רבי יצחק בר ששת 'הריב"ש' – ב' אלול

רבי יצחק בר ששת בֶּרְפֶת המכונה 'הריב"ש', מגדולי חכמי ספרד בתקופת תור הזהב.

תולדות חייו

נולד בעיר ולנסיה בספרד בשנת ה'פ"ו (1326), בנעוריו למד בברצלונה אצל רבי חסדאי קרשקש ורבי פרץ הכהן. רבו המובהק היה רבנו נסים הלא הוא הר"ן, שנחשב בתקופתו לגדול הדור. עוד בחיי רבותיו יצא שמו של הריב"ש כאחד מחכמי הדור, ונשלחו אליו שאלות אף מקהילות רחוקות. באותה תקופה סירב לקבל על עצמו משרת רבנות כדי לא להנות מכתרה של תורה, והעדיף לעסוק במסחר.

בהיותו בברצלונה העלילו עלילות שוא על נכבדי העדה, וביניהם הר"ן, רבי חסדאי, הריב"ש עצמו ואחיו הצעיר ממנו – רבי יהודה המכונה דון קרשקש בֶּרְפֶת. בעקבות העלילות הם נאסרו במשך חמישה חודשים עד שיצאו נקיים מאשמה.

לאחר הפצרות רבות, ובעקבות קשיים בפרנסה, נעתר הריב"ש בהיותו בגיל 44 לקבל על עצמו את עול הרבנות בעיר סרגוסה.

בתקופת מגוריו בסרגוסה נפטר בנו בגיל שמונה שנים בלבד, שם גם שמע על פטירת אמו ואחיו הצעיר שהיו בברצלונה. מקרים מצערים אלו בתוספת מחלוקות רבות שהיו בעיר גרמו לו לעזוב.

לאחר זמן ונדודים שונים חזר לעיר מולדתו ולנסיה והרביץ בה תורה ברבים עד שנת ה'קנ"א (1391), שנת השמד וגירוש יהודי ספרד, אז נהרגו רבבות על קידוש השם ורבים אחרים נמלטו לארצות אפריקה – ביניהם גם הריב"ש שמצא מפלט באלג'יר.

תקופת רבנותו באלג'יר והמינוי של המלך

באלג'יר שימש כרב בקהילה היהודית, אך החיים במקום לא היו פשוטים מפני שהיהודים חיו בה חיי צער ועוני. בספרו 'שו"ת הריב"ש' מספר רבי יצחק על אותה התקופה: "על הארץ היו ישנים, או על שטיח עור, ובכסות יום מתכסים בלילה, ומלבושיהם טלאי על-גבי טלאי ורבים הולכים יחפים".

אחד מפליטי ספרד ניסה באותה התקופה להשתלט על הקהילה שבאלג'יר ולהנהיג את הקהל, בתוך נסיונות אלו ניסה גם לגרש את הריב"ש מהעיר כדי שיוכל הוא להנהיג במקומו. אנשי הקהילה ביקשו לנדות את הפליט השתלטן, אך נעצרו לבקשת הריב"ש שמחל על כבודו.

	קיבל מכתב דיינות מאת המלך

לאחר תקופה הגיעה לנמל אלג'יר ספינה ובה 45 פליטים יהודיים, ואותו השתלטן הפציר בשר העיר שלא יניחם לרדת מהספינה. כאשר שמע הריב"ש על כך, חרה לו מאוד ואמר: "הנה השר והקאדי חפצים להכניסם, ויהודים מונעים בידם?", ולכן נידה את אותו יהודי בעולם הזה ובעולם הבא.

בסופו של דבר לא הקשיב השר לאותו אדם והכניס את אנשי הספינה לעיר, אולם היהודי המשיך במעלליו וניסה להצר בכל דרך את צעדיו של הריב"ש. על מנת להגן על הריב"ש מפניו, השיג אחד מנכבדי הקהילה כתב דיינות מאת המלך, המאשר לריב"ש לדון ולהנהיג את קהילתו.

המכתב שנתן המלך לריב"ש קבע כי בלעדיו לא תהיה רשות לשום אדם לדון בעירו. הרשב"ץ – רבי שמעון בן צמח, שהיה אף הוא מגדולי הרבנים ושהה באלג'יר באותה תקופה, ערער על הכתב הזה שנסמך על כח הממשלה בלי הסכמת הקהל.

למרות ערעורו של הרשב"ץ על כתב הדיינות מהמלך, כיבד את הריב"ש מאוד, ובאחד מספריו כתב עליו: "ילדות יש בי להעיז פנים במי אשר קטנו עבה ממתני, שאין ספק שהרב הוא יחיד בדור ומומחה לרבים, ואין צריך לומר בדורנו זה שנתמעטו הלבבות, ולא אתנו יודע עד מה, אלא אפילו בדורות הראשונים שהיה לבם כפתחו של אולם, היה כדאי לומר עליו דחשיב בדורו".

בכל זאת, בעקבות התנגדותו של הרשב"ץ לכתב הדיינות, סילק הריב"ש את עצמו מן הרבנות ולא הורה עוד, אפילו בביתו. הוא הניח בחייו את כיסא הרבנות לרשב"ץ, אך מפני כבודו סירב הרשב"ץ לקבל על עצמו את הרבנות עד לאחר פטירת הריב"ש.

	ספר שו"ת הריב"ש

חיבוריו

ספרו העיקרי והיחיד שנשאר מכל כתביו הינו שו"ת הריב"ש – המונה 517 תשובות בהלכה והנהגה. מרן הבית יוסף הירבה להביא מפסקיו בספרו 'בית יוסף', ואף כתב עליו: "כבר אמרתי אליכם פה אל פה וגם במכתב רבי מורי הרב הגדול מהר"י בי רב זלה"ה היה רואה תשובות הריב"ש וסומך עליהם יותר מפוסקים אחרים".

משאר ספריו לא נשארו שרידים אך היו גדולי עולם שראו אותם ואף הביאו מהם בכתבים שלהם.

למרות שהיה הריב"ש מתלמידי תלמידיו של הרמב"ן, שהיה מגדולי העוסקים בתורת הקבלה, התנגד לעיסוק בקבלה מצד אלו שלא קיבלו את הדברים מפי רבם.

פטירתו

הריב"ש נפטר בשנת ה'קס"ח (1408) ונקבר באלג'יר. יום פטירתו המדוייק אינו ידוע, אך רבים מציינים את תאריך פטירתו בב' אלול.

מצבתו נהרסה ב-ו' אייר ה'תרנ"ו (1896), בפקודת הממשלה שהרחיבה את גבול העיר אלג'יר. ראשי העדה הזיזו את קבר הריב"ש ממקומו, וביום ב' אב באותה השנה, הורם הקבר בשלמותו, הונח על עגלת צב רתומה לעשרים סוסים, והועבר לבית החיים שבכפר סט' איגין. כמעט כל יהודי אלג'יר השתתפו במסע ההלוויה, והיה האבל כבד מאוד.

שנה לאחר מכן יצאה גזרה מהממשלה להזיז גם את קבר הרשב"ץ, והוא הועבר בסמוך לקברו של הריב"ש. מעל קברם נבנה בשנת 1909 ציון גדול ומכובד.

זכותו תגן בעד כלל ישראל, אמן.