[ב] אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן וגו`. ופירש רש"י, לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, ולפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל.
ויש לדייק מה התיבה `אלה`, שנראה שזה חלק מהדברי תוכחה. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ח) אשר תוכחה הוא דבר גדול מאוד, ומצוה על כל אחד להוכיח כשרואה שחברו אינו הולך בדרך הישר, כי זו מצות עשה של "הוכח תוכיח את עמיתך" אף-על-פי-כן לא כל אחד ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין טז:) תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח; ואם רבי עקיבא אמר את זה בדורו, כל שכן בדור זה של עכשיו, כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על-ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע; כמו-כן על-ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על-ידי-זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל-כן הוא מבאיש ריחם, ועל-ידי-זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועל-ידי-זה נפסק השפע מכל העולמות, התלויים באלו הנשמות.
כי עיקר יניקת הנשמה הוא מהריח. כמו שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה (ברכות מג:) מנין שמברכין על הריח, שנאמר: (תהילים קנ) "כל הנשמה תהלל יה", איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר זה הריח; ועל-כן על-ידי-זה המוכיח, שהוא מבאיש ריחם, על-ידי-זה נחלשת הנשמה, שיניקתה מהריח, וממילא נפסק השפע מכל העולמות התלויים בהם.
אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא, הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על-ידי תוכחתו. כי התוכחה צריכה להיות בבחינת התוכחה של משה, שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שעל-ידי תוכחתו נתן בהם ריח טוב, בבחינת (שיר-השירים א) "נרדי נתן ריחו", הנאמר על מעשה העגל. עזב לא נאמר, אלא נתן, כמו שפירש רש"י שם, וכמו שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה, (שבת פח.) [שאמר משה לישראל `עדיין חביבותא היא גבן, דכתיב נתן ולא כתב הסריח`].
כי על-ידי תוכחה של משה על מעשה העגל, הוסיף ונתן בהם ריח טוב, שהוא בחינת מזונא דנשמתא. כי עיקר יניקת הנשמה היא מהריח, כי על-ידי קול המוכיח שהוא ראוי, על-ידי-זה הוא נותן ריח טוב בהנשמות, שהוא בחינת מזונא דנשמתא.
כי כל נשמה היא חלק אלוק ממעל, ויונקת מכל העולמות, ואם היא נופלת ונתלכלכת בזוהמת תאוות רעות, על-ידי-זה יוצא ממנה ריח רע, וכל זמן שלא מזיזין לא מרגישים את הריח רע, אבל תיכף-ומיד כשמתחילים להזיז, אז יוצא ריח רע מאוד, ולכן לא כל אחד יכול להוכיח, אלא מי שהוא בבחינת משה, שתוכחתו הוא רק בדרך אהבה, בבחינת "ועדיין חביבותא היא גבן", שהוא מגלה ש`אין שום ייאוש בעולם כלל`, ואפילו שעשה מה שעשה עדיין יש לו תקווה ואסור להישבר משום דבר.
וזה מה שהוכיחם משה אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל וגו`, ופירש רש"י: והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל; ודי זהב ופירש רש"י: הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם; ועכשיו שפיר הלשון אלה, כי הוכיחם ברמז על שאמרו "אלה אלוקיך ישראל", כי משה רבינו הוכיח את עם ישראל על מעשה העגל, שהיה כלול מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, כמאמרם ז"ל (שמות רבה, פרשה מב, סימן א) ולא עבודת כוכבים עשו בלבד אלא גילוי עריות ושפיכות דמים; שהן העבירות הכי חמורות, ומשה רבינו הוכיחם בלשון אהבה, `ועדיין חביבותא היא גבן`, שהכניס בהם ריח טוב, כי רק על-ידי-זה מבטלים את הריח רע על-ידי מעשים רעים, ומקרבים אותם כדי שיעשו תשובה מאהבה, והבן למעשה.
[ג] אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. ופירש רש"י, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, ולפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל.
ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן א) שאי אפשר לדון את שום אדם, וכמאמרם ז"ל (אבות פרק ב) אל תדון את חבריך עד שתגיע למקומו, ומי הוא שיוכל לידע להגיע למקום חברו? כי אם השם יתברך, שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך, ועל-כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם, כי הוא יתברך בעל הרחמים, ובודאי הוא מקיים בנו הוי דן את כל אדם לכף זכות.
כי באמת כל מה שאדם חוטא, זה רק מחמת שהמקום שהוא שם הביא אותו לחטאים, כי על-ידי שהוא חוטא הוא נופל אל למטה מהמקום ולמטה מהזמן, ודבר זה אף אחד לא יכול לדעת רק הקדוש-ברוך-הוא, ולכן אי אפשר לדון את שום בריה שבעולם, כי אין יודע את מקומו ואת יצרו שבא לידי חטאים ועוונות כאלו, רק הצדיק הגדול במעלה נפלאה מאוד שנכלל לגמרי באין סוף ברוך הוא, רק הוא יכול לדון את כל אחד לכף זכות, ולכן דייקא הוא יכול לעשות ראש השנה, כי הוא מוצא את הטוב שיש בכל אחד.
וזה אלה הדברים פירש רש"י, לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו בפני המקום בהן, היינו שהתוכחה של משה רבינו, היה שהזכיר דייקא את המקומות שחטאו והכעיסו בהן את הקדוש-ברוך-הוא, להורות, שלא הם חטאו אלא המקומות שעברו שם גרמו להם לחטוא. ולכן התוכחה שלו היה באהבה, כי המקום שעברו שם זה אשר גרם להם לחטוא, ובאמת ישראל קדושים הם, והבן למעשה.
[ה] איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. ופירש רש"י, אם אומר לקבל שכר, לא אוכל, זו היא שאמרתי לכם, לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקדוש-ברוך-הוא. טרחכם – מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין. ומשאכם – מלמד שהיו אפיקורסין (סנהדרין צט:), הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו, איחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות. וריבכם – מלמד שהיו רוגנים.
ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן נב) מה שקשה קושיות על הצדיקים, זהו מוכרח להיות. כי הצדיקים מתדמים ליוצרם, וכמו שקשה קושיות על השם יתברך, כמו-כן בהכרח שיהיה קשה קושיות על הצדיק, כי הוא מתדמה אליו יתברך.
כי באמת אדם הוא מאוד מצומצם, ואין הוא יכול להבין את הנהגתו יתברך, ומשם נובעים כל הצרות והייסורים העוברים עליו, כי אדם רוצה שמהלך חייו יהיה כמו שהוא רוצה, ואם לא הולך כמו שהוא רוצה אז הוא נשבר, ועובר עליו מה שעובר צרות וייסורים ומכאובים רבים, אבל אם האדם מבטל את רצונו לרצונו יתברך, ואינו רוצה רצון אחר רק מה שהוא יתברך רוצה, אז אין לו שום צער, ייסורים ומכאובים, ולכן אצל כל אחד עולות קושיות על הקדוש-ברוך-הוא, מאחר שהקדוש-ברוך-הוא לא הולך אתו כמו שהוא רוצה.
וכמו-כן יש קושיות על הצדיק, שהאדם רוצה שהצדיק יתנהג כמו שהוא מבין, והוא לא יודע שהצדיק בטל ומבוטל אל האין סוף ברוך הוא, ואיך אתה עם המוח המגושם שלך תבין את דרכי הצדיק הדבוק בו יתברך, ולכן גם על הצדיק יש קושיות, וזה עיקר החורבן, חורבן בית המוחין של האדם.
וזה שמובא בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תכט, סימן ד) תשעה באב קודם ואתחנן; היינו שפרשת דברים קורין תמיד לפני תשעה באב. ודורשי רשומות רמזו, שזה מה שאמר משה איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. ולפי דברי רבינו ז"ל יובן היטב, כי כל הצרות והייסורים שסובלים מהחורבן, זה רק מחמת שיש קושיות על הצדיק וחולקים עליו, שזו הייתה מחלוקת קורח, שחשב שמשה המציא את הכל מדעתו, ולכן אמר להם: לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקדוש-ברוך-הוא. והם היו טרחנים ואפיקורסים ורוגנים, וחלקו על משה, וגם על הקדוש-ברוך-הוא, כמו שכתוב (במדבר טז) "הנועדים על הוי"ה" וגו`, ומזה אנחנו סובלים באורך הגלות, ובכל שנה עלינו לומר `איכה`, והכל בסיבת הכפירות, האפיקורסות, הקושיות והספיקות שעולים על לב האדם עליו יתברך, ועל הצדיק.
ובעניין הקושיות שקשה על השם יתברך, מרגלא בפומיה דרבינו ז"ל לומר: אדרבא, כך ראוי להיות דייקא, שיהיו קושיות על השם יתברך, וכך יפה ונאה לו יתברך לפי גדולתו ורוממותו. כי מעוצם גדולתו ורוממותו, שהוא מרומם מאוד מדעתנו, על-כן בודאי אי אפשר שנבין ונשיג בשכלנו הנהגתו יתברך. ועל-כן בהכרח שיהיו עליו יתברך קושיות, כי כך נאה ויפה להבורא יתברך, שיהיה מרומם ונישא מדעתנו, שעל-ידי-זה קשה הקושיות. ואם היה הנהגתו כפי חיוב דעתנו, אם-כן היה, חס ושלום, דעתו כדעתנו.
וכמו-כן הוא על הצדיק האמת הדבוק בו יתברך, שבודאי יעלו עליו תמיד קושיות וספיקות, והכל בא מחמת העשנים סרוחים שעולים בדעת האדם הפוגם באמונת חכמים, ומכל-שכן מי שלועג על דברי חכמים, אמרו חכמינו הקדושים (עירובין כא.) הלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת; אם רואים שאחד לועג על ספרים, סימן שמוחו מלא עשנים סרוחים, והוא פגום מאוד, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סא) שכל אלו שפוגמים באמונת חכמים אזי עולים עשנים סרוחים אל המוח, ומערבבים ומבלבלים דעתו, ומזה בא שהוא מלא קושיות וספיקות עליו יתברך, ועל הצדיק האמת.
ולכן תמיד לפני תשעה באב, קורין את הפסוק הזה איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, כי הוא מרמז על חורבן בית-המקדש, שבא על-ידי פגם אמונת חכמים, וקושיות על הקדוש-ברוך-הוא, והבן למעשה.
[ו] איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. פירש רש"י: אם אומר לקבל שכר, לא אוכל, זו היא שאמרתי לכם, לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקדוש-ברוך-הוא. טרחכם – מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין. ומשאכם – מלמד שהיו אפיקורסין (סנהדרין צט:), הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו, איחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות. וריבכם – מלמד שהיו רוגנים.
ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ו, חלק א`, סימן רסא) כשנופל אדם ממדרגתו, ידע שמן השמיים הוא, כי התרחקות תחילת התקרבות, על-כן נפל שיתעורר יותר להתקרב להשם יתברך, ועצתו שיתחיל מחדש ליכנס בעבודת השם יתברך, כאילו לא התחיל עדיין כלל מעולם, וזה כלל גדול בעבודת השם יתברך, שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש.
והנה את הידיעות האלו מקבלים רק על-ידי הצדיק האמת, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן עב) כשבא לאדם הרהור תשובה ונעשה באותו שעה איש כשר, ואחר-כך רוצה לעשות עובדה, ובכן רוצה לנסוע אל הצדיק ואז מתגבר עליו יצרו ביותר, ואחר-כך כשכבר נוסע אל הצדיק נופל מתשוקתו שהיה לו מקודם, וזה מחמת שמתגבר עליו בכל פעם יצרו הרע.
נמצא, שעיקר יצר הרע שמפיל את האדם הוא שלא יתקרב אל הצדיק, כי רק הצדיק יכול לגלות לו גילויים כאלו, שההכרח ליפול בכל פעם ולא להסיח דעת ממנו יתברך, אלא לעשות בכל פעם התחלה חדשה.
ולכן מתאונן משה ואומר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, כי מאחר שחולקים עליו, ואין להם אמונת חכמים כלל, וכמו שכתוב ומשאכם מלמד שהיו אפיקורסין (סנהדרין צט:), הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו, איחר לצאת, אמרו מה ראה בן אמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות, ולכן מאחר שאין להם אמונת חכמים איך אני יכול ללמד אותם את הלימוד הזה – שבהכרח לאדם ליפול, וצריך תמיד לעשות התחלה חדשה, כי אי אפשר להחדיר זאת רק על-ידי אמונת חכמים, והבן למעשה.
[ז] אתה עובר היום את גבול מואב את ער. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ערב) על הפסוק (תהילים צה) "היום אם בקולו תשמעו", זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחברו, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה, כי כשרוצין להיכנס בעבודת השם יתברך, נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמר מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי, שזה "היום אם בקולו תשמעו", `היום` דייקא.
ובאמת עלינו לדעת, אשר רבינו ז"ל מוסר לנו כאן כלל גדול בעבודת השם יתברך, שבלעדיו אי אפשר לאדם להצליח בעבודתו יתברך, והוא, שלא ישים האדם לפני עיניו כי אם אותו היום שהוא עומד בו, ולא יחשוב מיום לחברו כלל, כי רוב החלישות והנפילות באות לאדם רק ממה שהוא מבלבל את עצמו, או ממה שהיה בימים הקודמים, או ממה שיהיה בימים העתידים, כי מצד אחד מסתכל על העבר, ועושה לעצמו חשבון: "הרי לא הצלחתי כל-כך עד עכשיו, ולא פעלתי מה שרציתי לפעול, אם-כן מן הסתם גם היום לא אצליח ולא אפעול כרצוני", ומצד שני מסתכל על העתיד בדאגה ופחד: "מה יהיה מחר, ומה יהיה לאחר-מכן, אולי יהיה לי מניעות ועיכובים גדולים, אם-כן למה לי להתחיל עכשיו בחינם, יותר טוב לא לעשות כלום". וכך באמת אינו עושה כלום, ונשאר ריק וחסר לגמרי.
וכל זה הוא עצת היצר למנוע את האדם מלבוא אל תיקונו הנצחי, כי אלמלא היה האדם משים לפני עיניו רק את היום הזה שהוא עומד בו, ולא היה חושב מיום לחברו כלל, היה מצליח מאוד בכל ענייניו הן ברוחניות והן בגשמיות.
כי ברוחניות – עבודת השם יתברך של יום אחד, בודאי יכול לקבל על עצמו הרבה מאוד, היינו לעסוק בתורה ובתפילה ובמצוות מעשיות הרבה, כי על יום אחד אין זה כל-כך קשה, והיה יכול לפעול הרבה. ואפילו אם מאיזו סיבה אין לו הרבה זמן עכשיו, אבל הזמן מועט שיש לו, יהיה חשוב ויקר בעיניו מאוד, כי הלא דקות אלו שיש לו עכשיו אף פעם לא תחזורנה לו, ואם-כן למה להניח להן ללכת לבטלה חס ושלום, הרי הם חשובים בפני עצמם ויכולים למלאותן בכל טוב אמיתי ונצחי, ואם האדם יעשה חשבון זה לעצמו בכל יום, יזכה לרכוש הון גדול בעבודת השם יתברך, עין לא ראתה, כי לא ידחה מיום לחברו כלל, רק יחטוף בכל יום ויום כל מה שיוכל, וזה יצטבר אצלו לחשבון גדול, ויצליח מאוד בעבודתו.
וכמו-כן הוא גם בגשמיות, כל זמן שהאדם מסתכל רק על היום הזה, כמה הוא צריך `היום` להרוויח כדי פרנסתו, ומה עליו לעשות `היום` לסדר ענייניו, בודאי יצליח מאוד, כי בשביל יום אחד בודאי קל מאוד לתת עצה לנפשו, עיקר הצרה הוא כשמתחיל לבלבל את עצמו עם העבר או עם העתיד, הרי עד עכשיו לא הצלחתי ולא הרווחתי מספיק, אם-כן, מי יאמר שהיום יהיה יותר טוב, ויש אשר מתחיל לדאוג `מה יהיה למחר ולאחר-מכן, איך אהיה בטוח שגם אז אצליח וארוויח, וזה מבלבל אותו מאוד עד שאינו עושה היום מה שהיה יכול לעשות`, וכל זה הוא עצת היצר, כי עיקר הצלחת האדם תלויה רק בזה שלא ישים לפני עיניו כי אם אותו היום שהוא עומד בו, ולא יבלבל עצמו עם יום האתמול או יום המחרת כלל, ואז יהיה בטוח להצליח מאוד בכל ענייניו.
ובאמת אנחנו רואים, שיש פעמים שכן צריכין להשתמש עם יום `המחרת`, והוא במלחמת היצר, כשהיצר הרע בא לאדם ורוצה להסיתו לעשות איזו עבירה או איזה דבר נגד רצונו יתברך, אז אמור לו `מחר` אציית לך, ו`מחר` אעשה כרצונך, `היום` אני לוקח לעצמי לקיים את רצון השם יתברך, כי `היום` אני מאוד עסוק עם לימוד התורה, שהוא עיקר התרופה נגד היצר הרע, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (קידושין ל:) אמר הקדוש-ברוך-הוא, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין כנגדה, ו`מחר` אעשה כרצונך, וכך לדחות אותו מיום ליום, שבכל יום שהוא בא להסית את האדם, צריכין לדחותו רק ליום `מחר` כי על יום אחד קל לדחות את היצר, ובדרך זה יפטר ממנו לגמרי.
נמצא, שהעצה הזו של `היום` הוא רק "אם בקולו תשמעו", היינו לשמוע בקול השם יתברך ולקיים תורתו ומצוותיו הקדושות, אבל לשמוע בקול היצר הרע, אז צריכין להשתמש עם העצה של `מחר`, ולדחותו כך מיום ליום. אשרי הזוכה להכניס בעצמו כלל נפלא זה של רבינו ז"ל שגילה על "היום אם בקולו תשמעו", כי על ידו יכול להיות איש כשר כל ימי חייו, ולזכות לדביקות אמיתית בו יתברך בזה ובבא לנצח, אשרי לו ואשרי חלקו.
וזהו (דברים ב) אתה עובר היום את גבול מואב את ער. ויש לומר שמרומזת בפסוק זה העצה הנפלאה הזאת של רבינו ז"ל, שהתורה הקדושה נותנת לנו עצה איך נזכה להתגבר ולעבור על קליפת מואב שהוא הרע והטומאה של ניאוף רחמנא לצלן, כי מואב נקרא על שם מעשה בנות לוט, שקראה הבכירה שם בנה על שם האב (בראשית יט), והמואבים הם שהפקירו בנותם לטמאות נשמות ישראל בשיטים בעצת בלעם הרשע (במדבר כה). ולכן נקרא שם עירם "ער", על שם (בראשית לח) ויהי ער וגו` רע בעיני ה`, שהכוונה על פגם הברית רחמנא לצלן (עיין שם ברש"י). והתורה מגלה לנו כאן, אתה עובר `היום` את גבול מואב את ער, היינו על-ידי עצת `היום` תזכה לעבור על טומאת מואב וער, שהוא הר"ע של טומאת ניאוף רחמנא לצלן, כי על-ידי שיהיה כל יום ויום יקר בעיניך מאוד, ובכל יום תחטוף הרבה לימודי תורה שמכניע ומבטל את היצר הרע של ניאוף, על-ידי-זה תכניע את מואב לגמרי, ותבטל את טומאתו הגדולה מן העולם.
אבל גם זכרו שיש גבול להיום, ולפעמים צריכין לעבור הגבול של `היום`, ולהשתמש עם `מחר`, והוא גם נגד היצר הרע של טומאת מואב, שאם בא להסיתך לעבירה חס ושלום, אז תאמר לו `מחר` אעשה כרצונך, וזהו אתה עובר היום את גבול מואב את ער, שלפעמים עוברים על גבול `היום`, ואומרים `מחר` והוא כנגד מואב והרע שלו, והבן למעשה.
|