח, ויכרות זרעו של עמלק לגמרי, ויבנה לנו בית המקדש, ונשמח תמיד בה', לעד ולעולמי עולמים.

› עמלק מכניס קרירות ועצבות באדם

והנה מן הקרירות של עמלק צריכין להיזהר בכמה במיני אופנים, הן ברוחניות והן בגשמיות, כי ברוחניות עמלק מנסה לקרר נשמות ישראל משמחות המצוות, שלא יהיה חשוב בעיניהם כל נקודה טובה שזוכים לעשות, כי באמת כל עניית "אמן", וכל עניית ברכו, קדיש, וקדושה, הוא הון רוחני, שאי אפשר לשער ולתאר כלל, וכן לבוא לבית המדרש שחרית וערבית ולהתפלל השלש תפילות במנין, זה רכוש עליון שאין עליו שום תמורה כלל, אבל עמלק בא לקרר אדם, ואומר לו, מה כבר יהיה לך אם תבוא לבית המדרש? מה כבר יהיה לך מן עניית אמן, ברכו, קדיש וקדושה? וצריכין להתחזק מאד לנגדו, ולומר לו בחזרה, מה יהיה לי? זה כל הוני ורכושי לנצח נצחים! כי דברים קטנים חשובים מאד בעיני השם יתברך, עד שאמרו חכמינו הקדושים (שבת קי"ט:) כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, נמצא שעם ענייה אחת של "אמן יהא שמיה רבא" כראוי, אדם יכול לפטור מעל עצמו גזירה של סבל קשה משך של שבעים שנה, ואם כן איך יעיז עמלק לקרר אותו מדבר נורא כזה?!

וכן בגשמיות צריכין ליזהר מאד מקרירותו של עמלק, כי הקדוש ברוך הוא עושה טובות נפלאות עם כל אדם בכל עת, ונותן לו בריאות ופרנסה וילדים וכל מה שצריך, אבל דרכו של עמלק להסתיר כל זאת מעיני האדם, ואומר לו, מה יש לך כבר? הלא עדיין חסר לך הרבה? ובזה רוצה לקרר אדם מלהכיר טובה אל הקדוש ברוך הוא, ומלהתפלל אליו יתברך להבא, כי אם אדם מכיר טובה אל הקדוש ברוך הוא, שתהלה לאל, הקדוש ברוך הוא עזר לו עד עתה, ומודה להשם יתברך על זה, על ידי זה מקבל כח לבקש להבא, ולהמשיך עוד יותר השפעות טובות, עד שלא יחסר לו כלום באמת, אבל דרכו של עמלק להסתיר זאת מבן אדם, ואומר לו, מה יש לך כבר? הלא הכוס שלך חצי ריקה, ועדיין חסר לך הרבה! וצריכין לענות לו, למה תגיד לי, הכוס שלי חצי ריקה? הרי תראה שהכוס שלי חצי מלאה, וכמו שמילא לי הקדוש ברוך הוא, חצי ראשון של הכוס, כן ימלא לי חצי שני!

› שני אופנים בתפילה: תודה על העבר ובקשה על העתיד

וזהו עוצם מעלת התפילה בכל עת, להודות להקדוש ברוך על העבר, ולבקש על להבא, כי על שם זה נקרא התפילה "חרב פיפיות", על שם שהיא כלולה משני דברים, שבחו של מקום ושאלת צרכיו (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ב'), כי הזוהר הקדוש (תיקוני זוהר תיקון ו') מגנה מאד אלו שבאים בראש השנה ויום הכיפורים וצועקים ככלבים, "הב, הב", הב לנו חיי, הב לנו מזונא, שמבקשים בקשות על העתיד, אבל אין משבחים את השם יתברך על העבר, רק עיקר התפילה צריך להיות כלול משניהם, שבחו של מקום ושאלת צרכיו, ומסביר מוהרנ"ת ז"ל (ליקוטי הלכות הלכות נחלות הלכה ד') ששני דברים אלו תלויים זה בזה, כי כפי שאדם מודה להקדוש ברוך הוא על העבר, ומזכיר שבחו של מקום בכל עת, כן מקבל כח לבקש להבא, כי עושה חשבון פשוט בנפשו, כמו שעזר לי הקדוש ברוך הוא עד עתה, כן יעזור לי להבא, ולכן תיקנו חכמינו הקדושים את תפילת שמונה עשרה להתחיל תמיד עם שלש ברכות של שבחו של מקום, ורק אחר כך י"ב ברכות של בקשת צרכיו, כי דייקא אחר שמזכירין שבחו של מקום, יש כח והתעוררות לשאול כל צרכיו, ואחר כך לסיים התפילה עם עוד שלש ברכות של תודה והודאה, ולהכיר טובה אל הקדוש ברוך הוא על כל הרחמים חסדים שעושה עמנו בכל עת.

› בשבת קודש מודים לה' על ששת ימי המעשה

וזהו עוצם מעלת שבת קודש, שבהגיע אדם לשבת, עליו להודות להשם יתברך על כל החסדים ורחמים שגמל עמו בכל ששת ימי המעשה, ולבקש להבא, שימשיך הקדוש ברוך הוא לגמול לו טובות ישועות ורחמים, וכמו שנוהגין לומר בתפילת "רבון כל עולמים" (אחר פיוט "שלום עליכם" בליל שבת קודש) "מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי ועם כל בני ביתי ועם כל בריותיך בני בריתי וגו', כי בשבת קודש יורד אור גדול של אמונה על נשמות ישראל, להודות ולהלל לה', וכמו שכתוב (תהלים צ"ב) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', ועל ידי קדושת שבת מקבלים כח מיוחד להודות על העבר ולבקש על להבא, ולהמשיך השפעות טובות לכל ששת ימי המעשה.

וזהו תקנת הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, לומר בכניסת שבת קודש, לפני תפילת מנחה, מזמור ק"ז שבתהלים, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, המדבר מן הד' שצריכין להודות, הולכי מדבריות, היוצא מבית האסורים, חולה שנתרפא, ויורדי הים, כי אם אדם יתבונן היטב בכל מה שעבר עליו בששת ימי המעשה, יראה ברור שכל ד' ענינים אלו, עברו עליו באיזה אופן, או בקטן או בגדול, והשם יתברך הציל אותו מכולם, ולכן בבוא שבת קודש, עליו להודות לה', ולברך ברכת הגומל באמירת מזמור זה, ודייקא על ידי שיכיר טובה אל השם יתברך על כל החסדים והרחמים של שבוע שעבר, על ידי זה יזכה לראות יותר ישועות ויותר נחמות בשבוע הבאה.

› מצוות ביכורים – הכרת הטוב

נמצא לפי זה מובן מאד הקשר והסמיכות של מצות מחיית עמלק לפרשת השבוע והיה כי תבוא וגו', כי הפרשה מתחלת עם מצות הבאת ביכורים, שצריכין לקחת ראשית פרי האדמה, ולהביא אותם בעסק גדול ובשמחה גדולה אל בית המקדש ואל הכהן, להודות לה' עליהם, וכמו שכתוב (פסוק ג') ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ וגו', ופירש רש"י, ואמרת אליו "שאינך כפוי טובה", כי זהו השורש של מצות ביכורים, מדת "הכרת הטוב", לקחת הפירות ראשונות, אפילו הם מועטים, ולהביא אותם אל בית המקדש אל הכהן, "להכיר טובה" אל הקדוש ברוך הוא, ובזה מוחים זכרו של עמלק, שרוצה לכסות ולהעלים מדת הכרת הטוב של אדם אל הקדוש ברוך הוא, ואומר לו, מה יש לך להודות? הלא עדיין חסר לך הרבה? ואנחנו מוחין את זכרו על ידי מצות ביכורים, שאנחנו מודים להשם יתברך על כל הטוב אשר גמלנו, אפילו על פירות הארץ, וקורין ואומרין בקול גדול "ארמי אובד אבי וגו'", שזה סובב והולך על עמלק (כמובא בבעל הטורים פסוק א'), כי על ידי מצות ביכורים מבטל זכרו וטומאתו לגמרי.

וזהו עוצם חשיבות מצות ביכורים, שעליו אמרו חכמינו הקדושים (בראשית רבה פרשת א' סי' ד' בראשית), בראשית ברא אלקים, בזכות התורה שנקראה ראשית,  ובזכות ביכורים שנקראים ראשית, והנה לכאורה יפלא מאוד, בשלמא בזכות התורה מובן, כי הלא כל הבריאה היתה בשביל התורה, וכמו שכתוב (ירמיה ל"ג) אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי, אבל מה ענין "בזכות ביכורים שנקראים ראשית", למה מצוה זאת תעלה למעלה על כולן? אבל על פי הנ"ל מובן מאד, כי השורש של מצות ביכורים הוא מדת "הכרת הטוב" שזה יסוד הכל, ובלעדיה לא יבוא אדם לקיים שאר כל התורה בשלימות ולשמוח בה, כי עמלק מכסה את עינים מלהסתכל על חסדי המקום, ומקרר אדם מכל התלהבותו, אבל על ידי מצות ביכורים, שהיא מדת "הכרת הטוב", יזכור אדם להודות להשם יתברך בכל עת, ויזהר מקלפיתו של עמלק עד שימחה את זכרו לגמרי.

› דוד המלך לימד אותנו להסתכל על הטוב

וזו היה עבודת דוד המלך עליו השלום, שממנו יצא המשיח, שיכרית זכרו של עמלק מן העולם לגמרי, שהיה תמיד שר שירות ותשבחות להשם יתברך, ואפילו בתוך הצרות שלו, היה מוצא הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה עמו בכל עת, וכמו שאמר (תהלים ד') בצר הרחבת לי, שגם בתוך תוקף הצרות, עזר לי הקדוש ברוך הוא (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' קצ"ה), כי אף על פי שמצד אחד היה קשה לי מאד, אבל מצד שני עזר לי הקדוש ברוך הוא בכל עת, וזהו שלימות "הכרת הטוב", להכיר טובה להקדוש ברוך הוא, אפילו בתוך דברים שנראים שהם רעים, כי זה סימן שאדם מכיר טובה להקדוש ברוך הוא באמת.  

ובזה יובן דבר הפלא ופלא, מה שמצינו בפרשת השבוע פרשת התוכחה, שהם צ"ח קללות הבאות אם לא מקיימין התורה חס ושלום, ואמרו חכמינו הקדושים (מגילה ל"א:) עזרא תיקן להם לישראל לקרות הקללות שבמשנה תורה לפני ראש השנה, על שם "תכלה שנה וקללותיה", ויש להבין מהו הענין הזה, שבקריאת פרשת התוכחה לבד, זוכין ש"תכלה שנה וקקלותיה"? אבל על פי הנ"ל מובן הענין מאד, כי הלא פרשת זאת בנויה על מדת הכרת הטוב, וכמו שמתחלת עם מצות הבאת ביכורים, אבל עמלק עושה כל מה שביכולתו להעלים להסתיר חסדי המקום מעיני האדם, ואומר לו, איזה טובות יש לך? הלא חסר לך עדיין הרבה! אבל בקוראו אדם כל הצ"ח קללות שבפרשה זאת, ומתבונן היטב ורואה שהקדוש ברוך הוא הציל אותו ואת בני ביתו מצ"ח קללות אלו, בוודאי יש לו מספיק להודות לה' כל ימי חייו, ובזכות זה בוודאי תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, כי על ידי הכרת הטוב, ממשיכין להתפלל לה', ועל ידי זה בוודאי יהיה נמשך עליו כל מיני השפעות טובות.

› מצוות ביקור חולים גם היא הכרת הטוב

וזהו עוצם מעלת מצות ביקור חולים, שאדם הולך מפעם לפעם לבית חולים לבקר חולים ולהתבונן בצרכיהם, כי מלבד המצוה הגדולה שיש לו לעזור לחולה באיזה דבר, כגון להביא לו מים לשתות, או לתקן לו כר שנשמט מתחתיו, או אפילו לאחל לו ברכת רפואה שלמה עם פנים מסבירות, מלבד כל זאת, אדם עושה טובה נוראה עם עצמו, כי בראותו המצב האיום של חולים השוכבים בבית חולים רחמנא ליצלן, תיכף ומיד נתמלא פיו שבח והודאה להשם יתברך, שתהלה לאל, הוא בריא, ואשתו והילדים בריאים, ואינם צריכין לשכוב בבית החולים ולהיות מרותק למטתן חס ושלום, נמצא שמצות ביקור חולים מביאה אדם למדת "הכרת הטוב", שאין למעלה מזה, ועל ידי זה בעצמו יהיו נמשכים עליו רחמים וחסדים, ויזכה לראות ישועות גדולות.

[וענה אמר מוהרא"ש נ"י באמצע הדרשה, "הנה היום הוא בדיוק חמשה חדשים מאז שעברתי ניתוח קשה על הלב, וניצלתי ממוות לחיים, ואני נותן תודה והודאה להשם יתברך ברבים על כל הנסים והנפלאות שעשה עמי עד היום הזה, שהצילני ממוות לחיים ממש, ואני מתפלל להבא, שכן ימשיך לעשות עמי ועם כולנו חסדים ורחמים תמיד, ונזכה לראות בישועת ה' בכל ענין בכלל ובפרט, אמן.] 

נמצא שיוצא לימוד נפלא לעובדא ולמעשה מכל הפרשה, מתחילתו עד סופו, היינו הלימוד של הכרת הטוב, ולהחיות עצמו עם כל נקודה טובה שיש לו, הן ברוחניות והן בגשמיות, וזהו עיקר ההכנה לימי ראש השנה הקדושים, לדעת שאלו הנקודות הם עיקר רכושו והונו לעד ולנצח נצחים, ולא יתן לעמלק שהוא היצר הרע, להחליש את דעתו בשום פנים ואופן, כי יש לו במה לשמוח כל ימיו, ולבסוף בוודאי יגאל מכל צרותיו, ויזכה לראות בישועת ה' באמת.

› "הדברים הקטנים" ו"הפסולת" מצילים אותנו ביום הדין

וסיפר מוהרא"ש נ"י סיפור נפלא, מהחכם הצדיק רבי נסים מעיר ז'רבה שבתוניסיה זי"ע, בעל ספר "מעשה נסים", שבהיותו צעיר, מצא מעמד פרנסה אצל אדם בשם "מיימון", לעשות ולתקן תשכיטי כסף וזהב, ועבד אצלו בנאמנות, ובבוא סוף השבוע, הלך אצלו לקבל משכורתו, ואמר לו מיימון, שכעת אין לו במה לשלם לו, רק בשבוע הבאה יתן לו על שבועיים, אבל בבא סוף שבוע השני, עוד הפעם התנצל, שאין לו עכשיו, רק יתן לו בסוף החודש, וכשהגיע סוף החודש, ועוד הפעם התחמק מיימון, שאין לו במה לשלם, הבין רבי נסים שאין זה עסק, כי עלול לעבוד אצלו בחנם, ולא יקבל ממנו כלום, ונפל בדעתו עצה, שהלא בתוך כדי העבודה, תמיד נופלים חתיכות של כסף וזהב פה ושם על הרצפה, ובעל כרחו יש הרבה מותרות בעשיית כלים ותכשיטים, ולכן יאסוף כל המותרות בתוך קופסא מתחת לשולחן, ולבסוף יבקש אותם ממיימון בתור משכורת שלו, וכן עשה, שעבד אצלו שנה שלמה, ובסוף השנה, בא אל מיימון, ואמר לו, הרי תראה שעבדתי אצלך בנאמנות כל השנה, הרי תן לי משכורתי, ואמר לו מיימון, שיעשה לו חשבון, כמה חייב לו, ועשה לו חשבון, ונעשה חושך לו בעינים, כי נבהל מאד מאיפוא ישיג כל כך הרבה כסף לשלם לו על מה שעבד כל השנה, ואז הוציא רבי נסים את הקופסא שהחביא תחת השולחן, מכל השיריים של הכלי כסף וזהב שנפל כל השנה, והראה אותו למיימון, ואמר לו שהוא מוכן לקחת משכרותו מן הקופסא הזאת, ושמח מיימון על עצה זאת כעל כל הון, ונשק לו וחיבק לו על שהמציא עצה נפלאה כזאת, ומיד עשו חשבון כמה כסף וזהב היתה בקופסא, וראו שהיתה בקופסא די והותר לשלם לו כל משכורתו, ועוד נשאר למיימון ריווח ממנה.

והנה חכם וצדיק אחד, בשמעו את הסיפור הזה, ענה ואמר, הנה תראו שסיפור זה הוא ההצלה שלנו ביום הדין של ראש השנה, הבעל דבר בא ומקטרג על נשמות ישראל, שהם חייבים חובות רבות מכל השנה, ואין להם שום זכויות במה לשלם, ואז מוציאין מתחת השולחן, הקופסא של כל ה"פסולת" ודברים "קטנים" שעשו נשמות ישראל כל השנה, כמה אלפים עניית אמן, קדיש, קדושה וברכו, כמה הליכות לבית הכנסת בוקר וערב, כמה לימודי פרשת השבוע חומש ורש"י, כמה אמירת מזמורי תהלים ופרקים משניות, שהם דברים שנראים כקטנים ופשוטים, אבל באמת לאמיתם, אין להם שום ערך ושווי כלל, והם הם מצילים נשמות ישראל מן הדין בראש השנה, ויש בהם די והותר לברך אותם עם שנה טובה ומבורכת, והשם יתברך יזכינו להחיות את עצמינו עם כל נקודה טובה שיש לנו ברוחניות ובגשמיות, ונכיר טובה אל הקדוש ברוך הוא על כל הטובות שגומל עמנו בכל עת, ועל ידי זה נזכה להמשיך על עצמינו כל מיני השפעות טובת ברוחניות ובגשמיות, ותהיה לנו כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומבורכת, שנת גאולה וישועה בכלל ובפרט בתוך כל נשמות ישראל, אמן ואמן.