רבי אהרן רוקח מבעלזא

הצדיק הקדוש רבי אהרן רוקח הינו האדמו"ר הרביעי בשושלת חסידות בעלזא ומקימה של חסידות בעלזא בישראל לאחר השואה.

נולד בחודש אלול ה'תר"מ (1880) לאביו האדמו"ר רבי יששכר דב רוקח מבעלזא, נקרא "אהרן" על שם זקנו האדמו"ר רבי אהרון מטשרנוביל ועל שם סב זקנו האדמו"ר רבי אהרון מקרלין. בגיל צעיר נפטרה אימו ולכן גדל אצל סבו האדמו"ר רבי יהושע רוקח.

	הצדיק הקדוש רבי אהרן מבעלזא בצעירותו

תחילת האדמורו"ת

בב' אדר ה'תרנ"ח, כאשר היה בן 14 שנים נישא. לאחר חתונתו שקד על התורה והעבודה, תוך כדי שהוא פרוש מענייני העולם הזה וממעט בשינה. היה מתנהג בענווה, וברח מהכבוד. לאחר פטירת אביו ביום כ"ב בחשוון ה'תרפ"ז מונה לממלא מקומו באדמורו"ת ורבנות העיירה בעלזא.

 בימיו נתרבו החסידים לאלפים ורבבות והשפעתו הגיעה למרחקים. היה ידוע כגאון בכל חלקי התורה בנגלה ובנסתר, ובעל רוח הקודש. במשך 13 שנים כיהן כאדמו"ר בעיירה בעלזא, עד שבעקבות מלחמת העולם השניה, לאחר שאיבד את כל משפחתו ובעצמו היה בסכנה, נאלץ לברוח.

הצלת הרבי במלחמת העולם השנייה

העיירה בעלזא נכבשה על ידי הגרמנים כשבועיים לאחר תחילת המלחמה, אך הועברה לידי הרוסים משום שהיה הסכם הנקרא הסכם ריבנטרופ–מולוטוב שלפיו הייתה בעלזא שייכת לאזור הרוסי.

חסידי האדמו"ר ראו סכנה לחייו מצד השלטון הרוסי ולכן בעקבות זאת ברח רבי אהרן, יחד עם אחיו הרבי מבילגורייא, לעיירות בסביבת בעלזא, שהיו בשליטת הגרמנים. הם שהו בעיירה סוקאל עד שבועות שנת ה'ת"ש, ובעיירה פרמישלאן עד שבועות ה'תש"א.

תמונתו של רבי אהרן מבעלזא פורסמה בעיתון הגרמני "דר שטירמר" והנאצים חיפשו אחריו. לאחר פלישת הגרמנים לפולין המזרחית, שרפו הנאצים את בית הכנסת בפרמישלאן, שריפה שבה נספו בנו של הרבי וחלק גדול ממשפחתו‏. מקורבי הרבי הצליחו להבריח אותו ואת אחיו לאזור קרקוב.

 במשך כשבעה חודשים שהה הרבי בזהות בדויה בגטו בעיירה וישניצה, עד לתחילת השילוחים ההמוניים למחנות ההשמדה מאזור זה, אז הועברו הרבי ואחיו לקרקוב עצמה, שם שהו במסתור כחמישה חודשים.

למרות המסתור הפך ביתו של הרבי בקרקוב למקום עלייה לרגל של החסידים. עם חיסול גטו קרקוב הועברו הרבי ואחיו לגטו בוכניה. גטו בוכניה שימש כמחנה עבודה, והיה מקום מסתור עבור אדמורי"ם נוספים. שם שימשו הרבי ואחיו כחייטים, והרבי הסתתר תחת השם אהרון זינגר. לאור הסכנה הגוברת לחיי הרבי, הועברו הוא ואחיו לבודפשט במבצע מסובך, על ידי קצין הונגרי לשעבר תמורת ממון רב.

האדמו"ר בצעירותו מוקף בחסידים, קודם מלחמת העולם השנייה

עלייתו לארץ ישראל

בכ"א טבת ה'תש"ד נפרדו הרבי ואחיו מהחסידים ויצאו לארץ ישראל דרך רומניה, בולגריה, יוון, איסטנבול וביירות.

בט' בשבט ה'תש"ה הגיעו לארץ ישראל. הגעתו של הרבי לארץ ישראל סימנה את תחילת תחייתה מחדש של חסידות בעלזא לאחר השואה הנוראה. רבי אהרן הניח את היסודות לצמיחתה מחדש של החסידות, שהפכה לאחת החסידויות הגדולות והחשובות בישראל‏. האדמו"ר התיישב ברחוב אחד-העם במרכז העיר תל אביב.

 מאחר ואיבד את כל משפחתו בשואה, נישא בשנית בשנת ה'תש"ט, לרבנית חנה, אלמנת האדמו"ר מבערגסאז אשר נרצח בשואה.

הנהגתו הקדושה

	הרבי הקדוש מבעלזא

הצדיק רבי אהרן מבעלזא הקפיד לא ללחוץ ידיהם של ילדים לפני גיל בר מצווה, אלא באמצעות מגבת שעטף בה את ידו.

 על עצמו אמר: "במידה שאדם נולד עמה מותר לו להתפאר בה, אני ברוך השם, נולדתי עם מידת הרחמנות".

 היה ידוע בכך שאינו מסוגל לשמוע רע על שום יהודי, ואפילו ברמז, ותמיד לימד טוב על עם ישראל. האדמו"ר לא העלה אף פעם על שפתיו את הביטוי "מחלל שבת", וכאשר דיבר אודות אדם שאינו שומר שבת היה מכנהו: "שוכח עיקר שבת", או לחלופין: "יהודי החושב שהוא יום שישי". כשהיה רואה רכב נוסע בשבת היה קורא "מזל טוב, מזל טוב" שהרי בוודאי הוא נוסע עם יולדת לבית הרפואה.

תמך בחזית הדתית המאוחדת בבחירות לכנסת הראשונה, וכשאחד מחסידיו אמר שהתאחדו יהודים וגויים ביחד (וכוונתו ב"גויים" הייתה לדתיים לאומיים), נזדעזע והורה לו ליטול את ידיו שלוש פעמים, ולחזור ולומר שיהודים עם יהודים התאחדו. מספר פעמים ציווהו ליטול את ידיו ולומר את הדברים כראוי, ולבסוף הזהירו שלא לומר שוב את דבריו הקודמים.

 כ"ק מוהרא"ש זצוק"ל סיפר שהרבי היה חידוש גדול במצוות כיבוד אב ואם, וכל מה שציווה לו אביו האדמו"ר רבי ישכר דוב מבעלזא, היה מקיים בתכלית הזהירות ובמסירות נפש, ופעם ציווה אותו אביו שלא ללכת למקווה לאיזו תקופה, כי הכיר ברוב חולשתו ומיעוט בריאות גופו, וחשש שיזיק לו מאוד, ולכן היה פלא גדול בעיני גיסו, האדמו"ר רבי פנחס מאוסטילע, כשראה אותו הולך פעם למקווה גם אחר הציווי של אביו, כי ידע שכל דיבור של אביו היה אצלו קודש קדשים, ופעם הלך ועקב אחריו כשהלך למקווה, והחביא עצמו באיזו פינה שלא יראה אותו, וראה אותו פושט מלבושיו והולך עד המים של המקווה, ושם העמיד עצמו ואמר: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו וכו', הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות כיבוד אב, שציווה עלי לא ללכת למקווה", וחזר והלביש עצמו והלך הביתה.

אודות הצדיק הקדוש רבי אהרן מסופרים מופתים וניסים גדולים לרוב, וכאן נביא סיפור אחד לדוגמא: יהודי אחד, ששימש כמתורגמן בצבא הישראלי, נקרא למילואים בעת שפרצה מלחמת סיני. הוא החליט שטרם יציאתו לצבא ילך ליטול את ברכת הקודש מהרבי, ובערב שבת נסע במונית לתל אביב להתברך. בהכנסו אל הקודש פנימה, ביקש ממנו הרבי שישאר אצלו בשבת ורק אחר כך יסע למילואים. הלה היה נבוך, וכבר התחרט על עצם בואו, היות ובאם ישאר יחשב כעריק מן הצבא. הוא הסביר את הדברים בפני הרבי שנשאר איתן בדעתו שישאר שם, לבסוף החליט החייל לקיים את מצוות הרבי ונשאר במקום. לאחר השבת נסע למפקדה ושם נודע לו כי הרכב של הפלוגה איתה היה צריך לנסוע עלה על מוקש וכולם נשרפו, השם יקום דמם.

	"תהיה גדול בישראל". מוהרא"ש בילדותו

בגיל 13 זכה מוהרא"ש שהרבי מבעלזא בירך אותו לקראת הנחת התפילין בפעם הראשונה. באותה הזדמנות קיבל מפי האדמו"ר שלושה הוראות שהיה אומר בפני כל בחור בר מצווה: 1. להתפלל בגוף נקי, 2. שלא לדבר עם התפילין, 3. שלא להסתובב בשעת התפילה. והוסיף האדמו"ר ואמר: "אם תקיים את השלש תנאים האלו תהיה גדול בישראל!". ואמר הגבאי ר' שלום פוגיל שזו הפעם הראשונה שהוא שומע את הרבי מתבטא בצורה כזאת.

פעם דיבר מוהרא"ש מעניין אמונת חכמים, וסיפר כשפעם השתתף בעריכת שולחנו הטהור של הרבי מבעלזא, ראה שהרבי אומר לגבאי שירים את הכוס שמונח על יד כיסאו מן הרצפה, וכשהגבאי חיפש כוס לא ראה כלום, והרבי ביקש ממנו שוב שירים את הכוס, אבל הגבאי שוב הסתכל ולא ראה כלום, וכך חזר על עצמו מספר פעמים, עד שאחד שישב על יד הגבאי נתן לו דחיפה, ורמז לו שיתכופף ויעשה בידו כאילו מרים את הכוס, וכן עשה, ואז נהנה הצדיק הקדוש מבעלזא מאוד ונתמלא שמחה, ואמר לו, 'אהה, הרמת, טוב…' והיה נראה בעליל, שהייתה לו כוונה שלמה בזה, וזו נקראת אמונת חכמים, לא לשאול שאלות בדברים שאומר לו רבו בפירוש, ואם יציית לו, בוודאי יצליח מאד בכל עניין.

וסיפר מוהרא"ש סיפור נוסף בעניין אמונת חכמים שראה אצל הרבי מבעלזא, במהלך עריכת השולחן רמז הרבי לגבאי שלו שיילך אל החלון ויגרש משם את האיש שעומד בחוץ תחת החלון, והיה פלא גדול, כי לא היה שום אפשרות לרבי הקדוש לראות ממקום ישיבתו אם אחד עומד תחת החלון מבחוץ, ובפרט שהרבי אף פעם לא היה מרים את עיניו הקדושות להסתכל למרחוק, אבל היה מובן לכל בר דעת, שהרבי הרגיש שאיזה איש בליעל עומד תחת החלון ומבלבל אותו, ולא נח עד שהלך הגבאי על יד החלון וביקש מאותו אדם שעמד שם שבמחילה יזוז מהמקום, ורק אז המשיך הרבי לערוך את שולחנו. ואמר על כך מוהרא"ש שצריכים לזכור שבוודאי יודעים הצדיקים מה שהם אומרים, ואשרי הזוכה להיות מקורב אל צדיקים, ולציית לכל דבריהם באמת ללא פקפוק.

פטירתו

בליל שבת פרשת עקב, כ' באב ה'תשי"ז, השמיע האדמו"ר לחסידיו דברי תורה כהרגלו מדי ליל שבת, בין השאר אמר: "כשאבא או רבי נפטר מהעולם, אם בניו או תלמידיו ממשיכים להתנהג בדרך הטוב שהוא לימד אותם, הם מרבים את שכרו של האבא או הרבי בעולם העליון". דבריו אלה התפרשו מאוחר יותר על ידי החסידים כצוואה מפורשת של הרבי. בגמר הדרשה חש האדמו"ר שלא בטוב, נכנס למיטתו, ביקש מים לשתות ובירך ברכת "שהכל נהיה בדברו", ומיד לאחר מכן הפסיק לתקשר עם הסביבה.

האדמו"ר אושפז בבית החולים שערי צדק, אבל מצבו המשיך להתדרדר ובמוצאי שבת כ"א באב ה'תשי"ז (1957) נפטר. אלפי יהודים מכל השכבות והזרמים התאספו להשתתף בהלוויתו שנערכה ביום ראשון, והוא נטמן בהר המנוחות בירושלים.

מתפללים על ציון האדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע

מאחר ולא השאיר אחריו ילדים, ממלא מקומו הוא בן אחיו, האדמו"ר רבי ישכר דב רוקח שהיה ילד בזמן שנפטר דודו והחל להנהיג את החסידות כמה שנים לאחר מכן.