רבי ישראל דב בער מוולעדניק – כ"א טבת

הצדיק הקדוש רבי ישראל דב בער בעל ה'שארית ישראל', המכונה 'הצדיק מוולעדניק', היה מבחירי תלמידיו של הצדיק רבי מרדכי מטשרנוביל ונודע כפועל ישועות.

ילדותו

	ציונו של הצדיק מוולעדניק

נולד בשנת ה'תקמ"ט (1788), לאביו רבי יוסף מעיירת קאטעלנע שבאוקראינה, שהיה מלמד תינוקות.

אימו הייתה בוכה עליו רבות שיגדל ויהיה צדיק, ובעת הדלקת נרות שבת הייתה מזילה דמעות כמים עד כדי כך שהנרות היו כבים מרוב דמעות ששפכה. רבינו נחמן מברסלב העיד ואמר, שתפילותיה ומסירות נפשה של אימו – הם שזיכו אותה בבן כמותו.

בגיל צעיר מאוד התייתם מהוריו, אך עם כל זאת לא נפל ברוחו ושקד רבות על התורה הקדושה. עוד בילדותו נודע כעילוי ותלמיד חכם גדול וכינו אותו 'העילוי מקאטעלנע'.

פרסומו ברבים

למרות שהיה נחשב לעילוי בתורה הקדושה, היה נחבא אל הכלים ולא היה חפץ בפירסום גדלותו בתורה, והיה יושב על תלמודו בשקט ובהצנע.

שמעו נודע ברבים לאחר שפעל ישועה בעבור אשה עגונה ששלח אליו הרבי ה'צמח צדק' מליובאוויטש – האשה חיפשה את בעלה שנעלם במשך מספר שנים, ולא מצאה. וכשהגיעה לביתו של הצדיק, ניגש רבי ישראל דב בער יחד איתה אל חלון ביתו, הצביע לעבר האופק ואמר: "ראי, בעלך עומד על התורן שבספינה בעיר ליבוי ועובד שם". העגונה ניגשה אל החלון והביטה, אבל לא ראתה דבר והחלה לבכות. אז אמר לה: "סעי לליבוי ושם תמצאי את בעלך", ואכן כך היה. מאז והלאה התפרסם שמו למרחקים כפועל ישועות.

ניחן בעין בוחנת וחודרת כליות ולב, וכפי שהתבטא פעם אחת בעצמו: "כשעוברת בהמה ליד חלון ביתי, יכול אני להכיר עליה ולהבחין בכל המעשים שעשה בעל הבהמה מיום לידתו ועד עצם היום הזה".

כתב ספר אחד ושמו 'שארית ישראל' – על דרך החסידות והמוסר, ורבים התקרבו על ידו לעבודת ה'.

פטירתו והבטחתו

ביום כ"א טבת שנת ה'תר"י (1850) נפטר הצדיק מוולעדניק ונשמתו עלתה למרומים, מנוחתו כבוד בעיר וולעדניק שבאוקראינה.

כשם שהיה 'הצדיק מוולעדניק' בחייו מקור ישועה לפונים אליו, כך המשיך גם אחר הסתלקותו להושיע את הפוקדים את קברו.

הבטיח שכל מי שיפקוד את קברו, תפילותיו לא ישובו ריקם, ואפילו מי שרק ייגע בידית הציון שלו. וכך אמר: "אפילו אם לא יוכלו לגשת לקבר, יחזיקו בידית הדלת ויזכו להיוושע".

העיר וולעדניק נהרסה כליל בימי מלחמת העולם השניה בזמן פלישת הנאצים לרוסיה, וכמעט שלא נשאר בה בניין אחד על תילו. האוהל על קברו של הצדיק היה הבניין היחידי שנשאר שלם אחרי ההפצצות. אחרי המלחמה, כשהתחילו לשקם את העיר, החליטו מושלי העיר להפוך את אוהל ציונו לתחנת רכבת, שכן זה הבניין היחיד ששרד, אך באורח פלא, כשחפרו במקום לצורך העמדת יסודות לתחנת הרכבת, בבוקר שלמחרת גילו שהבורות שוב מלאים בעפר… ויהיה לפלא. דבר זה חזר ונישנה כמה פעמים, והפועלים שחפרו במקום נתקפו בפחד מהתופעה המסתורית וסירבו להמשיך בחפירה, עד שהשלטונות ויתרו על התוכנית.

כשנוכחו השלטונות הקומוניסטיים לראות שהקבר של הצדיק מושך אליו המונים ומשמש כחיזוק האמונה, הלכו ואטמו את פתח הכניסה ואת החלון של האוהל, אלא שגם אטימת הכניסה לאוהל לא מנעה מההמונים לפקוד את הקבר ולהחזיק בברזלים שנקבעו לרוחב הדלת האטומה. ולהיפך, זה הגביר את האמונה בצדיק, כשנוכחו לראות שאחרי מאתיים שנה נתקיימה נבואתו: שגם אלו שיחזיקו בידית של אוהל ציונו יזכו לישועה.

אהל רבי ישראל דב בער מוולעדניק (צילום: ברסלב סיטי)

אל קברו הקדוש מגיעים להבדיל גם גויים להתפלל ולבקש ישועה. וסיפר מרן מוהרא"ש זי"ע שבהגיעו למקום לאחר נפילת שלטון הקומניזם, כבר פתחו את הדלת והחלונות של האוהל שסתמו הקומוניסטים עם בטון כדי שלא יתפללו שם, "וראיתי שמה מראה שלא ראיתי בשום מקום שבעולם – הייתי שם לבד, ואיך שנודע לגויים שהמקום פתוח ואחד נמצא שמה, התחילו לבוא בהמוניהם – גברים ונשים, ובכו והתפללו שם בשפה רוסית, וזרקו כספים על הקבר, ועוד לא ראיתי בשום מקום מראה כזה, איך שאפילו אינם יהודים עומדים בתמימות ופשיטות ומבקשים שמה בשפתם".

זכותו הגדולה של הצדיק תגן על כל עם ישראל, אמן.