וידויו של אברך

ח' באייר תשע"ח, 23/04/2018 | 11:47 | דן כהן

"חיי עברו במסלול האופייני לכל בן תורה: לימוד ב"חיידר", בישיבה קטנה וגדולה, נישואין ולימודים בכולל, בכל אותן המסגרות תמיד בלטתי ונחשבתי לחברותי ולמצליחן.

תהליך ההתדרדרות החל באחד הימים בהם הצלחתי להתחבר בקליטה אלחוטית לאינטרנט של השכן. מאז במדרון תלול החל הרפיון בלימוד התורה התפילה ובהקפדה על מצוות מעשיות. ישבתי שעות מול המסך המרצד ולאט לאט התרחקתי מאשתי, מהילדים ומהיהדות. לא אלאה את הקוראים לאילו רמות נמוכות הגעתי, אולם אשתף בתחושות של עילפון רוחני וייאוש שהתחזק מיום ליום.

חשוב לי לציין ששום דבר לא נשאר לי מהיהדות, רק דבר אחד – את ההתנגדות לכל מה שלא בזרם שלי… פלא גדול, אבל כנראה שזה הערך הכי עמוק שקיבלתי בבית הורי. כל מה שלא בדרך שלי, לא נחשב יהדות. אבל השם ריחם עליי, והוריד אותי למקום כזה נמוך… שגם ההתנגדות הזאת החלה להיסדק.

כשאני מנסה להיזכר מהו הרגע הראשון בו התעוררתי מהעילפון העמוק בו הייתי נתון, נזכר אני באותה נקודת אור. מצאתי את עצמי יושב בחוף הים, מלקק שלגון, ומעיין בחוברת שחילק לי המוכר… זה היה קונטרס בשם "אתה לא כישלון", שכתב מוהרא"ש, הצדיק מיבנאל.

נמשכתי לקרוא בחוברת כי הרגשתי שאני כן כישלון, סופר כישלון. ואם יש מושג הנקרא כישרון מבוזבז, אז אני כישלון מבוזבז, גם כישלון וגם מבוזבז. התחלתי להבין שלמרות שנפלתי עמוק עמוק, כל עוד אני חי, אני יכול להתנער מהעפר ולקום מחדש. העובדה שהקונטרס הזה מחולק לחילונים בצמתים חיזקה אותי מאוד, כי אם הוא מתאים ונכון לכל חילוני שחונך לערכים הרבה יותר פרוצים ממני, ולמרות זאת הצדיק כותב לו שיש לו תקווה זה ודאי מתאים לי. הכול זה רק קליפות על הנשמה אבל באמת הנשמה מאירה תמיד ואי אפשר לכבות אותה – אז אני במצב טוב יחסית. אמנם, אני בגדר 'שנה ופירש קשה מכולם', אבל שום דבר כבר לא קשה כשאתה עושה צעד ביחד עם השם יתברך. ואתה יודע מה, בסדר, שיהיה קשה, לעשות 'החייאה' זה לא קשה?… ואני גוסס כבר כמה שנים. אז הנה באה לי 'החייאה', נו, שיהיה קשה…

באיזשהו שלב נסעתי ליבנאל, וקראתי על ציון הצדיק את כל הספר תהלים. שהרי הוא הבטיח שזו סגולה לזיווג. הרגשתי כי למרות שאני נשוי, אני צריך סגולה לזיווג, לשלום בית אמיתי. בצאתי מהציון פגשתי את אחד המפיצים של הקונטרסים, שרצה לתת לי קונטרס אחד. שאלתי אותו: "כמה קונטרסים כאלו יש? הייתי בטוח שישנם איזה עשרים או שלושים. המפיץ אמר לי שיש עשרות אלפים. וכולם מופצים ברבבות עותקים. קניתי מספר ספרים הנקראים 'אוצר הקונטרסים' ובמשך מספר חודשים קראתי קונטרס אחד מדי יום. השינוי הגדול אצלי החל כשחזרתי ללמוד. כאן אני חייב לציין דבר חשוב. כשהרגשתי שאני מקרה אבוד, אמרתי לעצמי לפחות לא אגיע לשמים בלי תשובה לשאלה 'קבעת עתים לתורה?', התחלתי ללכת לשיעור 'דף היומי' בבית הכנסת הסמוך לביתי. היה זה שיעור שהתחיל בשש וחצי בערב, כך שלא הייתי צריך לספר לאשתי שאני הולך לשיעור הזה. יצאתי מהכולל מוקדם מהרגיל, גם ככה לא בדיוק למדתי בכולל. בכל זאת צריך להשלים שעות שינה… כמובן השארתי את הגמרא פתוחה, והשבעתי את החברותא שיסגור אותה רק בשעה שבע… ובשבע וחצי הייתי עולה הביתה. מתעצבן קצת על אשתי העצבנית, כועס קצת על הילדים האומללים שלי, ומחכה שאשתי תלך לישון, כדי לגלוש באינטרנט.

באחד הקונטרסים מצאתי את נושא 'דרך הלימוד'. רציתי מאוד לדלג עליו, כי מי יכול להגיד לי איך ללמוד? אני יודע ללמוד! אמנם אני לא בדיוק לומד כמו שאני יודע, אבל מה זה משנה, איך אמרו לי בישיבה: 'סנדלר הוא לא מי שהולך עם נעליים, אלא מי שיודע לעשות נעליים', בקיצור, למדן זה מי שיודע ללמוד, לא כל מי שלומד. אבל בגלל שיש לי סימניה, לא רציתי לדלג וקראתי את דרך הלימוד. הוא מביא שם שרבי נחמן כותב שצריך ללמוד במהירות, לגרוס ולהבין מהר, בלי להתעכב יותר מדי, ויש לו הרבה ראיות לזה, עיין שם.

לא הסתדר לי שככה צריך ללמוד. אבל נפלה לי הבנה משמים, שכמו שכל הקונטרסים האלו נכתבו עבורי, והם מדברים בדיוק לאדם שבור שנמצא על הקרשים, כדי לחזקו ולהחזיר לו את האמונה ואת היהדות, אז גם דרך הלימוד הזה נכתב במיוחד בשבילי. כי הרי ללמוד בעיון אני כעת לא מסוגל, מאז לימוד במסכת 'יבמות' בקיץ, ולהיות סנדלר שיודע ללמוד ולא לומד, לא בדיוק מסתדר לי בשכל, אז מה כבר יכול להיות… הקציתי לי שעה ביום, משתים עשרה ורבע ועד תפילת 'מנחה' – באחת ורבע, ובשעה הזאת הייתי גורס משניות. עוד פרק ועוד פרק, מסכת אחר מסכת. הייתי קורא כמו תהלים, אבל עם מעט הבנה. החברים בכולל חשבו שיש איזה 'יארצייט' שאני צריך לסיים עבורו משניות בלחץ. אבל האמת היא שלא הייתי בלחץ, והסיבה היא בדיוק הפוך מיארצייט, כי במקום להמשיך למות, קמתי לתחייה. אחרי שסיימתי מספר פעמים את הש"ס משניות, התחלתי ללמוד גמרא באותה הדרך. קראתי את מסכת ברכות, במהירות ובלי להבין,להתעכב ולעיין בכל המפרשים, סיימתי את כל מסכת ברכות, ואחריה את שבת ועירובין, וכיום אני עומד לסיים את הש"ס בפעם השלישית.

איני בא להסביר שכך צריכים ללמוד. אני מתפלל להשם שיזכה אותי להבין ולדעת גם את כל המפרשים ובעיון הנדרש. אבל אני בטוח שבמקום בו עמדתי,  הייתי צריך הרבה רחמים כדי שהמוח יקלוט משהו. מי שיודע מבין על מה אני מדבר. כשהמוח לא טהור, הוא לא קולט את התורה הקדושה, ובמקום להתייאש כמו שהייתי מיואש, ולהמשיך לשרוד ורק לומר 'הלוואי שאזכה שוב ללמוד באמת', האיר לי השם יתברך בחסדו הגדול את הדרך המעשית לטהר את המוח שלי.

אני מוכרח לסיים במשפטים שיכולים להתפרש כגאווה, אבל אני מוכן להיכשל בזה כדי שאפילו יהודי אחד שנמצא במקום שבו הייתי, יבין את זה שאין לו שום היתר להתייאש, גם אם הוא מלא מחשבות זרות בתפילה, והוא לא מסוגל ללמוד וכל הראש שלו טמא שיבין שהייאוש הוא החטא הכי גדול, כי באמת בהחלטה של רגע אפשר לעלות על המסלול לחיי אושר.

כיום, אני לומד תורה באושר, המוח שלי רגוע ואני לא מרגיש אסיר נמלט. אשתי שמחה כל פעם שהיא רואה אותי. וכל אימת שאני יוצא לבית המדרש היא מברכת אותי עם חיוך ובשמחה ונותנת לי כוח להמשיך. אני קם כל לילה בחצות, לומד עד 'וותיקין', אחרי התפילה וארוחה קצרה נח שעה וחצי, ומיד כשאני קם, בחסדי השם, אני לומד עד תפילת מנחה ומעריב. כיום, אני מתפלל בחשק, ואני פשוט צוחק כשאני אומר את זה, כי בימים ההם לא רציתי בכלל להתפלל. גם כשהייתי מתפלל היה זה בשפתיים בלבד, הראש היה במקום אחר. והלב, לא היה חי.

פתאום, הילדים שלי קיבלו אבא, אשתי קיבלה בעל. למרות שהיא לא בדיוק ידעה שאין לה בעל, באותם ימים, אבל בטוח היא הרגישה. ואני, קיבלתי לב חדש, פועם וחי.אז גם אם לא נראה לך, תנסה ללמוד ולטהר את המוח, למלא אותו בתורה הקדושה, ותראה איך אתה זוכה מאוד מהר לקבל יישוב הדעת ושלווה פנימית. 

(מעובד ע"פ ספרו של הרב יצחק גבאי שליט"א "אין תקווה?")

» לעוד חדשות ברסלב הקליקו כאן