הרב אריה לוין זצוק"ל -"רב האסירים"

תולדות חייו

הרב אריה לוין נקרא בפי כל ר' אריה. נולד
ביום ו' ניסן תרמ"ה (1885) באורלא, עיירה הסמוכה לביאליסטוק שברוסיה הלבנה כבן
זקונים לאביו ר' בנימין ביינוש, שהיה יערן ולמדן, ולאימו עטיל. כבר כשהיה צעיר מאוד
עזב את ביתו וגלה למקום תורה. הוא נדד מישיבה לישיבה, למד בבריסק ובפינסק ונודע כמתמיד
ועילוי. בשלב מסוים החליט לשים פעמיו לישיבת וולוז'יו המפורסמת אלא שלא נתקבל בגלל
גילו הרך.

ר' אריה המשיך בנדודיו אחר מקום תורה והגיע
למינסק, משם נסע לישיבת סלוצק ולמד אצל הרה"ג איסר זלמן מלצר. לאחר מספר שנים,
בשנת תרס"א (1901), עבר ללמוד שנה אחת בהלוסק, ולאחר שנה פנה שנית לישיבת וולוז'ין,
והפעם התקבל כתלמיד, וקיבל קיצבה שאפשרה לו ללמוד בנחת עם הרב ר' איסר ישראל.

עלייתו לארץ הקודש

 בישיבת וולוז'ין התעורר בר' אריה רצון לעלות לארץ
ישראל וכך כתב:

"באותם
הימים התקשרו ענני מלחמה, היא המלחמה בין רוסיה ויפן, ובליבי גמלה ההחלטה לצאת ולהגשים
מאווי לב כמוסים, תשוקתי מילדות – לעלות לארץ הקודש ואני אז כבן 19 שנה."

לאחר תלאות רבות וגיוס הכסף הדרוש לעלייה
ולתעודות הנדרשות, ולאחר פרידה אחרונה מהוריו באורלא, מגיע ר' אריה לארץ ישראל בחודש
אדר שנת תרס"ה (1905) ועל כך הוא כותב:

"…והנה
בראותי מרחוק את ארץ הקודש אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, נעשיתי לאיש אחר לגמרי. נרעשתי
ברגש נורא מאוד מרוב שמחה ועיני זלגו דמעות. אמרתי אמותה הפעם, אשר זיכני השי"ת
להיכנס לארץ אבות. שכחתי כל הייסורים, וכמו רוח אחרת נכנסה בי, רוח של שמחה ועונג רוחני
עד אין קץ. ועיני זלגו דמעות מאין הפוגות כי זכיתי ברחמי שמיים להיכנס לאה"ק ת"ו
אשר עליונים ותחתונים מצפים לראותה. ירדתי על החוף ודרכתי על אדמת הקודש, הרגשתי על
כל צעד ושעל שאני דורך בכף רגלי על אדמת הקודש…"

נישואיו

מספר חודשים לאחר בואו ארצה, בי"א
תמוז, נשא ר' אריה לאשה את חנה, בתו של הרב דוד שפירא, גיסו של הרב צבי פסח פרנק.

הוסמך לרבנות

ר' אריה השתקע בירושלים, למד בישיבת 'תורת
חיים' ובשנת תרס"ט (1909) הוסמך לרבנות ע"י הגאונים: רבי חיים ברלין (בנו
של הנצי"ב מוולוז'ין), רבי שמואל סלנט והרב אברהם יצחק הכהן קוק שנפשם נקשרה זה
בזה. 

משגיח רוחני בת"ת "עץ חיים" 

משנת תרע"ז (1917) ועד אחרית ימיו
שימש משגיח רוחני בתלמוד תורה שליד ישיבת עץ חיים בירושלים. סיפורים רבים הלכו סביב
טוב ליבו, ענוותנותו, צדקתו וצניעותו. הם הסתירו והאפילו על פן נוסף באישיותו, תלמיד
חכם בעל היקף ידיעות עצום ורב, ואיש אמונם של גדולי ישראל אשר רחשו לו כבוד והערכה
רבה.

רב האסירים 

ר' אריה נודע בכינויו "רב האסירים"
מפני שהיה נוהג במשך כעשרים וחמש שנה, בתקופת המנדט הבריטי, ללכת לאסירים בבתי הכלא,
לעודד את רוחם, ולכתוב להם מכתבים.

בפרט נודעו ביקוריו אצל אסירי המחתרות ועולי
הגרדום. ר' אריה ביקר בקביעות גם בבית החולים למצורעים על מנת לעודד את יושביו.

כששאלו את הראי"ה קוק זצ"ל מדוע
המליץ בפני שלטונות הכלא דווקא על ר' אריה שיהיה רבם של האסירים השיבם:  

"יש בו בר' אריה, מידה של גומל חסד
בגופו וכאן סוד נשמתו ותיקונו בעולם".

ועוד אמר עליו הראי"ה:  

"אילו היו בדורנו שלושה יהודים כרב
ר' אריה – היה המשיח בא…"

סיפר הגאון הגדול הרב זילברשטיין שליט"א
חתן נכדתו  ורבה של שכונת רמת אלחנן בבני
ברק:  

"פעם, בעת שהרב מסר שיעור, הגיע אליו
הנשיא זמן שזר ז"ל, וביקש לדבר עמו. משנכנס שליחו ומסר את הבקשה, ענה הרב:
"אני עוסק כעת בלימוד תורה. אם מדובר בנושא שדוחה תלמוד תורה, הנני מוכן, אך אם
לא, בבקשה לדחות את הפגישה למחר".

ואכן, הנשיא נסע, ולמחרת התברר הסיפור הבא:

מאחר והיה טקס של חנינה לאסירים שבו השתתף
נשיא בית המשפט בארצות הברית, הוא פנה לאחד האסירים, ושאל אותו: "האם אתה תמשיך
לגנוב בעתיד?" האסיר חשב רגע וענה: "רק דבר אחד (או פעם אחת). אני צריך
"להשיג" לרב לוין שעון, כי אין לו שעון"!

לפליאתו של האורח הסביר האסיר כי הרב אריה
לוין לימד אותם בכלא על מידת האמת, ודבריו כל כך חדרו לליבו, שהוא החליט לקבל על עצמו
שלא לגנוב יותר כדי להימנע מהשקרים הנובעים מהסתרת והכחשת המעשה, וממילא לא יוכל יותר
לגנוב. אבל הוא כל כך מעריך ומעריץ את הרב לוין, שהוא רוצה לתת לו מתנה שעון יד שאין
לרב. האורח התפעל כל כך מהסיפור וביקש לפגוש את הרב לוין. הוא התלווה אל הנשיא שזר
כדי לפגוש את הרב, ומכיוון שהדבר לא הצדיק ביטול תורה, דחה הנשיא את הביקור למחרת!

מידותיו הטובים וצניעותו הגדולה

מידותיו הטובות, צניעותו, אהבתו את כל ברואי
ה' וגמילות החסד שנהג עם כל נצרך היו מן המפורסמות בירושלים. חי בצניעות ובתנאים ירודים,
סירב לכל הצעה של אוהביו שייטיבו את תנאי חייו.

מעולם לא פנה לאיש לבקש דבר-מה עבורו. גם
בתקופות שהיה דחוק ביותר לא ביקש מאומה, ואף לא קיבל מאחרים. הסתפק במעט שבמעט, והיה
שמח ומאושר שיכול לעבוד את בוראו.

פעם אמר לידידו בעת הלוויה בסנהדריה:  

"פעמים רבות ניסו להשמיע עלי שאעתיק
דירתי למקום מרווח יותר וסירבתי. צא וראה לאחר אריכות ימים ושנים מובל אדם מדירתו לכאן.
אצלי לא יקשה המעבר, כי מחדרי להכא אין "ניגוד חריף…"

הבורח מן הכבוד 

רבי אריה קיים בעצמו "הבורח מן הכבוד"
ועשה זאת בכל כוחו. משרצו להעניק לו תואר יקיר ירושלים – סירב. רבים וטובים הפצירו
בו שיסכים, אך הוא סירב ולא נימק מדוע.

"חוכמת אדם תאיר פניו"

ברבי אריה התקיים הפסוק "חכמת אדם
תאיר פניו". היה לו מאור פנים וטוב שהקרינו על כל מי שבא עמו במגע.

ואת עפרה יחוננו 

פניו היו מאירות בייחוד כשהיה פוגש בילדים.
פעם אחת כשיצא מביתו ניגש ר' אריה אל הילדים וליטף את פניהם בחיבה אבהית ואמר למלווהו:

"אם מצווה היא לרצות ולחונן את אבניה
ועפרה של ארץ ישראל כדברי הכתוב בתהילים: 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'
הרי את ילדי ישראל שבארץ ישראל על אחת כמה וכמה…"

גורל הגר"א

לאחר מלחמת השחרור, כאשר הוחזרו לישראל
גופותיהם של אנשי מחלקת הל"ה, שנה וחצי לאחר שנפלו בקרב, לא הצליחו אנשי הרבנות
הצבאית לזהות בוודאות 12 גופות. לפתרון הבעיה שנוצרה הוטל על הרב לוין לערוך את גורל
הגר"א – הטלת גורל שבאה לזהות את הגופות.

ישיבה על שמו

עם קום מדינת ישראל הקים את הישיבה הנקראת
על שמו "בית אריה" והעמיד בראשה את חתנו הרב אליעזר פלצינסקי, נכדו של הרב
נתן צבי פינקל, "הסבא מסלבודקה". כיום מונה הישיבה כמה עשרות תלמידים ביניהם
רבנים ומורי הוראה מפורסמים. הרב פלצינסקי שימש כראש הישיבה עד לפטירתו בחודש תשרי
תשס"ח, ומאז, עומד בראשות הישיבה בנו הרב שלמה יהודה פלצינסקי.

אחרית ימיו

נפטר בט בניסן, ערב שבת הגדול תשכ"ט
במרכז רפואי הדסה שבהר הצופים, ונטמן באותו היום אחרי חצות היום בבית הקברות סנהדריה,
ובכך נתמלאה צוואתו שלא להספידו (הן בשל קדושת השבת והן בשל קדושת חודש ניסן שאין מספידין
בו).

על פי צוואתו נרשם במצבתו שהוא מבקש ממי
שעולה לקברו שיאמר:

 "אני מאמין באמונה שלמה שתהא תחיית המתים בעת
שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו" . (מתוך שלושה עשר
עיקרי האמונה של הרמב"ם).

גם בצוואתו המשיך ר' אריה לדאוג לכלל ישראל:

"כל אלו שהייתי קשור אליהם בחיי, בפרט
לאלו שהתקרבו אלי בקרבת אלוקים והרגשתי בצערם ובסבלם, לא אשכחם, אם תהיה לי איזו זכות
אחר י"ב חודש לבקש רחמים לפני כיסא הכבוד…"

קטעים נוספים מצוואתו הקדושה:

"תמיד הייתה מגמתי להשריש בליבי אמונה חזקה בהשגחה
פרטית… התאמצתי להשריש בליבי מידת הביטחון לפי מיעוט שכלי, כי כל מי שיש בו מידת
הביטחון בידוע שיש בו מידת האמונה, שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו… לא דאגתי הרבה
על איזה הפסד חלילה, 'הודו לה' כי טוב' שגובה חובו בטובתו…"

"כידוע, החזקתי במצווה לבקר את אחינו הנדכאים בבית
הסוהר המרכזי וב'קישלה' משנת תרפ"ז (1938) בכל שבת ויום טוב. לא עצרני אף פעם
גשם ושלג, קור וחום, במסירות נפש ממש".

"ראיתי והתבוננתי כי אינו כדאי להשתדל להשיג משרה
לדחוק את השעה. כי בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך. ומשלך יתנו לך…"

"התאמצתי תמיד להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים
חרפתם ואינם משיבים, ותיכף ומיד התפללתי שלא ייענש שום אדם בסיבתי…"

"הייתי נזהר מאוד מאוד מבלי להיות כפוי טובה חלילה
למי שהטיב עמי, כמו שאמרו חז"ל: 'כל הכופר בטובתו של חברו כאילו כופר בטובתו של
הקב"ה', ואמרו במדרש רבה שמות: 'הפותח פתח לחברו – את נפשו חייב ליתן עליו', וזאת
עמדה לי. הרבה למדתי מידת הכרת טובה מאחיי היקרים אסירי ציון שיחיו…"

"לא תתערבו חלילה וחס בשום מחלוקת שבעולם, ואל תחזיקו
במחלוקת אפילו לשם שמים…"

הנצחת אישיותו  

הרב לוין התגורר במשך שנים רבות ברחוב הר
גריזים שבשכונת משכנות ישראל. לאחר מותו נקרא הרחוב על שמו. בשנת תשס"ה, הנפיקה
החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות מדליה לזכרו.

סיפורים חסד רבים נקשרו בצדיק הירושלמי
ר' אריה לוין וסופרו בהרחבה בשני ספרים של הסופר שמחה רז: 'איש צדיק היה' ו'צדיק יסוד
עולם'.

כתביו 

• משנת אריה – ביאורים על המשנה

• ר' אריה היה אומר– מסכת אבות עם דברים שנשמעו מפיו, מאת
  שמחה רז

• תולדות הגאון הקדוש בעל לשם שבו ואחלמה– תולדות מחותנו רבי שלמה אלישוב.

בניו 

הרב חיים יעקב לוין, היה בין היתר רבה של
פרדס חנה-כרכור.

הרב רפאל לוין, שהיה מפורסם כממשיך דרכו
של אביו בצדקותו הרבה ובמעשי החסד.

הרב שמחה שלמה לוין, ראש כולל בירושלים.

חתניו:  

הרב שמואל אהרן יודלביץ, מחבר ספר
"מעיל שמואל"

הרב יוסף שלום אלישיב, פוסק הלכה מפורסם,
נכדו של הרב שלמה אלישיב- בעל "לשם שבו ואחלמה", מגדולי מקובלי ירושלים.

הרב אהרן יעקובוביץ, חניך ישיבת ביאליסטוק,
מגדולי תלמידי החכמים שבירושלים.

הרב אליעזר פלצינסקי, ראש ישיבת "בית
אריה" ומחבר ספר "שלום יהודה"

מקורות: ויקפדיה,  "עת לחשוב" כתב עת לחשיבה יהודית,