|
ימי צעירותו:
בגיל שנתיים החל אביו להוליכו לבית הכנסת על מנת שרגליו
יתרגלו להיכנס לבית המדרש כדי שיספוג קדושה וטהרה בהביטו בדיוקנם של צדיקי הדור. בגיל
5 החל ללמוד ב"מדרש תלמוד תורה" ובגיל 6 כבר ידע בעל-פה את פרשיות התורה
על טעמיהן ודקדוקיהן. מידי שבת פילס דרך בין ההמונים לאחר שר' יוסף חיים (בעל
"הבן איש חי") סיים את דרשתו כדי להביט בפניו הקדושות, לנשק את ידיו ור'
יוסף חיים ברך אותו שיזכה להיות גדול בתורה. בגיל 9 יצא מבית הוריו בהיחבא על מנת להשתתף
בהלווית ר' יוסף חיים ובעת הורדת הארון לקבר קיבל על עצמו ללמוד תורה בהתמדה יותר גדולה
ולנהוג בחסידות ובפרישות. בלילות קשר חבל לידו ואת קצהו השני לדלת על מנת שיתעורר בחצות
הלילה ללמוד תורה וכאשר אביו קם בחצות ללימודו ומשך את הדלת נמשכה ידו וכך התעורר.
כעבור שבועיים אביו הבחין בדבר ומנעו מכך, מאז שלשל את קצה החבל דרך החלון מחוץ לבית,
ביקש מחברו שימשוך בחבל על מנת להעירו, יחד הלכו לבית המדרש ולמדו בסתר עד עלות השחר
עד שידעו בעל פה את הספרים: "חובת הלבבות", "פלא יועץ",
"ראשית חכמה" ו"שבט מוסר". בגיל 10 נהג לעמוד כל ליל שבת בחצר
הבית על מנת לא להפריע את שנתם של אחיו הקטנים וקרא את כל ספר תהילים לאור הלבנה.
| |
 |
|
רבי סלמן מוצפי |
בימי בחורתו:
חיבר לעצמו "ספר תפילות" שליקט
ונשא בכיסו. למד ב"מדרש בית זילכה" בקבוצה הגדולה יותר מבני גילו ונפגש עם
המקובל ר' יהודה פתיה ששימש כמגיד שיעור לתלמוד הבבלי בבית המדרש. בגיל 17 היה בקי
בתלמוד הבבלי וארבעה טורים ור' יהודה פתיה הניח בידו את ספר "עץ חיים" ואמר
לו ללמוד פרק אחד מהספר ובשבת הבאה להשמיע לו את אשר למד. תחנוניו כי עדיין הינו צעיר
לא הועילו וכל יום למדו יחדיו את תורת הנגלה ובחשאי למדו במשך 6 שעות רצופות את תורת
הנסתר. לאחר שליווה את ר' יהודה פתיה לביתו הלך לבית ר' יעקב חיים לשמשו ובנוסף, למד
כל יום עם ר' נסים כדורי במשך 4 שעות תלמוד בבלי עם ראשונים.
שוחט ומוהל:
באלול ה'תרע"ח הוסמך לשחוט עופות,
בגיל 19 הוסמך ע"י המוהל (ר' אליהו בנימין) למול ובחודש ניסן ה'תרע"ט קיים
את ברית המילה הראשונה. בשנת ה'תר"ף הוסמך ע"י שבעת גדולי הרבנים והדיינים
של בגדד לרב, שוחט ובודק.
מנהל חשבונות אצל הגביר מנחם דניאל
לאחר שאביו חלה ומצבה הכלכלי של משפחתו
היה קשה החל לעבוד כעוזר וכשליח של הגביר מנחם דניאל [כיהן כציר עירק בפרלמנט הטורקי,
חבר הסנאט העירקי וכראש הקהילה היהודית בבגדד]. נוכח הצלחתו וחריצותו קיבל חדר במשרדו
של מנחם דניאל ומונה לנהל את ספרי החשבונות והעסקים בארצות השונות. למד אנגלית, טורקית
וצרפתית ולמרות מינויו למנהל הראשי ומנהל חשבונות ראשי עבד רק 8 שעות ובמשך 8 שעות
שקד בלימוד תורה.
תומך בתלמידי חכמים:
כל ראש חודש מסר לאחד מראשי הישיבה ב"מדרש
בית זילכה" כסף עבור אחד האברכים מבלי שידע את מקורו ולאחר שהאברך עזב את הישיבה
המשיך להעניק את הכסף שהתחייב לישיבה למרות הפצרות ראש הישיבה שיפסיק את המענק. במשך
הזמן הצטבר סכום גדול והוחלט על דעת שניהם להעניק את הכסף בעילום שם לחתן יתום תלמיד
חכם למען ירכוש דירה ואת כלי תשמישו. בנוסף העניק סכומי כסף ניכרים למוסדות תורה בירושלים,
טבריה וצפת.
נשואיו:
כאשר עלה לתורה בראש השנה והקריאה הסתיימה
במילים "ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים" הבין כי זוגתו תהא ממשפחת אמו. לאחר
שבועות אחדים השתדך עם בת דודתו מצד אמו וכעבור חודש ערך הרב הראשי (ר' עזרא דנגור)
את נישואיו בהשתתפות כל חכמי בגדד.
מקדיש את זמנו ללימוד התורה
לאחר שאביו נפטר במוצאי שבת של חודש אלול
ה'תרפ"ז, החליט להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, לחיות חיי צנע רחוק מפרסום וענייני
ציבור ולהתעמק בלימוד כוונות הרש"ש.
עלייתו לארץ ישראל:
ביקר בארץ ישראל 5 פעמים, לרוב בתחילת חודש
ניסן על מנת לחגוג את חג הפסח וללמוד תורה במשך כל ימי ספירת העומר בירושלים וביום
שישי ט"ו אלול ה'תרצ"ה הצטרף אל רבו (ר' יהודה פתיה) שעלה שנה קודם לארץ
ישראל ואת השבת הראשונה עשה בטבריה בקרבת ציון ר' מאיר בעל הנס. ביום ראשון עלה לירושלים
ולאחר חגי תשרי שב לעירק על מנת לסיים את עסקיו ב"בית מנחם" ולהיפרד מהגביר
מנחם דניאל עמו עבד כ – 18 שנה. סירב לקחת את המתנות היקרות שהעניק לו הגביר היות ולא
רצה ליהנות מדבר שלא נתייגע עליו בזיעת אפו, נטל את חפציו האישיים וספריו, שכר מכונית
לרבת עמון (ירדן) וברכב של רשות הדואר הירדני הגיע לירושלים. בכניסה לירושלים הרכב
התדרדר לתהום ובעת שקפץ מהרכב נשברה רגלו וידו נחבלה קשות. משך חודשים סבל ייסורים
גדולים והרופאים רצו לקטוע את רגלו אך לבקשתו העבירו אותו לביתו ולאחר שטיפל בעצמו
בפצע המזוהם והזמין מומחים לטיפול בשברים הבריא.
מייסד את ישיבת "בני ציון"
התגורר בשכונת 'בית ישראל' ולאחר מכן עבר
לדירה בעלת חדר אחד שרכש בשכונת 'גאולה'. התפרנס בצמצום ממעט מזומנים שהביא מעירק,
ייסד את "ישיבת בני ציון" בסמוך לקבר רחל אימנו. בבוקר למד בבית הכנסת של
ישיבת המקובלים בשכונת הבוכרים, אחר הצהריים חזר על לימודו בבית הכנסת "אברהמוף",
הליכותיו בקודש
שנתיים למד את סידור הרש"ש, כשעה אמר קריאת
שמע שעל המיטה וישן כ- 3 שעות בלילה, במשך כשעתיים אמר ברכות השחר וביום כשהתעייף במיוחד
ישן כחצי שעה. במהלך היום ובחצות הלילה ייחד ייחודים על מנת להמשיך שפע לכל העולמות
ולקרב את הגאולה ובשנת ה'תרצ"ז סיים את לימוד כל הכוונות. בבגדד נודע כ"איסטניס"
גדול – 3 פעמים ביום החליף את חולצתו, כל בגדיו לרבות הממחטה היו מגוהצים בקפידה אולם
כאשר החל ללמוד את כוונות הסידור שינה את מנהגיו והתרחק מתענוגות העולם הזה. על כל
הנאה באכילה, בשינה, בהליכה ובלבוש אמר 'חוששני שלא יגרום חלילה לחיבוט הקבר אם-כן
כדאי לוותר על זה'. ערך סיגופים ותעניות ולא וויתר על תענית בכורות בערב פסח. באחד
מתעניותיו הרגיש חולשה וזוגתו שהניקה באותה עת אמרה כי אם לא יפסיק את התענית, תתענה
יחד עמו. ביום השני לתענית אמר לה כי מובטח שלא תינזק כלל ושהתינוק היונק ירוויח כי
יהיה יותר קדוש וכשר בזכותה.
נזהר מאוד בכשרות המאכלים ובשנת השמיטה
הלך בעצמו לשדות הנכרים לרכוש מעט ירקות ופירות. בבוקר אכל מעט לחם עם גבינה, לפעמים
בצהריים אכל מעט אורז ובערב חצי ביצה. כאשר הרגיש בחולשה עקב מחלת הלב ממנה סבל שתה
מים עם מעט סוכר והמשיך ללמוד. לכל מזון שאכל כיוון את הכוונה הפרטית השייכת לו ומחוסר
זמן לעסוק בכל הכוונות הנדרשות אכל ארוחה אחת ביום ולא שתה בעת לימודו בכדי לא לגזול
מזמן הלימוד בגין הכוונות הנדרשות בברכות. בשר אכל פעם אחת במהלך 40 שנה בחג הסוכות
ה'תשט"ז בו כיוון כוונה מיוחדת.
בשנת ה'תש"ח עקב הסכנה וההתנכלויות
ליהודים העביר את "ישיבת בני ציון" לבית הכנסת "טוויג" ברחוב רשב"ם
בירושלים. לאחר שהכסף שהביא מעירק אזל החל לנהל את ענייני בית כנסת "אהל רחל"
לשם פרנסת בני ביתו וסירב להשתמש בתורה ככלי לפרנסתו. במשך 40 שנה עסק בהגהת סידור
הכוונות וכל חייו לא חדל מלהוסיף חידושים והגהות. כל שנה סיים ללמוד את התנ"ך
עם פירוש המלבי"ם ומשניות עם פירוש ר' עובדיה מברטנורא, כל מספר שנים סיים את
התלמוד הבבלי, כל יום עיין בספרי פוסקים, שו"ת ומפרשים שונים ולמד את ארבעת חלקי
הפרד"ס.
מימיו לא נתן לתלמידיו לנשק את ידו כמנהג
החכמים הספרדים.
השתדל לקיים את מצוות העשה בשמחה ובמיוחד
מצוות התלויות בארץ והסכים להיות מוהל או סנדק בתנאי שהברית תערך מוקדם בבוקר.
היה בקי בסוד חישוב התקופות והשנים וקביעת
המזלות אך למרות שר' יהודה פתיה הסמיכו ל"חכם" הקפיד מאוד שלא יכנוהו בתואר
"חכם". טען כי המושג "מקובל" פירושו אדם אשר קיבל מרבותיו הקדמות
וכללים בחכמת הנסתר והוסמך לומר "חידושים" שאינם כתובים בספר אך תלמיד חכם
האומר הקדמות כתובות נקרא "יודע ספר" ומה תועלת בכך – תטרח בעצמך למצוא את
הדברים בספר. כאשר נתבקש ע"י ראשי ישיבת "פורת יוסף" לבחור קבוצת תלמידים
וללמדם קבלה השיב כי אינו 'מקובל' וכיצד יכנס לישיבה הנקראת "ישיבת המקובלים"
ועליה שלט בשם זה ובכך יצהיר כי הוא והלומדים בה הינם 'מקובלים' והרי חכמה זו נלמדת
בהצנע.
על מנת להשלים את חלקי התפילה שלא הספיק
להתפלל עם הציבור היות והתפלל בסידור הרש"ש עפ"י הכוונות עבר ממנין אחד לשני,
אך נזהר מאוד לבל ידעו כי הינו 'מכוון'. נמנע מלקבל כל הנאה או טובת הנאה מהזולת ובלכתו
לדבר מצווה הקפיד להגיע למקום ברגליו ולא להשתמש ברכב אף אם היה מרוחק. בשמחות בניו
ובנותיו החזיר לכל אחד מהמשתתפים את מתנתו וליווהו בדרכו. סרב לקבל קצבאות ומענקים
ממוסדות השלטון. הידר לברך על פרי חדש בשלושה תנאים: 1. שהפרי יהא מרכושו ולא משל אחרים
2. לברך עליו בליל שבת 3. שהאכילה תהא בתוך הסעודה דווקא.
מספר שנים לאחר עלייתו לארץ ישראל הגיעו
בנו וחתנו של הגביר מנחם דניאל לבקרו וטרם לכתם הגישו לו 2,000 דינר כהוקרה על שירותיו
ב"בית מנחם" אך על אף הפצרותיהם הרבות סרב לקבל והסביר כי הכסף יספיק לכלכל
את בני ביתו במשך שנתיים ואז יכלה, אם כן הריהו כאילו קיבל את הכסף והיום עברו השנתיים.
לא הסכים שהשעון יקבע את זמני הלימוד ועל-כן
לא למד במסגרת של ישיבה בירושלים ולא קיבל תמיכה ממנה. הזהיר ללמוד בפה בחיתוך אותיות
ובהשמעת קול, ללמוד מפי חכם ולא לסמוך על הבנה מתוך הספר.
נהג כבוד וזהירות מרובה בספריו – מעולם
לא נשען עליהם תוך לימודו ולא נראה בהם קרע או קמט. הכין בעצמו את המאכלים לסעודה ראשונה
של ליל שבת, טבל במקוה קנ"א (151) טבילות ואת קבלת השבת ערך בחצר בית הכנסת על
פי כוונות סידור הרש"ש. לא הניח את בנותיו לעסוק במלאכה מחוץ לבית ותנאי ראשון
שכתב בשטר השידוכין של כל בנותיו 'הכלה לא תעסוק בשום מלאכה מחוץ לביתה לאחר נישואיה
– כל כבודה בת מלך פנימה'. זעק נגד המנהג לערוך חופה בלילה ואת חופות בניו קיים מבעוד
יום. באחרית ימיו נהג לצעוד מדי יום אל הכותל המערבי וחזרה.
אחרית ימיו
בט"ו תמוז ה'תשי"ד איבד את הכרתו
כתוצאה מהתקפת כליות ורק למחרת כאשר שבה הכרתו, סיפר לרבנית כי נשמתו יצאה ובבית דין
של מעלה פסקו לאחר תחנוניו ובהשתדלות נשמת אביו שעמדה לצדו כי יחיה עוד 15 שנה!
העיד כי בכל יום ובכל שעה הינו מוכן להתייצב
בבית דין של מעלה ולמסור דין וחשבון על מעשיו. על אף ייסוריו לא התפלל על מצבו ואמר
לבני ביתו כי אינו מבקש לשנות החלטות וגזירות למעלה לצרכיו הפרטיים כי הקב"ה יודע
את אשר הוא עושה. טרם פטירתו אמר לרופא שטיפל בו 'דע לך שהעיקר בעולם הזה היא התורה
ואין שום דבר חוץ מהתורה'. סמוך לחצות ליל שלישי שנת ה'תשל"ה מצבו החמיר, ביקש
כוס תה ברך 'שהכל נהיה בדברו' שכב על ימינו, קרא קריאת שמע והשיב את נשמתו ליוצרה.
בני המשפחה:
אביו: ר' ציון מאיר.
אמו: הרבנית פרחה.
אשתו: הרבנית טובה.
בניו: ר' בן ציון, ר' יהודה.
בנותיו: בת שבע [ירוחם], לאה [זילכה הכהן],
מלכה, פרחה, צפורה, רבקה, הרבנית רחל [שתיאת], שרה.
חתניו: המקובל הרב דוד בצרי, ר' יחזקאל ירוחם, ר' משה צדקה, ר' עזרא
שתיאת, ר' רפאל זילכה הכהן.
אחיו: ר' ששון בן ציון.
אחותו: הרבנית גורג'יה.
סבא: ר' יחזקאל (מצד אביו).
סבתא: הרבנית עמאם (מצד אביו).
מוריו: ר' חיים שאול הכהן דוויק, המקובל
רבי יהודה פתיה, ר' יעקב מונסה.
מספריו:
• הגהות על סידור הרש"ש
• ספר תפילות: לימוד על קברי הצדיקים, דברי
התעוררות ללילות ההילולות ותפילות לעניינים שונים
• פירוש על מסכת אבות וספר קהלת
• תיקון תענית וסיגופים הכללי.
מעובד
ע"פ האנציקלומדיה האתר להנצחת הצדיקים
|
