"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" שמות א' א
ראוי לתת לב מדוע לא נאמר 'היורדים מצרימה' כמשפט כל מקום הנמוך מארץ ישראל הגבוהה מכל הארצות. וכיון שבאו מצרימה מארץ ישראל, הנכון היה לומר 'היורדים' ולא הבאים. ובתרגום תירגם : "היורדים" – 'דעלו' והוא תמוה מאד שהוציא הפסוק מפשוטו ולא ירידה נתן להם כי אם עליה וכן עוד כמה ספקות שיש לבאר. ויתבאר על פי דברי רבנו ז"ל (לקו"מ ח"ב סי' ע"ב) שכשזוכים להתקרב לצדיק אמיתי נופלת על האדם שפלות. ולהיפך – כשמקרב את עצמו למפורסם של שקר אזי נתמלא בגאות ויישות. כי הצדיק האמת מדבר תמיד רק מהתכלית ושאין שום מציאות בלעדי ה' יתברך כלל והקב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ותוך כל עלמין, וממילא מה שייך להתגאות על מישהו והרי הוא יתברך נמצא ואין בלעדו נמצא וכמובא בשל"ה הק' זי"ע (במדבר דברים, פרשת עקב, תורה אור) פירוש "שיר המעלות ה' לא גבה לבי" – אמר: "ה'!" לא גבה לבי, רוצה לומר בהתבונני בה' אז לא גבה לבי.
אך מנהיג של שקר מדבר על ממון ושאר תאוות וכו' וממילא כל מי שרק נמצא לידו נמשך אחר הבלי העולם הזה ונופל בגיאות. על כן צריך הרבה לבקש את ה' יתברך לזכות להתקרב לצדיק האמת שיפקח את עינינו ויכניס בנו שאין עוד מלבדו, עד שתתבטל כל הגאות לגמרי שזה בחי' 'אין' – שאינו נמצא פה כלל ואינו תופס מקום. וכמו שאומר רבנו ז"ל (לקו"מ ח"א סי' קס"ב) שמי שהוא אין לא שייך לומר עליו שהוא בצד צפון או דרום כי הוא למעלה למעלה וכו' ואינו נמצא פה כלל כי דבר רוחני לא תופס מקום (שם סי' ק"י(. ולפי זה יש להבין מה שאמר רבנו ז"ל (לקו"מ ח"א סי' נ"ה) שהגבוהי קומה על פי רוב הם טפשים. ולכאורה משה רבנו היה גבוה מאד כעשר אמות (ברכות נד:). אך הוא כנ"ל; כי משה רבנו לא תפס שום מקום כי היה נכלל לגמרי בו ית' שזה בחי' 'אין' שדבוק באין סוף. ממילא היה חכם גדול שבקדושה כי "החכמה מאין תמצא", הינו כשאחד מבטל את עצמו לגמרי אליו ית' זוכה על ידי זה להשיג את חכמתו ית'. ולכן דיקא משה רבנו נתן לנו את התורה שהיא חכמתו ית'. מה שאין כן כשאדם הוא גבוה וגם אינו מבטל את עצמו אליו ית' אזי שייך לומר עליו שהוא גבוה.
כי הכל רואים את יישותו וגובהו הרב וכו' ועל פי רוב האנשים האלו הם טפשים. וזו היתה מעלתו של משה רבנו שמרוב דבקות בו ית' ראה רק אלוקות עד שהיה יכול להאיר גם במדרגות התחתונות מראות גדולים מאד וכמו שאומר רבנו ז"ל (לקו"מ ח"ב סי' ל"ט והוא מדבריהם ז"ל) שראתה שפחה על הים מה שלא ראה נביא גדול כמו יחזקאל. והכל מחמת מעלתו הגדולה של משה רבנו עליו השלום.
ולזכות להוריד ולבטל מעצמו את הגאות והיישות, על זה צריך התבודדות. הינו לקום בכל לילה בחצות ולבכות ולהתחנן ימים ושנים אליו ית' עד שיבטל מעצמו איזו מידה רעה. ואח"כ צריך לבקש על מידה רעה אחרת עד שיזכה לבטל ה כל וביותר את הגאות (לקו"מ ח"א סי' נ"ב). והנה אצל דורו של משה רבנו מצינו דבר פלא (עיין בפרדס שער י"ג בהקדמה רביעית): בכל יום אחר שיצאו ממצרים זכו לצאת משער אחד של הטומאה ולהיכנס בשערי קדושה, עד שביום החמישים זכו לבטל מעצמם את כל המידות ותאוות רעות וקיבלו את התורה הקדושה. והכל על ידי כחו הגדול של המנהיג, משה רבנו, שביטל והוריד מהם מידה רעה אחרת בכל יום, בשעה שאדם צריך לבכות ימים ושנים בשביל לזכות לזה בעצמו כנ"ל. כי על ידי תוקף האמונה שמכניס המנהיג האמיתי, יורדות כל המידות רעות, כי הכל תלוי וכלול באמונה.
ובזה יובן מה שאמר רבנו ז"ל (חיי מוהר"ן רצ"ז) שהשבתים ששובתים אצלו הם גדולים וטובים יותר משבעה פעמים תענית משבת לשבת. כי שבע פעמים תענית משבת לשבת זה בחי' ספירת העומר שסופרים שבע שבתות ובכל יום מתקנים מידה אחרת כידוע; חסד שבחסד וכו' עד מלכות שבמלכות ביום האחרון. ומי שזכה לשבות אצל רבנו ז"ל שבת אחת ושמע את דבריו הקדושים שהיה מגלה את ה' יתברך בגילוי נפלא מאד וכו' וכו', האדם הזה כבר היה ממאס בכל הבלי העולם הזה ומתעורר לדבק את עצמו בו ית' ובאופן הזה יכול לתקן את כל המידות רעות בפעם אחת כנ"ל ועל כן שקל את זה כתעניות דיקא, כי על ידי התענית מתקן את הימים שהם המידות כמובא (בלקו"מ ח"א סי' קע"ט). אלא שבשביל לזכות לזה צריך להטות אזנו היטב אל דברי הצדיק ולציית אותו על כל אשר יאמר, וכמו שפירש רבנו ז"ל (לקו"מ ח"א סי' קנ"ז) את מאמרם ז"ל (אבות ד') 'כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם' שמי שבאמת מטה אזנו לשמוע את דברי הצדיק הוא כבר לא שייך אל זה העולם. כי אחרת, אם אינו מקושר כראוי, אפילו משה רבנו לא יכול להועיל לו כמובא (שם סי' קכ"ג).
והוא שבחן של ישראל אשר חכמינו הקדושים אומרים (תנחומא וזאת הברכה סי' ד) על הפסוק: "ויאמר ה' מסיני בא" שהקב"ה חיזר על כל האומות בכדי לתן להם את התורה וכל אומה ואומה סירבה מחמת שכתוב בתורה את המידה רעה שיש לה. מה שאין כן עם ישראל היו כל כך מלוהבים אחר הקב"ה והיו מוכנים לוותר על כל התאוות, העיקר לקבל את התורה. ואל זה זכו רק על ידי שמשה רבנו הכניס בהם חשק גדול כל כך אליו ית' עד שמיאסו את כל הבלי העולם הזה כנ"ל, מה ששום אומה לא הייתה מוכנה לוותר אפילו על תאווה אחת שלה.
וזה שאחד שאל את אדמו"ר מוהרא"ש ז"ל מה הפירוש בדברי רבנו ז"ל בתורה נ"ב שאמר שצריך ללכת בדרך יחידי ולצעוק כנ"ל ואילו בתורה י' אמר רבנו ז"ל שהשלמות היא מדרגת 'בית' ולא בדרך יחידי.
ואמר לי : "שמעת מה שזה שואל?" וביקש שאשיב לו. אך אמרתי שטוב לי לשמוע מה שהוא זצוק"ל בעצמו ישיב בזה. והשיבו שבאמת עיקר השלמות היא לזכות למצוא אותו ית' מתוך כל פרטי הבריאה שזו מדרגת 'בית' שחי בבית עם אשה וילדים ודבוק בו ית'. אך לזכות לזה צריך לצעוק הרבה ימים ושנים בדרך יחידי עד שיזדכך מחו. ושאל ההוא, אם כן, מדוע רואים הרבה מתלמידיו של אדמו"ר זצוק"ל שמתבודדים בבית וכמעט שלא יוצאים לשדה. והשיבו שזה מחמת שכשלמדו אצלו שמעו כל כך הרבה מה' יתברך ושאין שום תכלית רק לדבק את עצמו בו ית' עד שנכנס בהם חשק גדול מאד אליו ית' ודילגו מבחי' הר ושדה תיכף למדרגת בית. ועל פי הנ"ל יובן היטב.
וזה בעצמו בחי' מה שמובא בתחילה הפרשה: "אלה שמות כו' את יעקב איש וביתו באו". כי על ידי שהיו "את יעקב" שפירושו 'עם יעקב', שהיו מקושרים לצדיק האמת, בחי' יעקב שאחז בשלמות בבחי' בית כמובא בסי' י' הנ"ל, ממילא "איש וביתו באו" כי גם הנלווים אליו זוכים לאחוז בבחי' בית ולהיכן שרק באו היה ביתם עמם, הינו שלא הסיחו דעתם ממנו ית' לרגע, כל אחד כפי בחינתו והשגתו בזה, שזה: "איש וביתו" – כפי מדרגת בית שלו שאחז בה. ועל כן בתחילת ירידתם לגלות מצרים שכוללת את כל הגלויות (בר"ר פט"ז) סיפרה התורה שהיו מקושרים ליעקב אבינו וממנו למדו לאחוז במדרגת בית וזה מה שיועיל להינצל מכל הגלויות.
כי הנה מובא (שיעור קומה, אותיות) על ידי דבקות רבו למעלה והאדם מצייר בשכלו את רבו, הוא עומד ממש לפני ה'. וזה סוד 'חייב אדם להקביל פני רבו ברגל' מפני שברגל הוזהרנו לראות את פני האדון ה'. ועתה על ידי רבו העומד לשרת את פני האדון ה', על ידי דבקותו הוא מתראה במציאות נאה, מציאות נשמה טהורה, נשמת הרב שהוא מלאך ה' צבאות אשר תורה יבקשו מפיהו. וזה שאומר רבנו ז"ל (לקו"מ ח"א סי' יח): שכל אחד ואחד מישראל, לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק, כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית.
וזה שמובא ביערות דבש (חלק ראשון דרוש י"ב) כי צדיק, נפשו קשורה בנפשות הדור, ולכן כתב האר"י ז"ל בעובדא דרב פרידא בעירובין (דף נ"ד ע"ב) דנפקא בת קול דיזכו דרא לעולם הבא, כי מה שייכות לדור במעשיו הטובים, וכתב כי נשמת הצדיק עם נשמת דורו הן קשורות ודבוקות בשורש אחד, ולכך בפועל הטוב שלו, גם להם ייטיב ה', היותם קשורים בו, ולכך אף כי מת הצדיק, מכל מקום נפשו קשורה למטה בגוף, ואינה עולה בהחלט, להיותה קשורה עם נפשות דורו אשר עודם בחיים, ולכך אמרו ברבי (כתובות ק"ג.) כל ביה שמשא הוי אתי לביתיה, כי נפשו שכנה למטה בגופו ונח לו לשוב לביתו, וזהו תמיד כל זמן חיי הדור ההוא, כי אז נפשם קשורה בנפשו, אבל כאשר יעבור הדור ההוא, נפסק הקשר, ונפשו עולה למעלה בצרור החיים ולא תשוב עוד למטה, הולך ולא ישוב, כי אין לו חיבור ודיבוק עם דור שלאחריו. ולכך יעקב אבינו הוא בדורו תמיד, לא זזה נפשו מגופו לדבק עם נפשות החיים, ובחבורתם נרפא לנו היות לנו למגן, לכך אמרו (תענית ה ע"ב) יעקב אבינו לא מת, ואמרו מה זרעו בחיים אף יעקב בחיים להתקשר עמם, עכ"ל הקודש.
וזה שאמר רבנו ז"ל שרוצה להישאר בינינו ושהתלמידים יעשו עוד תלמידים. כי היו צדיקים שהעניין שלהם האיר כל זמן שהיו חיים אך תיכף שנסתלקו הופסק. אך רבנו ז"ל רצה שהעניין שלו ימשך עד ביאת המשיח. והנה כבר מבואר שכל קדושת ארץ ישראל היתה כלולה ביעקב וה' יתברך רמז לו בזה שקיפל את כל ארץ ישראל תחתיו (עיין בראשית כ"ח, יג ברש"י). וזה שמבאר הכתוב: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" ולכאורה היה צריך לומר 'היורדים מצרימה' כי ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. ועל זה משיב: 'את יעקב איש וביתו באו' כי מאחר שיחד עם יעקב באו, וכל קדושת ארץ ישראל בו וכנ"ל, על כן לא שייך בהם ירידה אלא שבאו מצרימה וכיון שבאו שמה, גם קדושת ארץ ישראל הכלולה ביעקב באה איתם. ובתרגום מוסיף: 'דעלו למצרים עם יעקב גבר ואנש ביתה עלו', 'דעלו' דיקא, כי לא די שלא ירידה היתה להם כי אם עלייה והכל מחמת התקשרותם ליעקב.
וזה שכתב רבנו ז"ל (לקו"מ ח"א סי' מז): 'וארץ ישראל שעיקר קבלתה מבחינת יעקב, כמ"ש "וישב יעקב בארץ" וכו', עיי"ש. כי קדושת ארץ ישראל כלולה ביעקב וכנ"ל].
וזה פירוש: "ויחן שם ישראל נגד ההר". ופרש"י כאיש אחד בלב אחד.
כי הגאות היא המידה שהכי קשה לבטל מעצמו, אך על ידי משה רבנו זכו לזה עד שהיו כאיש אחד בלב אחד ולא התגדלו אחד על השני. ממילא היו "נגד ההר", 'נגד' דיקא (ב) שהוא לשון נגדיות. הינו שהתנגדו לבחי' הר כי רצו להיכנס תיכף לבחי' בית. והכל על ידי משה רבנו שהכניס בהם את הדעת הזו. וכן אמר לי אדמו"ר ז"ל ש'בהר' הוא אותיות 'הרב'.
כי כשזוכים לבוא אל הרב והצדיק האמת ולשמוע את דבריו, אזי אוחזים כבר בבחי' הר בשלמות ואפשר להיכנס בתוך הבית.
ובאמת, העיקר הוא לבטל מעצמו את הגאות והישות וכמו שאומר רבנו ז"ל בסי' נ"ב הנ"ל, שאחר שזכה לבטל מעצמו כל המידות רעות עדיין נשאר לבטל את הגאות. על כן צריך לקרב את עצמו לצדיק האמת שהוא בחי' משה שעל ידו יזכה להוריד מעצמו את הגאות והיישות וידע שאין שום תכלית רק לחזור אליו יתברך וכמו שאומר רבנו ז"ל (לקו"מ ח"ב סי' ח') שעל ידי שמתקרב אל הצדיק האמת מתברר כל הרע שבמדמה שלו ומתחיל להשיג שכל ישר ודבקות אמיתית. אך כל זמן שלא זכה לזה, יכול להטעות את עצמו ולחשוב שכבר זכה לענוה ובאמת הכל דמיון גדול.
וזה: "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם". וצריך להבין מה השייכות בין שני הפסוקים האלו שנסמכו אחד לשני וכן מדוע הזכיר הכתוב את יוסף בפירוש ועל שאר השבטים נאמר בכלליות 'וכל אחיו'. ועל פי הנ"ל יתפרש כמין חומר;
כי התורה מגלה לנו שיוסף הצדיק ואחיו הקדושים שהיו צדיקי אמת וקדושים בקדושת ארץ ישראל אשר מי שרק היה זוכה להתקרב אליהם היתה נופלת עליו שפלות, והנה עתה נסתלקו וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. והפסוק מזכיר ביותר את יוסף כי הוא היה כלול ביותר מבחי' יעקב כידוע שיעקב ויוסף כחדא חשיבי. וכיון שנסתלק, נאבד טוב הרבה.
ואף על פי שאין דור יתום (חגיגה ג:) ובודאי שבכל דור יש צדיקים קדושים וכמו שדרשו (קדושין עב:) על הפסוק "וזרח השמש ובא השמש" – 'עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי' וכו', אך מאחר שאז החל שיעבוד וגלות מצרים וחרון אף בעולם, על כן הצדיקים שהיו אז הסתירו את עצמם וכמו שאומר רבנו ז"ל (לקו"מ ח"א סי' י"ח) שכשיש חרון אף בעולם הצדיקים תולים את זה בעצמם ובורחים מן המנהיגות ומאחר שלא היה מי שילמד עם נשמות ישראל את דרכי הענוה האמיתית על ידי שיגלה להם אמונה וגילוי אלוקות ומשה רבנו עדין לא נולד, על כן המדמה שלהם היה מעורבב ודימו בנפשם שכבר אוחזים במידת הענוה.
כי כל זמן שלא מקושרים לצדיק אמיתי אזי הכל דמיון שהאדם מטעה את עצמו ונדמה לו כאילו שכבר השיג ענוה כראוי כנ"ל. וזה : "ויעצמו במאד מאד" – שהתחזקו והתעצמו לקיים "מאד מאד הוי שפל רוח" שזו מידת הענוה והשיפלות אך תיכף נאמר עליהם שהיו רחוקים מזה : "ותמלא הארץ אותם" כי היו ניכרים, הינו שעדין היו מציאות ותפסו מקום ומילאו את הארץ, כי מי שהוא 'אין' לא שייך להגיד עליו שתופס מקום וממלא את הארץ כנ"ל. וכל זה היה מחמת שלא זכו להתקרב לצדיק האמת שיברר להם את המדמה כי יוסף וכל אחיו מתו כנ"ל וזה הטעם לסמיכות הפסוקים הללו.
וזה שאמר פרעה: "הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ", הינו שיעלה מן הארציות והגשמיות ויזדכך ובזה ילחם בנו. כי מצרים הם תכלית הגשמיות והגלות, וכשישראל יתקבצו יחד סביב הצדיק, בזה יעלו מן הארציות כי יתקדשו ותהיה מפלה גדולה למצרים כי ילחמו וינצחו אותם שלא בדרך הטבע והארציות ומזה חשש פרעה וזה שאומרים חכמינו הקדושים (שהש"ר פ"ג ב') : 'על משכבי בלילות' – זה לילה של מצרים. 'בקשתי את שאהבה נפשי' – זה משה, בקשתיו ולא מצאתיו. אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות. בכרכים ובמדינות. אבקשה את שאהבה נפשי. זה משה, בקשתיו ולא מצאתיו'. הינו שהמדרש מספר על גודל החיפוש אחר משה רבנו שהוא הצדיק האמת שבכל דור שעל ידו מתברר ומזדכך המדמה, אך בעת ההיא היה קשה מאד למוצאו כנ"ל, ועל כן היה נדמה בעיניהם שכבר השיגו שלמות הענוה והביטול אליו ית'.
אך בודאי שמי שחפץ באמת הוא כבר יחפש את הצדיקים וכמו שאומר רבנו ז"ל (לקו"מ ח"ב סי' פ') שצריכים לרוץ ולבקש מהצדיק שילמד איתנו ואם לא יודעים היכן הצדיק אז צריך ללמוד בספרים הקדושים שהשאיר אחריו ולחזור בעל פה על הדיבורים שכבר זכו לשמוע ממנו (עיין לקוה"ל שלוחין הלכה ה'(. ועל פי זה יובן מה שכתוב אחר כך (בפרשת בא): "גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים", אשר לכאורה הוא ההיפך מכל דברנו לעיל, כי מהפסוק הזה נראה שמשה רבנו כן תפס מקום עד שהיה גדול מאד וניכר בארץ מצרים. אך האמת היא להיפך כמובא בהמשך הפסוק הזה בעצמו, שמה שהיה גדול בארץ מצרים היה רק "בעיני עבדי פרעה ובעיני העם".
כי עבדי פרעה שהם גוים, וכן המון עם הפשוטים אין להם שום השגה בצדיק כנ"ל, כי נדמה להם לאיש פשוט. ועל כן בעיני עבדי פרעה והעם היה גדול מאד בארץ מצרים כי משה רבנו ידע להוריד את עצמו ולהלביש את עצמו בכל מיני לבושים ולשוחח שיחות חולין עם המון עם לקרבם אליו ית' עד שנדמה להם כאיש פשוט (לקו"מ ח"ב סי' צ"א), אך מי שמוחו היה יותר מזוכך תפס שמשה הוא הצדיק האמת שעליו נאמר 'שיר השירים קודש קדשים' (עיין בלקו"מ ח"א סי' רמ"ג), והבן היטב.
