שְׁמִי יָפָה, אֲנִי בַּחוּרָה בַּת אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ, דָּתִיָּה מִבַּיִת, רַוָּקָה (לְשֶׁעָבַר), שָׁנִים רַבּוֹת הָיִיתִי בְּמַסַּע חִפּוּשִׂים אַחַר בֶּן זוּגִי.
עָשִׂיתִי כָּל הִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁעָלְתָה בְּיָדִי, נְסִיעָה לְקִבְרֵי צַדִּיקִים בְּחוּץ לָאָרֶץ, מִסְפַּר פְּעָמִים לְרַבִּי נַחְמָן מֵאוּמַן וּלְרַבִּי אֱלִימֶלֶךְ מִלִּיזֶ'נְסְק. נְסִיעָה לְקִבְרֵי צַדִּיקִים בָּאָרֶץ, קִבַּלְתִּי עַל עַצְמִי קַבָּלוֹת רוּחָנִיּוֹת, וְהַרְבֵּה בְּרָכוֹת מֵרַבָּנִים גְּדוֹלִים.
יַחַד עִם זֹאת עָשִׂיתִי גַּם הִשְׁתַּדְּלֻיּוֹת מַעֲשִׂיּוֹת: פָּנִיתִי לַאֲתָרֵי שִׁדּוּכִים בָּאִינְטֶרְנֵט, קִבַּלְתִּי הַצָּעוֹת שִׁדּוּכִין מִמַּכָּרִים וְכוּ'. נִפְגַּשְׁתִּי הַרְבֵּה, אוּלָם, לְצַעֲרִי, כָּל הַפְּגִישׁוֹת הָאֵלּוּ לֹא הוֹבִילוּ אוֹתִי לִמְצִיאַת הַזִּוּוּג.
אָמְנָם, בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה הָיוּ לִי שְׁתֵּי הַצָּעוֹת נִשּׂוּאִין מַשְׁמָעוּתִיּוֹת, אוּלָם הַהַצָּעָה הָרִאשׁוֹנָה בֻּטְּלָה בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן עַל יְדֵי הַבָּחוּר שֶׁקִּבֵּל "פִּיק בִּרְכַּיִם" וְחָזַר בּוֹ… וְאֶת הַהַצָּעָה הַשְּׁנִיָּה אֲנִי בִּטַּלְתִּי כִּי הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי לֹא מַסְפִּיק שְׁלֵמָה אִתָּהּ.
בְּאַחַד הַיָּמִים נוֹדַע לִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ צַדִּיק הַטָּמוּן בְּיַבְנְאֵל וְהוּא פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת וְהִבְטִיחַ שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּבוֹא לְקִבְרוֹ יִזְכֶּה לִישׁוּעוֹת וּבִפְרָט לְעִנְיַן הַשִּׁדּוּךְ. הִגַּעְתִּי בְּיוֹם שִׁשִּׁי עִם חַבְרוֹתַי, חֲדוּרַת אֱמוּנָה שֶׁזֹּאת הַתַּחֲנָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלִּי לִמְצִיאַת הַזִּוּוּג.
קָרָאתִי אֶת כָּל סֵפֶר הַתְּהִלִּים וּבָכִיתִי בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ, וְעַל שְׂפָתַי תְּפִלָּה:
"כְּבוֹד הַצַּדִּיק – אַתָּה הֲרֵי יוֹדֵעַ כַּמָּה קַבָּלוֹת קִבַּלְתִּי עַל עַצְמִי, כַּמָּה תְּפִלּוֹת הִתְפַּלַּלְתִּי וְכַמָּה פְּעָמִים הִתְאַכְזַבְתִּי. אַתָּה יוֹדֵעַ אֵצֶל כַּמָּה צַדִּיקִים הָיִיתִי…
אִם דְּבָרֶיךָ נְכוֹנִים, אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת שֶׁתֶּאֱסֹף אֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁהִתְפַּלַּלְתִּי יַחַד עִם הַדְּמָעוֹת הָרַבּוֹת שֶׁהִזַּלְתִּי וּתְזַכֶּה אוֹתִי בְּקָרוֹב מַמָּשׁ לִהְיוֹת תַּחַת חֻפָּה עִם בָּחוּר רַוָּק וְכוּ' מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וּבְרִיאוּת, אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת שֶׁתּוֹךְ חָמֵשׁ פְּגִישׁוֹת תִּהְיֶה לִי הַצָּעַת נִשּׂוּאִים וְיִהְיֶה לִי חִבּוּר עִם הַבָּחוּר וְשֶׁהַכֹּל יִזְרֹם וְתַרְאֶה לִי זֹאת לְלֹא סְפֵקוֹת"…
וְאִם כָּךְ יִהְיֶה – אֶזְכֶּה לְפַרְסֵם אֶת דְּבַר הַיְשׁוּעָה בָּרַבִּים".
לְאַחַר הַתְּפִלָּה הַנִּרְגֶּשֶׁת, פָּתַחְתִּי סֵפֶר לִקּוּטֵי תְּפִלּוֹת וְכָךְ יָצָא לִי כָּתוּב בָּעֵרֶךְ "זִוּוּג" וְכוּ' וְאַף צִיֵּן אֵיזֶה תִּקּוּן יִהְיֶה לִי עִם בַּעְלִי.
הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁתְּפִלָּתִי הִתְקַבְּלָה. לְאַחַר כְּשָׁבוּעַ יָמִים, אֵינִי יְכוֹלָה לְהַסְבִּיר זֹאת, אֲבָל הִרְגַּשְׁתִּי צֹרֶךְ לִנְסֹעַ שׁוּב לַצַּדִּיק.
נָסַעְתִּי לְבַד בְּיוֹם חֲמִישִׁי, קָרָאתִי שׁוּב אֶת כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים בָּכִיתִי וְאָמַרְתִּי, לַצַּדִּיק:
"זֶהוּ אֲנִי עָשִׂיתִי אֶת שֶׁלִּי, עַכְשָׁו תִּפְעַל אַתָּה וּתְבַקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים"… וְאָכֵן הַיְשׁוּעָה לֹא אֵחֲרָה לָבוֹא….
הִצִּיעוּ לִי בָּחוּר שֶׁהִגִּיעַ לְהִתְלַמֵּד בְּבֵית הַחוֹלִים בּוֹ אֲנִי עוֹבֶדֶת. תְּחִלָּה רָצוּ לְהַכִּיר אוֹתוֹ לַחֲבֶרְתִּי, אוּלָם הִיא סֵרְבָה. אָז עָלָה בְּדַעְתָּהּ שֶׁל חֲבֶרְתִּי, לְהַצִּיעַ אֶת הַצָּעַת הַשִּׁדּוּךְ הַזּוֹ לִי.
אָמְנָם אָנוּ שׁוֹנִים הֵן מִבְּחִינָה חָזוּתִית וְהֵן מִבְּחִינָה דָּתִית הַשְׁקָפָתִית, אוּלָם מָה שֶׁמְּחַבֵּר בֵּינֵינוּ זֶה הָעִסּוּק הַמְשֻׁתָּף בִּתְחוּם הָרְפוּאָה.
נַעֲנֵיתִי לְהַצָּעָתָהּ שֶׁל חֲבֶרְתִּי – הֶחְלַטְנוּ לְהִפָּגֵשׁ. מָצָאנוּ חֵן הָאֶחָד בְּעֵינֵי הַשְּׁנִיָּה וּכְפִי שֶׁהִתְפַּלַּלְתִּי כָּךְ הָיָה. בַּפְּגִישָׁה הַחֲמִישִׁית הַבָּחוּר הִצִּיעַ לִי נִשּׂוּאִין וְתוֹךְ חָדְשַׁיִם עָמַדְנוּ תַּחַת הַחֻפָּה.
שְׁנֵינוּ הִרְגַּשְׁנוּ שֶׁהָיְתָה כָּאן יָד מְכַוֶּנֶת. נִרְאֶה, כִּי בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, לֹא הָיָה סִכּוּי שֶׁהַשִּׁדּוּךְ הַזֶּה יֵצֵא לַפֹּעַל. לְכַתְּחִלָּה כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ חִפֵּשׂ סִגְנוֹן אַחֵר, אַךְ לְמַעְלָה יֵשׁ יָד מְכַוֶּנֶת שֶׁמַּרְאָה לָנוּ בְּדִיּוּק מָה טוֹב עֲבוּרֵנוּ וְכֵיצַד נִתָּן לְהַצְלִיחַ לַמְרוֹת הַשֹּׁנִי וְהַנִּגּוּדִים.
הַמֶּסֶר שֶׁלִּי – לֹא לְהִתְיָאֵשׁ, לִהְיוֹת חֲדוּרֵי אֱמוּנָה, כִּי הַיְשׁוּעָה תַּגִּיעַ. לְהִתְעַקֵּשׁ וּלְהִתְפַּלֵּל לְבוֹרֵא עוֹלָם, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּל יָכוֹל …
״תּוֹדָה רַבָּה לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַכֹּל"
הישועה שלא אחרה לבוא… חלק ב'
ברוך ה', יפה התחתנה בשעה טובה ומוצלחת ונולדו לזוג גם שני ילדים. כך הפכה הנערה הבודדה לרעיה נאמנה ולאם לשני בנים.
בחודש אלול תשפ"א הופיעה מספר הנייד של יפה על צג הנייד שלי, עניתי לשיחה.
זו הייתה יפה, מסיפור הישועה הקודם, ובפיה בקשה:
"דן, אני זקוקה לישועה וברצוני לתרום עבור הדפסת ספר "אשר בנחל".
הפניתי אותה למשרד "ישמח צדיק" ושכחתי משיחה הזאת, כמו שקורה לכל השיחות הרבות שאני מקבל בקשר לסיפורי ישועה, נסיעה לציון מוהרא"ש או לקבלת אודות מקווה מלכה ביבנאל.
יומיים לאחר ראש השנה התקשרה יפה ובקול נרגש ודומע ספרה לי על הישועה הגדולה לה זכתה.
"הירגעי, הירגעי בבקשה" – אמרתי לה – "איני מצליח לקלוט את כל פרטי הסיפור, אתקשר אלייך יותר כדי לשמוע את הסיפור".
בערב התקשרתי אליה וזה סיפור ישועתה:
"הגעתי לציון מוהרא"ש, נשאתי תפילה וגם סיימתי לקרוא שם את כל ספר התהילים. עברו עלי ימים לא קלים".
אומנם, ברוך ה' אני בהיריון על הילד השלישי, ביקשתי מהרופאים שיאשרו לי שמירת היריון כך אוכל לשמור על זכויותי בתור עובדת בבית החולים וכך גם יתאפשר לי לנוח בבית לאגור כוחות, להמשיך לקבל את משכורתי החודשית הקבועה.
הרופאים שפניתי אליהם דחו אותי ולא אשרו לי שמירת היריון, אחת הסיבות הייתה שאני בגיל מתקדם, בת ארבעים ושבע, ובגיל זה לא מעודדים ילודה.
בנוסף לכך, הנהלת בית החולים החליטה לפטר אותי מעבודתי מהצוות הרפואי, ולשם כך הם העמידו סוללה של עורכי דין, אשר "תפרו" לי תיק הכולל הוכחות ועדויות של אנשים המוכיחים כביכול, שאיני מקצועית בעבודתי ועל כן יש עילה חוקית לפטר אותי.
עורכי הדין טענו שהסיבה לפיטורין אינה מחמת ההיריון אלא מחמת שאיני מקצועית ולכן אפשר לפטר אותי למרות שאני בהיריון.
עורכת הדין שלי בדקה את תיק התביעה נגדי ואמרה:
"יפה – אין לך סיכוי להצליח בוועדת השימוע… עורכי הדין של בית החולים העמידו חוקרים והציבו טענות ועובדות שקשה מאוד להכחישן. חבל על המאמץ וחבל על הכסף שתשקיעי בתיק זה"…
הלכתי עם האמת שלי, חשתי שנעשה עוול כלפי, הרגשתי שהקב"ה איתי ובעזרת ה' אזכה במשפט.
בקשתי מעורכת הדין שתטפל בתיק ואשלם לה את שכרה. יחד עם זאת, כאמור, נסעתי לציון מוהרא"ש, לקרוא תהילים ולהתפלל לישועה.
אמרתי לצדיק:
"מוהרא"ש, הבטחת שמי שיקרא תהילים לזכותך תעשה לו טובה והוא יראה ישועה, הנה באתי וקראתי את ספר התהילים ותרמתי להדפסת הספר "אשר בנחל".
אם אזכה לישועה אפרסם זאת ברבים…
כל פעם שפתחתי ספר "אשר בנחל" ראיתי מול עיני את המשפטים הבאים:
"אני פועל בשבילך… אנחנו לא מפסיקים להתפלל עליכם… אני מתפלל עבורך שתהיה לך הצלחה… אני מתפלל שתהיה לך הצלחה גדולה מן השמיים".
באחד הפעמים ראיתי שמוהרא"ש ביקש לתרום עבור "בית התבשיל", אז החלטתי לתרום גם עבור "בית התבשיל".
הלכתי לרופא פרטי והוצאתי ממנו אישור לשמירת היריון, אך בית החולים לא הסכים לקבל זאת. אמרתי לעצמי:
"מה קורה פה?"
"מה הולך פה?"
אם לא אזכה באישור זה, הדבר יפגע במשרתי, בפנסיה, אפסיד דמי לידה ועוד הטבות נלוות.
ערערתי על כך, וברוך ה', זכיתי באישור המיוחל שאני זכאית לשמירת היריון.
יום לפני ראש השנה תשפ"ב מתקשרת אלי עורכת הדין שלי ומבשרת בשורה משמחת:
"יפה – זכית בוועדת השימוע…
נעשה כאן דבר לפנים משורת הדין…
למרות שמדובר בעורכי דין של בית החולים שהם בקיאים בחוקים ובעלי ניסיון, בתיק שלך הם עשו את כל הטעויות האפשריות ואת זכית בדין"…
גם החוקרת שנכחה בוועדת השימוע טענה: "איך עורכי דין שיודעים את החוקים שוגים וטועים בטעויות כאלו"…
ברוך ה', בסופו של דבר, ה' עזר לי בזכות הצדיק ולא איכזב אותי, זכיתי גם לאישור היריון וגם לא פיטרו אותי מעבודתי בבית החולים.
מוהרא"ש הבטיח:
אני מתפלל שתהיה לך הצלחה גדולה מן השמיים
וברוך ה', זכיתי ומעתה לא נותר לי אלא לפרסם את סיפור הישועה זאת ברבים.
