|
[א] האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נא) שיש קודם הבריאה שאז היה הקדוש-ברוך-הוא אין סוף ולא הייתה שום מציאות של שקר, רע וטמא. ואחר הבריאה שהקדוש-ברוך-הוא ברא את כל העולמות אז כבר שייך שקר רע וטמא מצד הבחירה.
ואדם צריך להגיע למדרגה כזו לקשר אחר הבריאה בקודם הבריאה, היינו שגם אחר שיש כבר בריאה ועל אף שיש ביליוני בריות בזה העולם ולכל אחד יש לו דעה משונה מחברו. וכן כל פרטי הבריאה דומם, צומח, חי, מדבר, משונים אחד מחברו, עם-כל-זאת עיקר השלימות של בר ישראל, לקשר אחר הבריאה בקודם הבריאה, לגלות לכולם אשר אין בלעדיו יתברך כלל. ותיכף-ומיד כשבר ישראל מקשר את העולם הזה אל העולם הבא שזה לאחר הבריאה אל קודם הבריאה, זו נקראת שלימות האמת. ועל-ידי-זה מאיר עליו אורו יתברך בקביעות, ולזה זוכים דייקא כשמקורבים אל הצדיק האמת שזכה לזה בתכלית השלימות.
וזה פירוש האזינו השמיים – משה רבינו היה סמוך לשמיים, דבוק תמיד בקודם הבריאה ואדברה דיבור לשון קשה, כי בתחילה עלתה במחשבתו יתברך לברוא את העולם במידת הדין ראה שאין העולם יכול להתקיים עמד ושיתף את מידת הרחמים, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה, פרשה א) שזה ותשמע הארץ אמרי פי אמירה לשון רכה, שזו עבודת הצדיק האמת שיכול להוריד את עצמו אל הנשמות הירודות והנפולות ולהאיר גם בהן אורו יתברך. וכל הבריאה לא נבראה אלא בשביל הצדיק האמת, וכמאמרם ז"ל (יומא לח:) בשביל צדיק אחד העולם נברא ואין טוב אלא צדיק. וכן אמרו שם, אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים שנאמר: "וצדיק יסוד עולם".
וכן אמרו חכמינו הקדושים (חגיגה יב:) הארץ עומדת על עמוד אחד וצדיק שמו כי הצדיק מקשר בין שמיים לארץ בין קודם הבריאה לאחר הבריאה, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ז) שהצדיק נקרא כל בבחינת (דברי-הימים א` כט) כי כל בשמיים ובארץ ותרגומו: `דאחיד בשמיא וארעא`.
כי הצדיק אוחז את שני העולמות – עולם העליון ועולם התחתון, שהם בחינת שמיים וארץ. ולכן כל הבריאה נבראה כדי להכירו יתברך וכמובא (זוהר, בא מב.) בגין דאשתמדעין ליה, ואל זה זוכים דייקא כשמקורבים אל הצדיק האמת, שיש בכוחו להעלות את כלל נשמות ישראל למדרגות הגבוהות ביותר, ואפילו מי שנמצא כבר אחר הבריאה בשקר ובטומאה ובזוהמה, הוא יכול להחזיר אותו אל קודם הבריאה שהוא אמת לאמיתה.
וזה שאומר משה רבינו האזינו השמיים רוחניות חיות אלוקות ואדברה לשון דיבור קשה, שבזה נברא העולם במידת הדין ותשמע הארץ אמרי פי אמירה לשון רכה שצירף מידת הרחמים. ולכן כל העולם עומד בשביל הצדיק. אשרי מי שזוכה להיות מקורב אל הצדיק האמת שהוא בחינת משה, ואינו מטעה את עצמו כלל, שאז אין דרגה בעולם שלא יבוא אליה, והבן למעשה.
[ב] האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ז) יש דרי מעלה ויש דרי מטה, דהיינו עולם העליון ועולם התחתון, שזה בחינת שמיים וארץ, וצריך הצדיק להראות לדרי מעלה שאינם יודעים כלל בידיעתו יתברך, שזה בחינת השגה של מה, בחינת מה חמית מה פשפשת, בחינת איה מקום כבודו, ולהיפך, צריך להראות לדרי מטה שאדרבה מלא כל הארץ כבודו.
כי יש שוכני עפר שהם בני-אדם המונחים במדריגה התחתונה, ונדמה להם שהם רחוקים מאוד ממנו יתברך, וצריך הצדיק לעוררם ולהקיצם, ולגלות להם שהקדוש-ברוך-הוא, עמם ואצלם, והם סמוכים אליו יתברך, ולכן אסור להם להתייאש. וזה בחינת כל שיש לצדיק, כמו שכתוב (דברי-הימים א` כט) "כי כל בשמיים ובארץ", ותרגומו דאחיד בשמיא וארעא, היינו שהוא אוחז ומקיים שני העולמות, עולם העליון ועולם התחתון, שזה עיקר גדולת הצדיק שיוכל להראות לדרי מעלה שהם בחינת שמיים שהם אינם יודעים כלל, ולהיפך להראות לדרי מטה שהם בחינת ארץ, שהקדוש-ברוך-הוא נמצא אתם ולא יתייאשו כלל.
וזה האזינו השמיים ואדברה, דיבור הוא לשון קשה, שאלו שהם בבחינת שמיים היינו דרי מעלה הצדיק מראה להם שהם עדיין לא יודעים כלום, ומדבר עמם בלשון קשה ותשמע הארץ אמרי פי, אמירה הוא לשון רכה, אלו שמונחים בארציות ובגשמיות, דרי מטה, אותם הצדיק מחזק ומעודד ומשמח, ומראה להם שעדיין הקדוש-ברוך-הוא, נמצא אתם, והבן למעשה.
[ג] כי שם הוי"ה אקרא הבו גודל לאלוקינו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ד) שאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שכתוב (תהילים נו) "בהוי"ה אהלל דבר באלוקים אהלל דבר", הן הוי"ה שהוא שם החסד, והן אלוקים שהוא שם דין, בשניהם אהלל ואשבח את הקדוש-ברוך-הוא, וזה צריך להיות כל עבודת בר ישראל, תמיד למשוך את עצמו אחריו יתברך, ולידע שכל מה שקורה עמו בין לטוב ובין להיפך הכל ממנו יתברך, והכל רחמים וחסדים גדולים אף-על-פי שהוא לא מבין את זה, וכשמשיגים דבר זה, אזי ממשיכים את רוחניות חיות אלוקות בזה העולם.
וזה כי שם הוי"ה אקרא על-ידי שתמיד אקרא ואתפלל אל שם הוי"ה שהוא שם החסד, היינו שאמצא את החסד של הקדוש-ברוך-הוא שעושה עמי, על-ידי-זה הבו גודל לאלוקינו אכניס חסד בשם אלוקים שהוא מידת הגבורה, כי גדולה היא חסד, כמובא (תיקוני זוהר, תיקון כב) גדולים אתקריאת מסטרא דהא"ל הגדול, דאיהו חסד, עיין שם. ועיין בספר הקדוש פרדס רימונים (שער ד`, פרק ב) חסד נקרא גדולה, עיין שם. נמצא על-ידי שאדם תמיד מתפלל וקורא אל שם הוי"ה, על-ידי-זה הוא ממשיך גדולה שהוא חסד אל שם אלוקים מידת הדין ונמתק, והבן למעשה.
[ד] הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עָוֶל צדיק וישר הוא. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן יב) כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו, יוכל ליפול בטעותים ומכשולות רבים, ולבוא לידי רעות גדולות, חס ושלום, ויש שקלקלו הרבה, כגון הרשעים הגדולים מאוד המפורסמים, שהטעו את העולם, והכל היה על-ידי חכמתם ושכלם ועיקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה, שיהיה שם השם יתברך, ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו רק אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו לאו, אזי בודאי לא יכשל לעולם ואפילו כשנופל, חס ושלום, לספקות, ויש שנפילתו גדולה מאוד מאוד, רחמנא לצלן, שנופל לספקות והרהורים, ומהרהר אחר השם יתברך, אף-על-פי-כן הנפילה והירידה היא תכלית העליה.
ועיקר העצה לאדם שנפל אל עקמומיות שנתעקם לבו לגמרי, שיצעק תמיד `איה מקום כבודו`, איה המקום שאוכל למצוא אותך, וזה שמחפש ומבקש אחריו יתברך, זה כאילו הקריב קרבן עולה, כמאמרם ז"ל (ויקרא רבה, פרשה ז) על הפסוק (יחזקאל כ) "והעולה על רוחכם", שקרבן עולה מכפר על הרהורי הלב, כי יש קליפה המעקמת ומסבבת הלב בעיקומים וסיבובים ובלבולים, שמבלבל את האדם בכפירות ואפיקורסות, ועל-ידי שמחפש ומבקש אחריו יתברך, על-ידי-זה עולה בתכלית העליה, שזה סוד (בראשית כב) "ואיה השה לעולה", על-ידי שמחפש תמיד איה מקום כבודו, זה בעצמו שה לקרבן עולה.
וזה פירוש הצור תמים פעלו, אדם צריך לדעת שכל מה שהקדוש-ברוך-הוא עושה עמו הכל בחשבון צדק, כי כל דרכיו משפט ובצדק, ואף שאדם אינו מבינו, עם-כל-זאת אם מחפש ומבקש אחריו יתברך זוכה להגיע אל גילוי אמונה, ולידע, ולהודיע ולהיוודע אשר אין בלעדיו יתברך כלל, שזה אל אמונה ואין עָוֶל צדיק וישר הוא, אם רק מחפשים תמיד אחריו יתברך, אזי רואה שאיך שהקדוש-ברוך-הוא, מנהיג בצדק ובמשפט ואין לו שום קושיות עליו יתברך כלל, והבן למעשה.
[ה] הוי"ה בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ק), שאמר: אשר כל הצדיקים האמיתיים כולם לא באו למדרגתם אלא על-ידי התבודדות, לפרש את שיחתו אליו יתברך, וכן אמר שמקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם על-ידי התבודדות, וכל עסקו של דוד המלך היה רק תפילה והתבודדות שהיה מתבודד להקדוש-ברוך-הוא, ומפרש את כל שיחתו אליו יתברך.
והנה ידוע, שהס"מ מכניס באדם כפירות ואפיקורסות, ובפרט כשהאדם חוטא רחמנא לישזבן, נכנסות בו מחשבות של כפירות, אל נכר, וכמו שאמר רבינו ז"ל (ספר-המידות, אות אמונה, סימן כב) הפשע של האדם מכניס כפירה לאדם.
וזה הוי"ה בדד ינחנו, אם אדם יושב תמיד בהתבודדות, והוא מתבודד עמו יתברך, על-ידי-זה רק הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו ינחנו בדרך האמת, ואין עמו אל נכר, כבר יצאו ממנו כל הכפירות והאפיקורסות אל נכר, ויהיה דבוק תמיד בו יתברך. ולכן צריך כל בר ישראל להרגיל את עצמו לדבר בכל יום אליו יתברך, אשר דבר זה מציל את האדם מכל רע. וכמו שאמר רבינו ז"ל (ספר-המידות, אות התבודדות, חלק ב`, סימן א) השיחה שהאדם משיח בינו לבין קונו, השיחה הזאת נעשית אחר-כך גאולה וישועה לבניו.
ולכן הוא דבר גדול מאוד תמיד לדבר אל הקדוש-ברוך-הוא. ואם אדם היה יודע מעלת הדיבור אל הקדוש-ברוך-הוא, ועל גודל השעשועים שזה גורם בכל העולמות, היה עוסק בזה בכל יום הרבה מאוד. כי כל דיבור ודיבור שמדברים עמו יתברך ממשיך על האדם, אור וזיו וחיות ודבקות הבורא יתברך שמו. והעיקר הוא תמימות ופשיטות, לדבר אל הקדוש-ברוך-הוא בלי שום חכמות, וכל מה שמסלק יותר את דעתו, ויודע שאינו יודע כלום, על-ידי-זה יוכל להרבות בשיחה בינו לבין קונו, ואז יהיה שם הוי"ה תמיד לנגד עיניו, והבן למעשה.
[ו] הוי"ה בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן כה) ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, היינו שאדם צריך לקבוע לעצמו איזו שעה להתבודד לבדו בחדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו לבין קונו, ולבקש ולהתחנן ממנו יתברך על כל הצטרכותו, וצריכים להרגיל את עצמו בדרך זה אשר אין למעלה ממדריגה זו. כי הנהגה זו כוללת כבר הכל, כי איך שהוא, אם אדם מרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש-ברוך-הוא, הוא יבוא וישיג את כל מה שהוא רוצה, כי על-ידי שאדם מבודד את עצמו מבני-אדם ונכלל לגמרי באין סוף ברוך הוא על-ידי תפילה והתבודדות, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נב) על-ידי-זה הוא כבר אינו צריך את אף אחד כי הוא נכלל במחויב המציאות, היינו באין סוף ברוך הוא, שהוא תקיף ובעל היכולת.
וזה הוי"ה בדד ינחנו. תיכף-ומיד שאדם מבודד את עצמו מכל העולם ועוסק בהתבודדות, להיות דבוק בחי החיים בו יתברך וכבר לא איכפת לו שום דבר, על-ידי-זה זוכה להגיע למדריגה אשר ואין עמו אל נכר כי כל זמן שאדם חושב מהזולת הוא עושה אותו אליל ועבודה זרה, וכמאמרם ז"ל (שבת קמט.) "אל תפנו אל האלילים" – אל תְּפַנוּ א`ל מדעתכם. כי תיכף-ומיד כשאדם מבטל את עצמו לגמרי באין סוף ברוך הוא, ואין לו כבר שום מחשבות אחרות, על-ידי-זה אין עמו אל נכר כי כל זמן שאדם מבלבל את עצמו מהזולת על-ידי-זה הוא עושה אותו מציאות, שזה אליל אל הכר, ולכן אשרי האדם שעוסק תמיד בתפילה והתבודדות, ומתחבא בסתר צל כנפיו יתברך, שאז אף אחד לא יכול להפילו ולרחקו ממנו יתברך, והבן למעשה.
[ז] כי אשא אל שמיים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כא) חיים נצחיים הם רק להשם יתברך, כי הוא חי לנצח, מי שנכלל בשורשו דהיינו בו יתברך, הוא גם-כן חי לנצח, כי מאחר שהוא נכלל באחד, והוא אחד עם השם יתברך, ולכן הוא חי חיים נצחיים כמו השם יתברך, וכן אין שלימות רק להשם יתברך, וחוץ ממנו כולם חסרים, ומי שהוא נכלל בו יתברך יש לו שלימות, ועיקר הכלליות שיהיה נכלל באחד הוא על-ידי הדעת אותו יתברך, כמו שאמר החכם `אילו ידעתיו הייתיו`, כי עיקר האדם הוא השכל, ובכל מקום שחושב השכל שם כל האדם, וכשיודע ומשיג בידיעת השם יתברך, הוא שם ממש, וכל מה שיודע יותר הוא נכלל יותר בהשורש, דהיינו בו יתברך.
וזה כי אשא אל שמיים ידי, אם אני מגביה את הידיים שלי רק אליו יתברך, ואני יודע שהכל רק ממנו יתברך ואין בלעדיו יתברך כלל, אז ואמרתי חי אנכי לעולם, כי מאחר שהאדם בטל ומבוטל אל האין סוף ברוך הוא, ומגביה את הידיים אליו יתברך, ויודע שאין כאן "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא הכל מושגח בהשגחה פרטית, אדם כזה חי לעולם, כי הוא נכלל בו יתברך, והבן למעשה.
[ח] כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סח) שראוי שיהיה לכל בר ישראל שפע, אבל על-ידי הכעס אדם נופל לגמרי, עד שמאבד את הכסף שמוכן עבורו, ואף שכל אחד רוצה כסף וממון, עם-כל-זאת התאווה של כעס ורציחה כשבאה אליו אזי מעבירה אותו על דעתו ועל דעת קונו, ואינו יכול להשתלט על עצמו, כי נופל בשאול תחתית ומתחתיו, וכמובא בזוהר הקדוש (וישב קפב.) על הפסוק (איוב יח) "טורף נפשו באפו", איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר, ועל דא כתיב "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו", דההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו, כי עוקר את נשמתו לגמרי ממנו, ולכן צריכים מאוד מאוד להיזהר מהמידה המגונה של כעס שהורסת את האדם לגמרי.
וזה פירוש כי אש קדחה באפי, כשאש הכעס בוערת באפו, על-ידי-זה ותיקד עד שאול תחתית, מפלת אותו עד עמקי עמקים בשאול תחתית, ומה גם שמאבד את פרנסתו, שזה ותאכל ארץ ויבולה, שזו הפרנסה, ותלהט מוסדי הרים, שנתרחק מהקדושה ונופל מכל המדריגות, אשרי האדם שזוכה לשמור את עצמו ממידה המגונה של כעס, וזוכה לדבק את עצמו באין סוף ברוך הוא, והבן למעשה.
[ט] לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נד) אשר צריכים לשמור מאוד את הזיכרון שלא יפול לשכחה, שהוא מיתת הלב, ועיקר הזיכרון הוא לזכור תמיד בעלמא דאתי, שלא יהיה בדעתו חס ושלום שאין עולם אלא אחד, ועל-ידי שמדבק מחשבתו בעלמא דאתי, על-ידי-זה נעשה יחוד הוי"ה אלוקים, כי הוי"ה אלוקים זה שם מלא, וזה כשאדם מדבק מחשבתו באמונה פשוטה בו יתברך, ומחבר ומקשר את העולם הזה בעולם הבא, על-ידי-זה נעשה יחוד בין הוי"ה אלוקים, וזה שמובא (זוהר, משפטים צח) הוי"ה אלקי דא שירותא דמהימנותא סליקו דמחשבה דעלמא דאתי.
וזה פירוש לו חכמו ישכילו זאת, שהוא האמונה, כמובא בתיקונים (תיקון ו) שאדם צריך לבטוח רק באמונה שנקרא זאת, בסוד (תהילים כז) "בזאת אני בוטח", דאתמר עלה ומלכותו בכל משלה. יבינו לאחריתם, שיש עוד עולם, שזה עיקר הזיכרון לזכור תמיד בעלמא דאתי, והבן למעשה. |
