בשנה שעברה (תשכ"ט) כשנסענו אמרו לנו בפרוש ברגע האחרון, שיש לנו רישיון לנסוע רק עד קייב ולא יותר, והיה דבר נפלא מאוד, אשר היינו שלושים וששה אנשים, וכולנו הסכמנו בהסכמה חזקה לבלי להסתכל עוד על מניעה אחרונה זו, כי כבר היו לנו מניעות לרוב, לכל אחד היו מניעות עצומות אשר לא יאומן כי יסופר בעניינים ובאופנים אחרים, אשר אי אפשר לתאר ולשער, לכמה הייתה ממש מסירות נפש הן בגוף והן בממון, אך אחר שעברו על כל המניעות, אז באה המניעה הגדולה ביותר – מניעת המוח, שבפרוש אמרו לנו שלא ייתנו רישיון רק עד קייב ולא לאומן.
ופלא אשר הסכמנו ביחד שזה רק מעשה בעל דבר ואחיזת העיניים, כדי לרחק את מי שצריך לרחק, וקיבלנו על עצמנו בפה אחד ובלב אחד לנסוע יחד, והסוף היה שבאנו לקייב, ור' … ז"ל היה כבר מוכן שם לבקש ולהתחנן ולהפציר בטענות את שרי המלוכה הממונים על שמירת הגבול, שיתנו לנו רישיון לנסוע הלאה, והיינו שם בפחדים קצת, ופתאום בא אישה אחת משרי המלוכה, וטרם שהתחלנו לדבר שאלה ואמרה: הלוא רצונכם להיות מחר באומן, וענינו: הן, ואמרה: אם כן בואו עמי, והוליכה אותנו למלון.
ותכף ומיד נתמלאו כל אנשי שלומנו בשמחה רבה ועצומה, ונתנו שבח והודיה להשם יתברך על אשר קפצנו על מניעת המוח, אבל אחרי כן התחילו מניעות חדשות, כי בשעה שכבר באנו לאומן אמרו לנו שרי הפאליציי (השוטרים) שבעל הבית היינו הגוי שגר סמוך לציון רבנו ז"ל לא ייתן לנו להיכנס בשום אופן שבעולם, עד שהוצרכנו לתת להם ממון הרבה, וראינו והבנו שעשו יד אחת – הפאליציי עם הגוי, אך מה היה לנו לעשות, כי עמדנו כך בחוץ כמעט חצי שעה, ועוד יש אריכות גדולה מאוד מה שהיה בדרך וכו', תהילה לאל, זכינו להיות שם קרוב לארבע שעות, ואחרי כן נסענו אל סופיה שהוא יער נפלא מאוד, ואנשי שלומנו אומרים בשם רבנו ז"ל : צו זיין אין אומן אין נישט זיין אין סופיה? (להיות באומן ולא להיות בסופיה?) ורבנו ז"ל היה רגיל בסוף ימיו כשהיה גר באומן, להתבודד ביער ההוא, ושתינו שם מים קרים מתוקים מאוד הנובעים שם ממעיין אשר יורד בין ההרים, ונתנו שבח והודאה להשם יתברך על כל החסד חינם שעשה עמנו, שזכינו לבוא בשלום.
אשר בנחל חלק ג' מכתב תלו
