חי בשנים: תרס"ג-תשל"ט, נפטר בגיל: 76 • מקום מנוחתו: הר המנוחות, ירושלים
תולדות חייו
נולד בקובנה לרב רפאל אלתר שמואלביץ, שהיה במשך תקופה ר"מ בישיבת נובהרדוק ולאחר מכן גם ראש ישיבה בסטוצ'ין שבפולין, ולאטל, בתו של רבי יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל- הסבא מנובהרדוק. הסנדק בברית המילה שלו היה רבי יצחק בלאזר. עד גיל 16 למד תורה מפי אביו. כנער נחשב לעילוי, ובגיל צעיר נשלח ללמוד בישיבת שער התורה שבעיר גרודנה. ראש הישיבה הרב שנודע בדרכו האנליטית השפיע על דרך לימודו, והוא מינה אותו כמגיד שיעור בישיבה לתלמידים הצעירים. בשנת ה'תרפ"ה עבר לישיבת מיר, ושם התפרסם בכינוי "העילוי מסטוצ'ין". בישיבה נודע כמתמיד ובעל בקיאות רבה בספריית הישיבה.
נישא בג' בטבת תר"צ לחנה מרים פינקל, בתו של ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל. בחורף תרצ"ו התמנה לר"מ בישיבה והחל למסור שעורים.
ראש ישיבת מיר
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, גלתה הישיבה ממיר לווילנא ולאחר כחודשיים לקיידאן. לאחר כשבעה חדשים עזבו את המקום בפקודת השלטון הקומוניסטי בעיר. התלמידים הצליחו לקבל אשרת כניסה ליפן בעזרתו של סוגיהארה, שם שהו כ-6 חודשים, ולאחר מכן עברו לשנגחאי. כיוון שחמיו ראש הישיבה, נסע לא"י לגיוס תרומות ולא יכול היה לחזור, ניהלו רבי חיים ורבי יחזקאל לוינשטיין את חיי היום-יום בישיבה.
כשעברה הישיבה לשנגחאי, טיפל רבי חיים בעניינים הכספיים של כל הישיבות שגלו לעיר, בהן ישיבת ליובאוויטש, וישיבת קמניץ. הישיבה שכנה בשנגחאי במשך חמש וחצי שנים. לאחר מכן נסע עם הישיבה לארצות הברית, וכחצי שנה אחר כך עלה לארץ ישראל וסייע לחמיו בייסוד ישיבת מיר שם. עם פטירת חותנו בשנת תשכ"ה מונה לכהן תחתיו בראשות ישיבת מיר. עם פטירת גיסו הרב חיים זאב פינקל אף החל למסור שיחות מוסר.
דרכו בלימוד הגמרא
בשיעוריו נהג להציג קושיות רבות ולתרץ את כולן בסופו של דבר בעזרת יסוד אחד. שילב בשיעוריו את שיטת מורו רבי עם פיתוח עצמאי שלו.
הנהגותיו בקודש
הקפיד לבוא לחתונתם של כל שומעי לקחו בשיחות המוסר. טרח להודות בלבביות לכל מי שעשה לו טובה, ולו קטנה ביותר. הקפיד להעלות את כל חידושיו על הכתב, והשאיר אחריו אלפי דפים בכל מסכתות הש"ס.
הקשר לחסידות ברסלב
הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל אמר:
"כי כאשר אני חפץ לומר שיעור לתלמידי, ורוצה לפתוח את המוח, אני לומד בספר "ליקוטי מוהר"ן, כי על ידי לימוד בספר הזה המוח נפתח".
כמובא בספר חיי מוהר"ן, שרבנו אמר שע"י ספרו אפשר להיות בעל מוח גדול.
מעשה היה והגאון רבי חיים שמואלביץ השתתף בברית מילה בהיכל בית המדרש של חסידי ברסלב בירושלים. כאשר התבונן באברכים ובאווירה הרצינית שהייתה שם, אמר למלווים אותו:
"אנו עוסקים בלהקשות על התוספות ולתרץ את התוספות, והם עוסקים בעבודה התמידית של- 'ליראה את השם ולאהבה אותו כל הימים'."
אחרית ימיו
מספר ימים לאחר חג הסוכות תשל"ט, הובהל רבי חיים לבית החולים שערי צדק, שם אושפז במצב קריטי כחודשיים. רבי משה פיינשטיין אמר: "כל העולם נח על כתפיו של ר' חיים".
נפטר בג' בטבת ה'תשל"ט. ונקבר בהר המנוחות בירושלים בהלוויה מרובת משתתפים שבה ספד לו הרב אלעזר מנחם מן שך באמרו: "משמת רבי חיים בטלו השקדנים".
ספריו
את ספריו של הרב חיים ערכו בני המשפחה ותלמידיו:
שערי חיים שעוריו על הש"ס, נכתב בחלקו על ידי תלמידיו ונערך על ידי בני המשפחה, כאשר יצאו מספר כרכים והעבודה עדיין בעיצומה.
שיחות מוסר סדרת שיחות מוסר שמסר הרב חיים בישיבת מיר, נכתב בחייו על ידי בנו הרב רפאל שמואלביץ ואחיינו הרב אריה פינקל, ונערך מחדש בשנים האחרונות על ידי נכדיו.
הספר מח ולב לאחר פטירתו של שמואלביץ נערך לזכרו ספר זיכרון בהוצאת מוריה ובתוכו מאמר בשם מח ולב שנכתב על ידי הרב ראובן גרוסמן. הספר נחשב לתיאור ממצה של דרכו ויצא לאור אחר כך כספר בפני עצמו.
תלמידיו
הרב שמואל יעקב בורנשטיין, ראש ישיבת קריית מלך, בני ברק
הרב חיים וואלקין
הרב שבתי רפפורט
הרב ישראל גרוסמן ראש ישיבת פינסק קרלין
הרב יוסף חיים בלוי רב העיר אשקלון
הרב אליהו ברוך פינקל מראשי ישיבת מיר
הרב אליעזר צבי סילבר ראש ישיבת דרך חכמה
הרב אברהם יפה שלזינגר, רבה של ז'נבה
מבני משפחתו
בנו הרב רפאל, מראשי ישיבת מיר ומעורכי האנציקלופדיה התלמודית
בנו הרב אברהם צבי, ר"מ בישיבת מיר
בנו הרב מאיר, אב"ד בבית הדין לדיני ממונות שעל ידי המועצה הדתית בירושלים וראש מערכת האנציקלופדיה התלמודית.
חתנו הרב נחום פרצוביץ, ראש ישיבת מיר
חתנו הרב יצחק אזרחי, מראשי ישיבת מיר
חתנו הרב ישראל מאיר ווייס, ראש ישיבת נחלת הלויים.
מקורות: ויקפדיה ספר שבחו של צדיק.
לקט סיפורים ועובדות על חייו של הגה"צ הרב חיים שמואלוביץ זצ"ל ראש ישיבת חברון בירושלים.
בעט הכבוד
לרבי חיים שמואלביץ היה קרוב משפחה זקן שהתגורר בבית אבות. האיש היה תלמיד חכם ור' חיים הקפיד לבקרו מפעם לפעם, ולשוחח עמו בדברי תורה. בין ביקור לביקור היה גם שולח לו מכתבים. באחד הימים ביקש מבן ביתו שישלח עבורו את המכתב. הלה נטל את המכתב ולהפתעתו, הבחין שעל צידה השני של המעטפה רשם ר' חיים את שמו: "הרב ח. שמואלביץ".
הדבר עורר פליאה בעיניו. הוא ידע היטב כי ר' חיים מקפיד שלא להתהדר בתארים כלשהם, הוא לא התאפק ושאלו לפשר רישומו החריג.
"האיש תלמיד חכם וזקן, ובבית האבות בוודאי שאינו זוכה לכבוד ולתשומת הלב הראויים לו. מי יודע? אולי יראה מישהו, שהוא מקבל מכתב מ'רב', וייקרו בשל כך".
בוכה תחת הפגז
בנו הצעיר של ר' חיים שמואלביץ נולד בעיצומה של מלחמת השחרור. ברית המילה נערכה בבית החולים בירושלים, כשהפגזים הנוחתים מכל עבר מרעידים את קירות הבית. הדרך חזרה לבית, נעשתה בריצה. צריך היה להמתין לנפילתו של פגז, לרוץ ולתפוס מחסה בפתחו של אחד הבתים, להמתין לנחיתתו של הפגז הבא ושוב לרוץ ולתפוס מחסה בפתחו של בית אחר. תוך כדי התקדמות בין פגז לפגז, הבחין ר' חיים בפתחו של אחד הבתים בילד שהיה חבוש בידיו וברגליו.
ר' חיים נעצר לידו והחל לבכות. בן משפחה שליווהו, זעק לעברו למהר ולתפוס מחסה, אולם ר' חיים לא היה מסוגל למוש ממקומו. הוא המשיך להתבונן בילד הסובל כשהוא בוכה על כאבו.
עד כמה?
ר' חיים שמואלביץ היה מטריח את עצמו למרחקים ומיטלטל בדרכים בתאו של טנדר מקפץ, כדי להשתתף בשמחת כלולותיו של תלמיד מישיבה אחרת, אשר "כיבדו" בכך שבא לשמוע את שיעורו…
כל אברך אשר בבחרותו למד עמו בחברותא, היה זוכה לביקורו של ר' חיים בביתו לאחר נישואיו. במעשהו זה הייתה טמונה גם כוונה עמוקה – לייקר את הבעל בעיני אשתו…
לכל שמחה שהוזמן אליה באורח אישי, היה בא, כמחווה על הטורח ועל תשומת הלב שהקדיש לו המזמין… כמו כן, הקפיד שיואיל בעל השמחה ויזמין גם את רעייתו הרבנית.
כשהתארח אצל אנשים, ואף אצל בני משפחתו, לא קרה שהוגש לו כיבוד קל כלשהו, והוא לא טרח לחפש את בעלת הבית טרם צאתו, כדי להודות לה על טרחתה…
מדרגות גבוהות בהכרת תודה
בעל הבית שבביתו התגורר רבי חיים שמואלביץ בשנחאי, היה יהודי פשוט. למרות שידוע היה רבי חיים כאדם שקשה לגרור אותו לשיחת חולין, היה מעביר עם האיש שיחות ארוכות וריקות תוכן. הדבר עורר רוגז ופליאה כאחד – רוגז על האיש המעז לבטל את ראש הישיבה בהבליו, ותמיהה על רבי חיים המרשה לעצמו לבטל מתלמודו כדי לשוחח שיחות חסרות עניין עם יהודי נטול כל לחלוחית של תורה.
כשנשאל על הנהגתו החריגה לא הבין את השאלה: "מה פירוש? : "האיש פתח בפני את ביתו, ומה עם הכרת הטוב?"
בערוב ימיו, כשעלה האיש ארצה והתגורר בעיר מרוחקת, טרח רבי חיים לבקרו מספר פעמים.
אמתין לך!
אחד מתלמידיו הסיע אותו למסיבת "שבע ברכות". כשהגיעו למקום, ביקשו ר' חיים שיתלווה אליו, אולם הבחור השיב כי עליו לסדר עניין שיארך כמחצית השעה. "אני ממתין לך, הפטיר ר' חיים. לא אטול את ידי עד שובך". הבחור החליט להישאר לסעודה. בסעודה דאג ר' חיים בראש ובראשונה שתינתן לבחור מנה יפה, וכל העת השגיח כדי לוודא שאכן הוא אוכל לשובע.
חולה מבקר חולה
בשכבו על מיטת חוליו, ממנה לא קם, שמע ר' חיים שמואלביץ על תלמיד חכם ידוע השוכב במחלקה האחרת וחייו תלויים על בלימה. דרש ר' חיים שיבואוהו אל החולה, מקורביו ניסו להניאו שכן כל תזוזה עלתה לו בייסורים נוראים. אך ר' חיים לא ויתר והובל על כיסא גלגלים אל חדרו של האיש שם נשא תפילה רווית דמעות למראשותיו של החולה.
מן המחלקה אל הכותל
בהושענא רבה, הגיע אדם לבקר את ר' חיים שמואלביץ. כשיצא, ביקש ר' חיים ממקורביו שיביאו לו את בגדיו. הללו נחרדו שכן באותה עת החמיר מצבו ללא נשוא וייסוריו הקשים גברו והלכו. המחשבה, שברצונו להתהלך על רגליו, עוררה חלחלה. אולם ר' חיים עמד בתוקף על דרישתו, התלבש וביקש מיד שיזמינו עבורו מונית והורה להסיעו לכותל. בהגיעו, שלף מכיסו פתק עליו רשום היה שם של חולה שבעדו נתבקש להתפלל. בשארית כוחותיו כילה את תפילתו ושב אל מיטת חוליו.
