דרשת ליל שבת קודש
רביז"ל אומר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ו'): צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, ובאמת זה תלוי בזה, כפי שאדם ממעט את כבודו ויודע שכבודו אין, על ידי זה נתרבה כבודו יתברך, כי כשאדם מבטל את עצמו לגמרי על ידי זה מאיר עליו כבודו יתברך, כמו שכתוב (יחזקאל מג'): "והארץ האירה מכבודו", מה שאין כן כשאדם אינו ממעט בכבודו, על ידי זה אינו רואה את כבודו יתברך, וכמאמרם ז"ל (סוטה ה.): כל אדם שיש לו גסות הרוח אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולים לדור בעולם, כי הוא דוחק את הקדוש ברוך הוא, ואפילו שיש לו כבוד מלכים זה אינו שלו, כי הכל חוקרים אחריו, וכמו שכתוב (משלי כה'): "כבוד מלכים חקור דבר", כי הכל חוקרים אחריו מי הוא זה ואיזהו שחולקים הכבוד הזה, וחולקים עליו ואומרים שאינו ראוי לכבוד הזה, אבל מי שבורח מהכבוד שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אז הוא זוכה לכבוד אלוקים, שמתגלה אליו ערבות נעימות ידידות זיו חיות אלוקותו יתברך ומאיר עליו האור אין סוף, וזה נקרא כבוד אלוקי, ועל זה נאמר (שם): "כבוד אלוקים הסתר דבר", כי אסור לחקור על הכבוד הזה, וכן מאחר שהוא זוכה להיות בטל ומבוטל אל האין סוף ברוך הוא, בביטול כל הרגשותיו ומרגיש רק את אמיתת מציאותו יתברך, אף אחד לא יודע מזה, ולכן אין מי שיחקור עליו.
ואיך זוכים להגיע לכבוד אלוקי שיאיר עליו תמיד מלך הכבוד בעצמו? על ידי תשובה, שתמיד יחזור אליו יתברך, ועיקר התשובה שישמע ביזיונו וידום וישתוק, כי כשאחד מחרף ומגדף אותו והוא שותק מפני שיודע שבכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם, ודבר גדול ודבר קטן לא נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, ובוודאי זה שמבזה אותו הוא שליח ממנו יתברך, ולכן הוא שותק על ביזיונו על החירופים וגידופים שהם מנת חלקו, בזה הוא מכניע את הדמים שבחלל השמאלי ששם מדור היצר הרע, ועל ידי זה מאיר עליו אורו יתברך בגילוי עליון ונורא מאוד, כי בו ברגע כשאדם שומע ביזיונו שאיזה רשע ארור טמא מחרף ומגדף אותו, ומדבר עליו כל דבר אסור, והוא שותק, בזה הוא נכלל באדם העליון וזוכה שמאיר עליו כבודו יתברך, בגילוי רב ונורא מאוד.
וצריך ללכת תמיד במידת התשובה, כמו שכתוב (משלי כ'): "מי יאמר זיכתי ליבי טהרתי מחטאתי", כי בשעה שאדם אומר חטאתי עוויתי פשעתי אפילו את זה אי אפשר לומר בבר לבב, ועליו נאמר (ישעיה כט): "בשפתיו כיבדוני וליבו רחק ממני". ואפילו אם יודע אדם בעצמו שעשה תשובה שלימה, אף על פי כן צריך לעשות תשובה על תשובה, וזה מדרגת הצדיקים שעושים בכל פעם תשובה על תשובה, כי בכל פעם משיגים השגות אלוקות במדרגה יותר גדולה וגבוהה, ולכן הם רואים שמה שהשיגו עד עכשיו זה כלום.
ובזה יובן מה שאמר החתם סופר זי"ע (פרשת מקץ): למה הוצרך יוסף לצער כל כך את אחיו אחרי שכבר אמרו (בראשית מב'): "ויאמרו איש אל אליו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת", הרי שכבר חזרו בתשובה על מכירתו, ואת זה הוא רצה יוסף, ואם כן למה הוצרך לצער אותם עוד פעם עם לקיחת בנימין, ורק אחר כך הוא התגלה אליהם? אלא יוסף ראה שהם עשו תשובה והתחרטו, אך מאין הוא יודע שתשובתם היא תשובה שלימה, אולי יתחרטו על התשובה שעשו, כמו פרעה שנאמר בו (שמות ח'): "וירא פרעה כי הייתה הרווחה והכבד את ליבו", ולכן לקח מהם את בנימין, ואז נאמר: (בראשית מד' טז): "ויפלו לפניו ארצה, ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק האלוקים מצא את עוון עבדיך הננו עבדים לאדוני", והצטערו מאוד, וראה יוסף שתשובתם היא תשובה אמיתית, והם מתחרטים לא רק על מכירת יוסף אלא מוכנים גם למסור את נפשם עבור בנימין, ולכן (בראשית מה' א'): "ולא יכל יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו", כי ראה שתשובתם היא תשובה אמתית, ועושים תשובה על תשובה, ועל ידי זה דייקא התגלה אליהם, כי רק זה נקרא תשובה כשעושים תשובה על תשובה הראשונה, ובשביל זה ניסה אותם יוסף בלקיחת בנימין, כי רצה לראות אם כוונתם ותשובתם אמיתית, ותכף ומיד כשראה שהם מוכנים למסור את נפשם גם עבור בנימין, התגלה אליהם יוסף, וזה עיקר שלמות של כל בר ישראל, שתמיד עושה תשובה על תשובה, ועושה התחלה חדשה בכל פעם, כי אסור לחשוב שכבר חזר בתשובה ואינו צריך כבר לעשות תשובה.
כי אז הוא מטעה את עצמו, וכמו שאמר רביז"ל פעם, שצריכים בכל פעם לבא מחדש אל הקדוש ברוך הוא, ובכל פעם שבאים להתבודד יאמר אליו יתברך עכשיו אני מתחיל לחזור בתשובה שלימה, וכן בכל פעם, וזה עיקר שלימות התשובה שיודע שעדיין לא התחיל תשובה, ועל ידי הוא תמיד ישוב בתשובה ויזכה בכל פעם להשיג השגות חדשות בעבודת השם יתברך.
סעודה שלישית של שבת
רביז"ל אמר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן לח'): "כל אדם צריך לפשפש בעצמו בכל עת אם הוא דבוק בהקדוש ברוך הוא או לא, כי באמת עיקר הדבקות בזה העולם להיות תמיד דבוק בחי החיים בו יתברך, כמו שכתוב (דברים ד'): "ואתם הדבקים בהוי"ה אלוקיכם חיים כולכם היום", והסימן של הדבקות הוא תפילין כי תפילין סימן על דביקות, וכמאמרם ז"ל (שבת יב.): חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה, קל וחומר מציץ, מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה (שמות כח): "והיה על מצחו תמיד", שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה.
נמצא שתפילין היא בחינת דבקות שאסור להסיח דעת ממנו יתברך כרגע, שזה בחינת (תהילים טז): "שויתי הוי"ה לנגדי תמיד", שצריכים תמיד לראות שיהיה שמו יתברך לפני עיניו, ואי אפשר לבוא למדריגת הדביקות שהוא תפילין אלא על ידי שיעלה את הדיבור ויתקנהו, היינו על ידי שמירת הדיבור, כי הדיבור הוא רוח פיו של הקדוש ברוך הוא, וכשפוגמים בדיבור מזה נעשה רוח סערה, בחינת (תהילים קמח'): "רוח סערה עושה דברו", מי גורם רוח סערה במוחו של אדם זה הדיבור, ולכן העיקר בזה העולם הוא שמירת הדיבור, ורביז"ל אמר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן יט'): שברית המעור וברית הלשון תלויים זה בזה, כפי שמתקן את דיבורו כן זוכה לשמירת הברית, וזה (בראשית מו' לג'): "והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם", ידוע בכוונות האריז"ל (חג הפסח) פרעה זה אותיות פה רע, וכן העולם הזה הוא עולם העשיה הוא נגד הדיבור, שהוא מלכות, וזה שאמר יוסף לאחיו (בראשית מה' יב'): "כי פי המדבר אליכם", ופירש רש"י: בלשון הקודש, כי הוא זכה אל זה בשלימות, ולכן זכה לתיקון הברית, ( מה' ד'):"ויאמר יוסף אלי אחיו אני יוסף", ופירש רש"י: הראה להם שהוא מהול, היינו שזכה אל שלימות תיקון הדיבור, ואל שלימות תיקון הברית, וזה היה אחרי שסבל במצרים מה שסבל, שהוצרך לרדת למצרים ולסבול שם חרפות וביזיונות על ידי עלילת שווא שהעלילו עליו והכל כדי לתקן מה שהיה אצלו קודם בחינת פגם הדיבור, (בראשית לז' ב'): "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם", ופירש רש"י: כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר, והדיבור הזה גרם לו שירד אל מצרים שהוא מצר ים, רוח סערה במוחו, ועבר עליו מה שעבר, עד שזכה להזדכך כל כך (בראשית לט ג'): "וירא אדוניו כי הוי"ה איתו" ופירש רש"י: שם שמים שגור בפיו, כי תמיד דיבר רק ממנו יתברך, שזה שלימות הדיבור.
ועל כן כשכבר נתגלה בשלימות אל אחיו, אמר להם: (בראשית מו לג'): "והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם", כי כל זמן שאדם נמצא בעולם העשיה, עולם המעשה, צריך להזהר מאוד מאוד שלא יקרא אותו פה רע, כי צריכים בעולם הגשמי והחומרי הזה לשמור מאוד על הדיבור, כי כל הצרות והייסורים שאדם סובל בזה העולם זה רק מחמת הדיבור, וכבר אמר החכם: "כשאני מדבר דבר הוא מושל בי, וכשאיני מדבר אני מושל בו", כי כל זמן שאדם לא מוציא מפיו שום דבר אז הוא מושל על הכל, אבל ברגע שאדם מוציא מפיו איזה דיבור על הזולת, הדיבור כבר שולט עליו, כי הוא צריך לבקש ממנו סליחה ולהתחנן אליו, ולהסביר שלא לזה התכוונתי ולא את זה אמרתי וכדומה, ולכן על האדם להרגיל את עצמו רק לשתוק, וכמו שאמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ו'): שעיקר התשובה "ישמע ביזיונו ידום וישתוק", ואמר החכם: "השתיקה תשובת הכסיל", וכן אמר "לא תוכל להלחם עם הנבל כמו שתחריש לו", ולכן אשרי האדם ששומר על דיבוריו שבזה הוא מגלה את טוהר מעשיו איך שהוא שלם בתכלית השלימות בקדושת הברית, וכבר אמר רביז"ל (ספר המידות אות ניבול פה סימן א'): "מי שמדבר ניבול פה בידוע שלבו חושב מחשבות אוון", כי זה תלוי בזה, מה שאדם מדבר זה מה שהוא חושב, וכמו שכתוב (משלי ב'): "מפיו דעת ותבונה", ומהפה של האדם יכולים להבין את הדעת והתבונה שלו, וכן אמר הנביא (ישעיה לב): "נבלה ידבר ולבו יעשה אוון", ולכן אשרי האדם שמרגיל את עצמו ולא לענות לשום בריה המחרף ומגדף אותו, וכמו שאמר רביז"ל (ספר המידות אות מריבה סימן לה'): מי שהוא עצור במילין לא יוכל אותו שום אדם, שאז יזכה לחיות חיים טובים ונעימים בזה העולם ואף אחד לא יוכל לו, ועולמו יראה בחייו.
