שני המתוקים שבתמונה לא היו אמורים להיות כאן ונולדו רק בזכות שרשרת אירועים דרמטיים שלוו בברכתו של כבוד הצדיק מיבנאל • סיפור אישי ט"ו בטבת תשע"ה, 06/01/2015 | מיכל וייצמן |
||||
|
|
||||
|
קוראים לי מיכל וייצמן ואני גרה בעיר נתניה. לפני שמונה וחצי שנים התעוררו חמשת ילדיי המתוקים לבוקר לא נעים, זמן קצר לאחר שהערתי אותם נתקפתי בסחרחורת עזה והתמוטטתי על הרצפה. התעלפתי ואיבדתי את ההכרה לקול בכיותיהם של הילדים. אמבולנס פינה אותי לבית החולים 'לניאדו' הסמוך לביתי. כשהגעתי עשו לי הרופאים הנשמה וחזרתי להכרה. חשבתי לעצמי שהתעלפתי בגלל המתח הרב שהיה ביני לבעלי באותה התקופה יחד עם העול הכלכלי והטורח בגידול הילדים, גם כך הייתי חלשה באותו הזמן וחשבתי שזו הסיבה. לאחר בדיקות מקיפות הודיעה לי הרופאה שמעבירים אותי למיון נשים. "למיון נשים?!" שאלתי, מדוע?". "חמודה", ענתה לי הרופאה, "תוצאות הבדיקות מראות שאת בהיריון…". היריון?!! נתקפתי בתדהמה! "אני לא מאמינה" מלמלתי שוב ושוב, מסרבת לעכל את המצב. הבשורה הזו נפלה עליי בפתע פתאום כרעם ביום בהיר, אני ובעלי היינו בעיצומו של סכסוך מתמשך וגם כך לא ידעתי כיצד אסתדר לבדי עם חמישה ילדים, הכי לא צפוי ולא מתוכנן עכשיו מבחינתי זה היריון. ישבתי בחדר ההמתנה במיון נשים והתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. על ידי ישבה אישה חרדית צעירה בחודשי היריון מתקדמים, כשראתה אותי בוכה היא ניגשה אליי, לא נרתעה מכך שאינני דתיה כמותה, הניחה יד על כתפי ושאלה: "מה קרה חמודה? למה את בוכה?", התפרקתי בפניה וסיפרתי על הבעיות עם בעלי, על הקשיים בפרנסה, על חמשת הקטנטנים שאינני יודעת כיצד להתמודד איתם ובנוסף לכל ההיריון שרק לפני זמן קצר הודיעו לי עליו. הצעירה החרדית החלה לעודד אותי, " השם יעזור לך, השם לא יעזוב אותך" אמרה לי. היא הוציאה מהתיק שלה קמיע קטן וסיפרה לי עליו: "זה קמיע של הצדיק מיבנאל לשמירה והצלחה ואלפים נושעו בזכותו, לכל מקום שאת הולכת תקחי את זה איתך… את הולכת לקניות – שימי אותו בארנק, את הולכת לישון – שימי את זה תחת הכרית שלך, בעזרת ה' תהיה לך שמירה והצלחה בכל מה שתעשי. אל תדאגי בכלל". לקחתי את הקמיע בחפץ לב, הודתי לאישה היקרה גם על המתנה וגם על דברי העידוד ונפרדנו לשלום.
אני אישה שמאוד מאמינה והחלטתי לעשות כפי שהציעה לי ולקחת איתי את הקמיע הקדוש לכל מקום, הבנתי שאין לי מה להפסיד. לאחר מספר דקות הגיע תורי להיכנס אל הרופא. דוקטור בן דוד בדק אותי והסיק: "את בחודשים הראשונים של ההיריון, אבל שימי לב, העובר נמצא בחצוצרה ולא ברחם ולכן את נמצאת בסכנה מוחשית לחייך. אין ברירה אלא לבצע הפלה". הייתי מבולבלת לגמרי, לא ידעתי אם לשמוח או להתעצב… הדוקטור המשיך בדבריו: "היום יום שישי ואני כבר צריך ללכת הביתה, אתן הוראה לרופאה האחראית במשמרת שתתחיל בתהליך ההפלה ע"י זריקה שתמיס את העובר וביום ראשון כשאשוב לעבודה נמשיך את הטיפול". המתנתי לרופאה שתבוא לעשות את הזריקה, אך היא הופיעה כעבור שעה קלה והודיעה לי שדוקטור בן דוד התקשר כעת מרכבו וביקש להמתין עם ההפלה של העובר עד ליום ראשון, אז הוא עצמו יבדוק אותי שוב ויקבל החלטה. " אני לא יודעת מה גרם לשינוי החלטתו של הדוקטור" אמרה לי הרופאה, "זה בכלל נדיר שהוא מתקשר מהרכב לתת הוראות או לבטלן, אבל זה מה שהוא אמר וכך נעשה", סיכמה. תפנית דרמטית השבת עברה עליי במתח נוראי ובחרדה גדולה מפני הבאות. האם חיי באמת בסכנה? האם ההפלה הזו טובה עבורי או לא? נפשי התייסרה והייתי עצובה מאוד, הספקות לא נתנו לי מנוחה. יום ראשון הגיע ודוקטור בן דוד שלח אותי לצילום 'אולטרא-סאונד'. הצילומים מהבדיקה הגיעו והדוקטור עיין בהם, הוא הרים פתאום את שתי ידיו והניח אותן על ראשו. "אני לא מאמין, אני לא מאמין, אני לא מאמין למה שקורה פה", מלמל בהתרגשות. "מה קרה?!" שאלתי בדאגה. "תקשיבי טוב", השיב לי הדוקטור כשעיניו זורחות, "מה שקרה פה מתרחש בסיכוי של אחד למיליון! פשוט מהפך! העובר שהיה עד עכשיו בחצוצרה התייצב בתוך הרחם. כרגע לא נשקפת שום סכנה לחייך… ההיריון שלך תקין לחלוטין". כמובן שהייתי בשוק ובתדהמה עצומה. הדוקטור אמר לי שהוא רוצה לשמוע חוות דעת מקצועית נוספת ולכן שאלך להיבדק אצל עוד רופא מומחה שנמצא באותו בית חולים כדי שנהיה בטוחים לחלוטין בתוצאות הבדיקה. המומחה השני בדק אותי, בדק את המסמכים שלי, ופנה אליי: "גברת וייצמן, כמה ילדים יש לך בבית?", "חמישה ילדים", עניתי מבלי להבין מה הקשר לשאלתו. המומחה חייך אליי ואמר: "יופי, תכיני מקום לעוד שני תאומים…" מה??!! הרגשתי שאני הולכת למות. שני ילדים נוספים? אצלי בבית? ועוד בתקופה הזו?! איך אעמוד בזה? האירועים האחרונים היו לא צפויים – קודם כל ההתעלפות, אח"כ הבשורה על ההיריון הלא צפוי ואז הודעה על הפלה דחופה שצריכים לבצע, אח"כ תפנית חדה בתוצאות בגלל מקרה של אחד למיליון ואחריה הידיעה המטלטלת הזו על התאומים!! לאחר ההלם הראשוני הצלחתי להרגיע את עצמי, תליתי את האירועים הדרמטיים בקמיע הקדוש שנתנה לי האישה החרדית לפני יומיים וניסיתי לחשוב רק טוב.
במהלך כל חודשי ההיריון באו אליי כל מיני אנשים טובים מארגונים שונים, ביניהם ארגון 'אפרת' שהציעו את עזרתם ותמיכתם רק כדי שלא אבצע הפלה. האמת שמרוב קשיים החלטתי כבר להפיל אבל לא היה לי כסף כדי לעשות את זה, ביקשו 3,000 שקל בשביל הפלת זוג עוברים. כך יצא שמכמה סיבות לא ביצעתי בסוף את ההפלה. בנתיים עברו להם החודשים, הקשר עם בעלי השתפר פלאים, התפייסנו והסתדרנו וכל המשפחה הפכה פתאום למאושרת בזכות ההיריון הזה. הגעתי לחודש התשיעי ויום אחד הובהלתי לבית החולים עם צירים, את הקמיע הקדוש של הצדיק מיבנאל החזקתי קרוב אליי בחדר הלידה ושמרתי עליו מכל משמר, זה היה מקור העידוד שלי. כעבור זמן מה ילדתי בשעה טובה זוג ילדים נסיכים בריאים ומתוקים, בן ובת. לבן קראנו דביר ולבת ליאל. לאחר הלידה שהיתי בחדר התאוששות, שם היו כל חפציי האישיים. חיפשתי את הקמיע שעזר לי כל כך ולא מצאתי אותו, חיפשתי וחיפשתי יחד עם בני משפחתי אך הוא לא היה שם, נעלם באורח פלאי.
|
