סעודת ליל שבת
רביז"ל אמר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן נד'): שצריכים לשמור מאוד את הזכרון שלא יפול בשכחה, ועיקר הזכרון לזכור תמיד בעלמא דאתי, שלא יהיה בדעתו חס ושלום שאין עולם אלא אחד, כי צריכים לדעת שיש עוד עולמות, ולא להסיח דעתו מעלמא דאתי, ועל ידי זה נעשה יחוד הוי"ה אלוקים, הוי"ה זה עולם הבא, היה הווה ויהיה , עולם הנצחי רוחניות חיות אלוקות, אלוקי"ם זה עולם הזה גימטריה הטבע שנדמה לאדם שהכל טבע ומקרה ומזל, ועל ידי שאדם מחבר ומקשר את העולם הזה בעולם הבא, ואת העולם הבא בעולם הזה, על ידי זה הוא יכול להבין את הרמזים שהקדוש ברוך הוא מרמז לו בכל יום.
כי באמת אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והוא יתברך מצמצם את עצמו בכל יום ובכל שעה ובכל רגע, מאין סוף ועד אין תכלית, במחשבה דיבור ומעשה, של כל אדם ובחוש רואים שלכל אחד יש לו בכל יום ובעל שעה מחשבות אחרות ודיבורים אחרים, ועשיות אחרות, ואף אחד לא שם לב מה זה ועל מה זה, ובאמת בכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם, אם אדם היה מקשר את עצמו אל הרוחניות חיות אלקות שיש בכל מחשבה דיבור ומעשה, על ידי זה היה מתגלה אליו דברים עליונים ונשגבים מאוד, שזה סוד הנבואה, שהקדוש ברוך הוא, מדבר אל כל אחד וקורא אותו אליו לשוב בתשובה שלימה, אבל צריכים לשמור את עצמו מאוד מכח המדמה, כי הדמיון הורס את האדם לגמרי ומטעה אותו, ואי אפשר להינצל מכוח המדמה, אלא על ידי שמרגיל את עצמו להסתכל בעין טובה על כל אחד, כי על ידי לשון הרע שמדבר רע על הזולת ומסתכל בעין רעה על ידי זה שורה עליו כח הבהמיות שהוא הדמיון, ועל ידי זה אינו זוכה לזכור ברוחניות חיות אלוקות, שהוא עלמא דאתי, ועל ידי זה נתרחק לגמרי ממנו יתברך.
וזה : "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו", כי הנה הנבואה מתגלית לאדם בשינה כמו שכתוב (במדבר י"ב): "בחלום אדבר בו", ומובא בבעל הטורים "חלום" בגמטריה "זה בנבואה", סולם בגמטריה "זה כסא הכבוד", כי משם נמשך הנבואה, ולכן כשאדם מדבק את עצמו בו יתברך ונשפע עליו נבואה בחלום, והוא רואה "סולם", שהוא הכסא הכבוד, ואף שהוא "מוצב ארצה" בגשמיות מחשבה דיבור ומעשה, אם כל זאת אם מטה אוזן קשבת, ומתבונן היטב אז מבין אשר "וראשו מגיע השמימה", שהכל רמזים שהקדוש ברוך הוא, מרמז איך להתקרב אליו, כי הוא יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית, ויורד אליו מרום גבהי מרומים עד הארציות שנמצא שם, ומה הוא רואה "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", כי על ידי כל דיבור תורה ותפילה, וקיום המצוות, הוא בורא מלאכים, שהם שומרים עליו, ולכן צריך כל בר ישראל תמיד לקשר את עצמו באין סוף ברוך הוא, ועל ידי זה יבין את הרמזים שהקדוש ברוך הוא מרמז לו איך להתקרב אליו יתברך, וזה יכול כל בר ישראל להראות, אם רק יפנה את דעתו ומחשבתו מהבלי העולם הזה, וידבק את עצמו בעלמא דאתי, אז יורד עליו מלך הכבוד בעצמו, שכל זה הוא מעשה מרכבה, והבן למעשה.
סעודה שלישית של שבת.
כתיב (בפרשת השבוע) "ויוגד ללבן ביום השלישית כי ברח יעקב", ואיתא בבעל הטורים מי הגיד ללבן כי ברח יעקב "עמלק", ומסור במסורה דין "כי ברח יעקב", וכן (שמות יד'): "כי ברח העם", מי הגיד לפרעה שברח העם, מי שהגיד ללבן שברח יעקב, וזה כ"י בר"ח גימטריה עמל"ק נמצא שעמלק הוא המוסר והמלשין, ויש לומר על פי דברי רביז"ל (ספר המידות אות מסור סימן א'): "מי שאומר מסירות על חברו לסוף שיהא מטולטל ושונאים קמים עליו ורואה בעצמו מה שרצה לראות על חברו וכל הנסמכין עליו נופלים ומשפחת הנרדף לוקחין גדלותו".
ובאמת אין לך עוד מידה מגונה ורשעות שאין כמוהו, כמו מוסר ומלשין, עד כדי כך שאמרו (שולחן ערוך חושן משפט, מוסר ומלשין סימן שפ"ח, סעיף ט'): כל המוסר ישראל ביד עובד כוכבים, בין בגופו ובין בממונו אין לו חלק בעולם הבא, כי זה המידה הכי מגונה שרק יכול להיות שאחד ימסור את חברו למלכות, וההלכה היא שמורידים אותו ולא מעלין, והמציאות מראה שכל אלו המוסרים שמסרו את זולתם, לבסוף נתהפך הרע עליהם, ומתו מיתות משונות רחמנא לישזבן, ולכן מי שמוסר את זולתו שורשו מעמלק וצריכים לברוח ממנו מאוד, ומובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ס'): מאיפה בא שמוסרים את האדם שהוא מוכרח להכנס לבית סוהר רחמנא ליצלן, הוא מפני שלימד תורה לתלמיד שלא הגון, ולכן כל מי שאומר תורה ברבים עליו לבקש הרבה ממנו יתברך, כשאומר תורה ברבים שלא ישמעו תלמידים שאינם הגונים, וכך יינצל ממוסרים רשעים ארורים, והבן למעשה.
