ד"ר ר' יצחק רוזנברג היה מתלמידי מוהרא"ש זי"ע שסייע לו רבות בשנותיו האחרונות בענייני רפואה. שוחחנו מספר פעמים בטלפון והוא היה מספר בהתלהבות על מעשיו של הצדיק. היה מעודד ומחזק אותי תמיד שאכתוב על מוהרא"ש זי"ע.
מקצת מסיפוריו כתובים לפניכם.
מוהרא"ש שומר על תלמידיו בפרט לאחר מותו
הרה"ח ד"ר יצחק רוזנברג הי"ו שימש כרופאו האישי של מוהרא"ש, הצדיק מיבנאל, בארצות הברית מספר את סיפורו המרתק:
סיימתי את משמרת הלילה שלי בבית החולים המקומי, שם אני עובד כרופא. לאחר לילה עמוס ומעייף חזרתי לביתי. כחצי שעה לאחר שעליתי על משכבי, מופיע בחלומי מורי ורבי מוהרא"ש זיע"א שצועק: "יצחק ! ! ! הצלה ! עזור ! חירום !". שאלתי את מוהרא"ש: "מה קרה?"
הצדיק לא ענה לי והמשיך לצעוק בחלום: "יצחק ! ! ! הצלה ! עזור ! חירום !"
שוב שאלתי: "מה קרה?".
אך לא זכיתי למענה. הדבר חזר על עצמו מספר פעמים, עד שפקחתי את עיניי, הושטתי יד לעבר מכשיר הטלפון הנייד שלי והנה על הצג אני רואה מספר מסרונים המיועדים אליי שנשלחו מאחד התלמידים של מוהרא"ש, ובכולם אותו הכיתוב :
"יצחק ! ! ! הצלה ! עזור ! חירום !" פעם אחר פעם… בדיוק כמו בחלומי.
למרות העייפות הרבה, הבנתי שיש דברים בגו, ויצאתי מיד למקום האירוע. לנגד עיניי התגלה מחזה מבהיל. בני זוג חרדים רבים ביניהם ושישה ילדיהם יושבים על מזוודות ובוכים.
הבעל סיפר לי שאשתו כבר ארזה מזוודות עבור כל ילד ובכוונתה לעזוב את הבית ולטוס למקסיקו, למשפחתה החילונית, במטרה מוצהרת שהיא וילדיה ינהלו אורח חיים חילוני למהדרין.
"ואני" – אומר הבעל – "לא אתן לה לעשות זאת… ".
"אני מתחנן על נפשי שהיא תישאר בבית ואדאג לכל מחסורה, רק שתישאר ! ! !" – אומר לי הבעל בקול בוכים.
ומנגד – האימא עומדת על דעתה לעזוב את הבית ביחד עם ששת ילדיה, וכבר הספיקה בהיחבא להתקשר למשטרה ולהזמין ניידת בטענה שהבעל מחזיק אותה כ"בת ערובה" ושולל ממנה את חירותה האישי.
"הייתי נבוך וחסר אונים, בפרט לאור העובדה, כי החוק האמריקאי מחמיר מאוד בעונשו של אדם המונע מאשתו לצאת מהבית".- מספר ר' יצחק. "הבנתי לפי התנהגותה ודיבורה שמדובר כנראה באישה הלוקה בנפשה וכל מניעיה הם מחמת חולייה הנפשי. מייד הזמנתי את מתנדבי ארגון "הצלה" שיעזרו לי בטיפול באירוע.
בינתיים, ניידת המשטרה הגיעה למקום, ולאחר ברור קצר הם החליטו לעצור את הבעל. בעודם מדברים ביניהם, הגיעו חבריי, מתנדבי ארגון "הצלה" וביחד הסברנו לשוטרים שהאישה הזאת אינה בריאה בנפשה, ובמקום לעצור את בעלה יש לאשפז את האישה ולטפל בחולייה…
לאחר דין ודברים, וגם ויכוחים סוערים בין הבעל והאישה התייעצו השוטרים ביניהם והחליטו לקחת את האישה לבית החולים שם התברר שהיא אכן זקוקה לטיפול נפשי.
האם אושפזה בבית החולים, קבלה טיפול תרופתי ולאחר מספר שבועות שוחררה לביתה ולבני משפחתה כשהיא ממשיכה להיות תחת מעקב רפואי.
"ולסיום"- אומר ד"ר יצחק רוזנברג – "מוהרא"ש זכותו יגן עלינו, הציל את כל המשפחה מרדת שחת… הבעל ניצל ממעצר, האישה ניצלה ממחלתה, קיבלה טיפול תומך בזמן ונשארה ביהדותה, הילדים ניצלו מלהיות חילוניים וזכו להישאר בחיק היהדות ובבית שלם, שכמעט והתפרק…
כך שומר הצדיק על תלמידיו ומגן עליהם במותו יותר מבחייו.
כפי שמובא בזוהר הקדוש :
"צדיקא אע"ג דאתפטר מהאי עלמא, לא אסתלק ולא אתאביד מכלהו עלמין, דהא בכלהו עלמין אשתכח יתיר מבחיוהי". (הזוהר הקדוש, פרשת אחרי, עב:)
ובתרגום לעברית: "צדיק, אף על פי שנפטר מזה העולם, לא הסתלק ולא נאבד מכל העולמות, שהרי בכל העולמות הוא נמצא יותר מבחייו".
אשרינו שזכינו.
עובדות מפליאות שסיפר על רעייתו של הצדיק
מוּכָנָה לִסְבֹּל עֲנִיּוּת
הָרַבָּנִית הַצַּדֶּקֶת מָסְרָה אֶת נַפְשָׁהּ לְמַעַן בַּעְלָהּ הַקָּדוֹשׁ. פְּעָמִים רַבּוֹת מוֹהֲרֹא"שׁ אָמַר בִּדְרָשׁוֹתָיו:
"הִיא – הָרַבָּנִית, הָיְתָה מוּכָנָה לִסְבֹּל עֲנִיּוּת כְּדֵי שֶׁבַּעְלָהּ יוּכַל לְהַדְפִּיס סִפְרֵי רַבֵּנוּ".
מִתְחַשֵּׁב מְאֹד בְּדַעְתָּהּ שֶׁל הָרַבָּנִית
מוֹהֲרֹא"שׁ מְאֹד הִקְפִּיד עַל כְּבוֹדָהּ וְתָמִיד שָׁאַל וְהִתְיַעֵץ עִם בַּת זוּגָתוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת וּכְפִי שֶׁאָמְרָה – כָּךְ עָשָׂה.
מֵאַחַר וְלָמַדְתִּי רְפוּאָה, מוֹהֲרֹא"שׁ הָיָה שׁוֹאֵל אוֹתִי הַרְבֵּה דְּבָרִים בְּעִנְיְנֵי רְפוּאָה, מַה לַּעֲשׂוֹת וְאֵיךְ לַעֲשׂוֹת. הָיִיתִי אוֹמֵר לַצַּדִּיק אֶת חַוַּת דַּעְתִּי בְּהֶתְאֵם לְלִמּוּדֵי הָרְפוּאָה שֶׁלָּמַדְתִּי וּכְפִי נִסְיוֹנִי בַּתְּחוּם. מִסְפַּר פְּעָמִים אֵרַע שֶׁהָרַבָּנִית סֵרְבָה לְבַצֵּעַ אֶת הַהַנְחָיוֹת שֶׁהִנְחֵיתִי אֶת הַצַּדִּיק. מוֹהֲרֹא"שׁ גָּעַר בִּי: "לָמָּה אַתָּה אוֹמֵר כָּכָה? אֵין דַּעְתָּהּ שֶׁל הָרַבָּנִית נוֹחָה מִזֶּה…"
מִפְּעָמִים אֵלּוּ הֵבַנְתִּי שֶׁמּוֹהֲרֹא"שׁ מִתְחַשֵּׁב מְאֹד בְּדַעְתָּהּ שֶׁל הָרַבָּנִית וּרְצוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת כְּפִי שֶׁהִיא חוֹשֶׁבֶת לְנָכוֹן.
תֵּכֶף וּמִיָּד חִכִּיתִי לְהִזְדַּמְּנוּת שֶׁמּוֹהֲרֹא"שׁ יִהְיֶה בַּחֶדֶר עִם הָרַבָּנִית וּבִקַּשְׁתִּי מְחִילָה מֵהָרַבָּנִית, וּמוֹהֲרֹא"שׁ מְאֹד נֶהֱנָה מִזֶּה וְשָׂחַק. מֵאָז, שָׁמַעְנוּ בְּקוֹלָהּ שֶׁל הָרַבָּנִית וּבָרוּךְ ה', כְּפִי חַוַּת דַּעְתָּהּ עָשִׂינוּ, אַף שֶׁלְּעִתִּים הָיָה זֶה נוֹגֵד אֶת מַה שֶּׁלָּמַדְתִּי בְּלִמּוּדֵי הָרְפוּאָה. בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא הַדָּבָר לֹא הִזִּיק לִבְרִיאוּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק אֶלָּא רַק הֵיטִיב עִמּוֹ.
מֵאָז הֵבַנְתִּי שֶׁכְּדַאי קֹדֶם כֹּל לְדַבֵּר עִם הָרַבָּנִית וּלְהִתְיַעֵץ אִתָּהּ בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לִרְפוּאַת מוֹהֲרֹא"שׁ וְאִם הִיא הָיְתָה מַסְכִּימָה – יָדַעְתִּי שֶׁזֶּה לִרְפוּאַת הַצַּדִּיק וּלְטוֹבָתוֹ .
"אַחַר הֶתְקֵפֵי הַלֵּב שֶׁעָבַר הַצַּדִּיק, הָיָה מוֹהֲרֹא"שׁ חָלוּשׁ וְתָשׁוּשׁ. כְּשֶׁחָזַר הַבַּיְתָה מִבֵּית הַחוֹלִים רָצָה לְהַמְשִׁיךְ בְּסֵדֶר יוֹמוֹ הֶעָמוּס לַעֲיֵפָה וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבְצָרְכֵי הַצִּבּוּר עַד הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה. נִסִּיתִי לְדַבֵּר עַל לִבּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק וּלְשַׁכְנְעוֹ שֶׁהַדָּבָר עָלוּל לִפְגֹּעַ בִּבְרִיאוּתוֹ וְעָלָיו לְהַקְדִּישׁ יוֹתֵר שָׁעוֹת לִמְנוּחָה, אַךְ לַצַּדִּיק הָיָה קָשֶׁה לְקַבֵּל אֶת דַּעְתִּי.
בְּלֵית בְּרֵרָה פָּנִיתִי לָרַבָּנִית הַצַּדֶּקֶת הִיא דִּבְּרָה עִם מוֹהֲרֹא"שׁ. הַצַּדִּיק שָׁמַע אֶת דְּבָרֶיהָ וְאָמַר: "אִם הָרַבָּנִית אוֹמֶרֶת – כָּךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת …" סָגַר אֶת הַגְּמָרָא וְהָלַךְ לִישֹׁן בְּמִטָּתוֹ.
וְכָךְ, מִדֵּי לַיְלָה, הָיְתָה נִכְנֶסֶת הָרַבָּנִית, בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ לְחַדְרוֹ שֶׁל מוֹהֲרֹא"שׁ, הַנִּמְצָא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, לְעוֹרֵר אֶת תְּשׂוּמַת לִבּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק וּלְהַזְכִּירוֹ שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לָנוּחַ. הַצַּדִּיק, לַמְרוֹת הָאֵשׁ שֶׁהָיְתָה יוֹקֶדֶת בּוֹ לִלְמֹד וְלִכְתֹּב, הָיָה שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל הָרַבָּנִית, עוֹזֵב הַכֹּל וְהוֹלֵךְ לִישֹׁן.
וְכַמַּיִם הַפָּנִים אֶל הַפָּנִים, הָרַבָּנִית לֹא רָצְתָה לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בְּלִי לְקַבֵּל אֶת חַוַּת דַּעְתּוֹ שֶׁל מוֹהֲרֹא"שׁ. הָיוּ דְּבָרִים שֶׁאֲנָשִׁים אָמְרוּ לָרַבָּנִית מַה לַּעֲשׂוֹת אַךְ הִיא בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לֹא הִסְכִּימָה לְיַשֵּׂם זֹאת לִפְנֵי שֶׁהִתְיַעֲצָה עִם הַצַּדִּיק.
סֵמֶל וְדֻגְמָא לִשְׁלוֹם בַּיִת
הַצַּדִּיק וְהַצַּדֶּקֶת, הָיוּ בִּבְחִינַת חָבֵר וְאֵשֶׁת חָבֵר, כְּמוֹ אוּרִים וְתֻמִּים אֶחָד בִּשְׁבִיל הַשֵּׁנִי, שְׁנֵיהֶם הָיוּ מִתְיַעֲצִים אֶחָד עִם הַשֵּׁנִי וְכָל אֶחָד מִתְחַשֵּׁב הָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי, הֵם הִוּוּ סֵמֶל וְדֻגְמָא מוּחָשִׁית לְכֻלָּנוּ מַה זֶּה מַהוּת שֶׁל שְׁלוֹם בַּיִת דִּקְדֻשָּׁה.
מוֹהֲרֹא"שׁ אָמַר לִי כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים: "אֲנִי וְהָרַבָּנִית דֻּגְמָה אֵיךְ שְׁלוֹם בַּיִת צָרִיךְ לִהְיוֹת".
מִדַּת הַכָּרַת הַטּוֹב הָיְתָה טְבוּעָה בְּאָפְיָהּ
מִדַּת הַכָּרַת הַטּוֹב שֶׁל הָרַבָּנִית הָיְתָה מַפְלִיאָה מְאֹד. בְּכָל פַּעַם שֶׁהָרַבָּנִית רָאֲתָה אוֹתִי אוֹ אֶת אִשְׁתִּי הִיא לֹא הִפְסִיקָה לְהוֹדוֹת לָנוּ וְכָל זֶה נָבַע מִמִּדַּת הַכָּרַת הַטּוֹב שֶׁהָיְתָה טְבוּעָה בְּאָפְיָהּ.
אֵם כָּל חָי
הָרַבָּנִית בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא רָצְתָה שֶׁיִּקְרְאוּ לָהּ רַבָּנִית, אֲבָל כְּשֶׁאֲנָשִׁים בָּאוּ אֶצְלָהּ וְקָרְאוּ לָהּ אִמָּא הִיא קִבְּלָה זֹאת בְּשִׂמְחָה מִפְּנֵי שֶׁיָּדְעָה שֶׁמּוֹהֲרֹא"שׁ הוּא אַבָּא שֶׁלָּנוּ וְהָרַבָּנִית הִיא אֵם כָּל חַי.
עובדות מדהימות שסיפר על הצדיק לפני הסתלקותו:
■ מוהרא"ש אמר לי בבית החולים: אני אומר לך דבר שהקב"ה שומע והקב"ה בעצמו יכול להעיד שמאז גיל חמש עשרה שנה לא זז שם הוי"ה ויום המיתה מלפני עיני.
גם אמר לי: "שאינו מפחד מהיום הזה, רק אדרבה, כל ימיי הייתי מוכן להחזיר נשמתי ליוצרי וברוך השם הכנתי את עצמי טוב טוב לכך".
■ כשירד ממדרגות ביתו בבורו פארק לעבר בית החולים בפעם האחרונה בחייו, אמר את הזוהר הקדוש של "חדי רבי שמעון" בפרשת האזינו בשמחה ובבכי.
הייתה שם גם אחת הבנות של הצדיק. מוהרא"ש שאל אותה אם היא מבינה את לשון הזוהר והיא ענתה: " לא".
שאל אותה מוהרא"ש אם היא מבינה לפחות את הפירוש של תיבת 'האזינו'?
היא ענתה: "כן, שהיא מבינה. אז אמר לה מוהרא"ש : נו תגידי ביחד עמי תיבת 'האזינו'…
■ בליל שבת לפני שגילו את המחלה הידועה בדמו הקדוש והוא היה כבר חלש מאוד, אמר לי שהוא יודע שעכשיו הגיע הזמן שיקבל את מחלת הסרטן. כשעניתי "חס ושלום, מה פתאום?!" מוהרא"ש אמר: "אדם צריך להיות מוכן כל הזמן ליום שכולו ארוך וברוך השם כל ימיי התכוננתי היטב ליום הזה", ומוהרא"ש הוסיף שרק דאגה אחת יש לו עכשיו – שבגלל החולשה הגדולה עדיין לא סיים את התרגום של פרשת השבוע, ותיכף ומיד נטל החומש כדי לסיים את התרגום.
אמרתי לצדיק שאי אפשר לעולם בלי מוהרא"ש, שמבלי מוהרא"ש העולם צריך לכדורים, ענה מוהרא"ש : מה הבעיה, אתה רופא ואתה תיתן לאנשי העולם כדורים, אמרתי למוהרא"ש שעם הצדיק העולם יכול לחיות בלי כדורים, מוהרא"ש צחק ולא ענה כלום….
■ מוהרא"ש אמר לי שרבי אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא בעל ספר המוסר "יסוד ושורש העבודה" הגביה את האצבע שלו קודם פטירתו ואמר ש"דילג את העולם הזה", הוסיף מוהרא"ש ואמר: "כשאני ילך מהעולם אני אגביה את כל עשר האצבעות שלי, לרמוז שדילגתי את העולם הזה ולא נהניתי כלום מזה העולם הגשמי, רק סבלתי צרות יגון ואנחה אבל ברוך השם בכל רגע חיזקתי את עצמי ולא סר הקדוש ברוך הוא ושם הוי"ה מעיניי", וכך באמת היה לפני שמוהרא"ש הלך לעולמו הוא הגביה את כל אצבעותיו הקדושות.
■ אחרי התקפת הלב שעבר בחג הפסח תשע"ב, מוהרא"ש אמר לי שאינו רוצה שיעשו לו שום הלוויה או הספדים, ומוהרא"ש הוסיף פעם אחת שאינו יכול לשער הצער שיש לנפטר כל רגע שנמצא מחוץ לקברו. ואמר בשחוק: "תאמין לי שאם היה ביכולתי ללכת לחלון, לפתוח את הוילון ולראות שאין שם אף אדם הייתי בורח בעצמי לתוך הקבר שלי, בלי שיראה אותי שום אדם" .
רק בימים אלו הבנתי שמוהרא"ש כבר צפה אז ברוח קודשו כמה שעות וימים ייאלץ להישאר מחוץ לקברו וכבר הביע אז את כאבו הגדול על כך, שהרי מוהרא"ש נפטר בערב שבת קודש בארה"ב ונטמן בארץ הקודש ביבנאל עיר ברסלב רק ביום ראשון בלילה וגם זה רק לאחר זמן רב מחמת הדוחק העצום שהיה שם.
■ כל החיות של מוהרא"ש הקדוש הייתה לשמח בני אדם. ומוהרא"ש אמר לי בבית החולים שאם נכניס אנשים לבקרו כל מה שיעשה זה רק לחזק אותם ולא לקבל חיזוק מהם, "כי אני" אמר מוהרא"ש, "לא צריך שום התחזקות ממישהו אחר, כבר קיבלתי מרבנו הקדוש המון התחזקות וכל רצוני הוא רק לחזק ולשמח אנשים אחרים".
ידידים מספרים על אישיות הגדולה של המנוח:
ר' נתן ס. מספר: בגיל שמונה עשרה רציתי לנסוע לאמריקה ללמוד בישיבה של הרב יואל ראטה שליט"א. קיבלתי צו יציאה מהארץ בטענה שאני מחוייב שירות צבאי. מי שנחלץ לעזרתי היה הרב ד"ר יצחק רוזנברג שעל סמך היכרותי עימו כתב לי מכתב לשלטונות הצבא על מצבי הבריאותי ובשל כך קיבלתי פטור משירות צבאי. אימי היקרה התקשרה לשאול:
"כמה עלינו לשלם"?
והוא ענה בפשיטות: "אני לא לוקח תשלום, את הנשמות שהצלתי מהצבא עמן אני יעלה למעלה"…
ר' אליעזר שלמה נאור מספר: היה חשוב לו מאוד שידפיסו את ספריו של מוהרא"ש. באחת הפעמים שנודע שהדפסנו ספר בלא ידיעתו הוא התרעם על כך ומאז ביקש להיות שותף מלא בהדפסת הספרים דרך "ישמח צדיק" לכבוד ההילולא של מוהרא"ש הוא נתן סכום כסף נכבד ומזה הדפסנו ארבעה, "אוצר החיים, אוצר הקדושה ו"שו"ת חסידות ברסלב.
