פרשת ואתחנן חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא * * * |
[א] ואתחנן אל הוי"ה בעת ההיא לאמר. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן צט) שאדם צריך להתפלל תמיד אל הקדוש-ברוך-הוא, בדביקות אמת, להיות דבוק בו יתברך, ולהרגיש איך שהקדוש-ברוך-הוא נמצא ואין בלעדיו נמצא, אבל לא כל אחד יכול להגיע למדריגה זו, להתפלל בדביקות, ולכן יתפלל תפילתו בין בדביקות בין שלא בדביקות, כי יבוא פעם שיתפלל בדביקות אז יגביה את כל התפילות שלו שהתפלל שלא בדביקות. וזה ואתחנן אל הוי"ה תמיד בין בדביקות ובין שלא בדביקות, כי בעת ההיא לאמר, יגיע הזמן שכן יתפלל בדביקות, אז יעלה את כל התפילות שהתפלל שלא בדביקות, והנה בעל הטורים מביא "סמך הוי"ה אלוקיכם לואתחנן, לומר שויתי הוי"ה לנגדי תמיד". ויש להבין את הקשר, כי הנה מובא בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תכח) שלעולם פרשת דברים קוראים לפני תשעה באב, וכל החורבן היה רק מחמת שנאת חינם, (עיין יומא ט:) ולכן אדם לא יכול להתפלל להקדוש-ברוך-הוא, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רלט), שעיקר הדיבור הוא רק מהשלום, כמו שכתוב (תהילים קכב), אדרבה נא שלום, ועל-כן צריך כל אדם, קודם התפילה לקבל עליו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, כדי שעל-ידי שיש אהבה ושלום, על-ידי-זה יוכל לדבר בתפילה, אבל כשאין שלום, ויש מחלוקת, אי אפשר לדבר, וזה חורבן בית-המקדש, חורבן בית התפילה, שאי אפשר לדבר להקדוש-ברוך-הוא. וזה עיקר הגלות שאנו יראים מאומות העולם, כי כאשר אין אחדות בין נשמות ישראל, נופל עלינו פחד מאומות העולם, כי להיפך אמר רבינו ז"ל (ספר-המידות, אות פחד, סימן כד), כשישראל באחדות האומות מתפחדים מהם. וזה שמסיימים בפרשת דברים, לא תיראום כי הוי"ה אלוקיכם הוא הנלחם לכם, ותיכף-ומיד מתחילים ואתחנן אל הוי"ה בעת ההיא לאמר, כי זה תלוי בזה, כי אם לא מפחדים מאומות העולם, על-ידי שמתאחדים יחד, על-ידי-זה יכולים לקיים ואתחנן אל הוי"ה, להתפלל להקדוש-ברוך-הוא בלשון נוכח, שזה (תהילים טז) שויתי הוי"ה לנגדי תמיד, ואמרו חכמינו הקדושים (סנהדרין כב.) המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי הוי"ה לנגדי תמיד. ובזה יובן הקשר, והבן למעשה. זאת התורה פרשת ואתחנן
[ב] אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון ויתעבר הוי"ה בי למענכם וגו`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קנה) עצבות היא מידה רעה מאוד, ומה שאדם אינו נוסע אל הצדיק הוא רק מחמת עצבות וכבידות, וכן מה שאדם אינו מתפלל כראוי זה מחמת עצלות ועצבות שבאות מחסרון אמונה, כי בודאי אם היה לאדם אמונה שלימה, והיה מאמין שהשם יתברך עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו, ומאזין לכל תפילתו, בודאי היה מתפלל כראוי, וכן היה נוסע אל הצדיק שפותח לו את העיניים לראות להרגיש את אמיתת מציאותו יתברך, אך מחמת שאין לאדם אמונה ברורה ומזוככת, בשביל זה נופלת עליו עצבות ועצלות ואינו נוסע אל הצדיק, ואינו מתפלל כראוי. ובאמת רבינו ז"ל אמר (שיחות-הר"ן, סימן מב) אשר עצבות היא כמי שהוא בכעס וברוגז ומתרעם ומתלונן עליו יתברך שאינו עושה לו רצונו, נמצא, מי שיש לו קושיות וספיקות אחריו יתברך, `למה אינו עושה את רצונו`, על-ידי-זה נכנס לכעס ובמרירות, ועובר עליו מה שעובר, אבל אם אדם זוכה לאמונה פשוטה בו יתברך, על-ידי-זה זוכה לארך אפיים, שהוא מידת הסבלנות, ושום דבר בעולם לא יכול לבלבל אותו, ויש לו כוח הגודל וכוח הצומח. ואל כל זה זוכים בארץ ישראל, כי ארץ ישראל הוא סוד האמונה כמו שכתוב (תהילים לז) "שכן ארץ ורעה אמונה", וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (כתובות קי:) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק, נמצא, שארץ ישראל הוא סוד האמונה, כי שם יש גילוי אלוקות בתכלית מדריגה העליונה, כמו שכתוב (דברים יא) "ארץ אשר הוי"ה אלוקיך דורש אותה תמיד עיני הוי"ה אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", ועיקר גודל ההשתוקקות וההתלהבות של משה רבינו שהיה מתלהב לארץ ישראל, היה רק מחמת שראה ששם בארץ ישראל זוכים לארך אפיים, וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קיא.) על הפסוק (שמות לד) "וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו", מה ראה? ארך אפיים ראה, כי ראה והבין שבארץ ישראל זוכים למידת אריכות אפיים, כי אצל משה כתוב שלוש פעמים "ויקצוף", במן (שמות טז). שלא אכלו את החטאת (ויקרא י). במלחמת מדין (במדבר לא). וכתוב פעמיים "ויחר" בעגל (שמות לב). ובמחלוקת קורח (במדבר טז). ולכן השתוקק מאוד להיכנס לארץ ישראל. וזה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון ויתעבר הוי"ה בי למענכם וגו`, כי ביקש מאוד לעבור בארץ ישראל ולראות את הארץ הטובה, רק מפני ויתעבר הוי"ה בי למענכם וגו`, כי נכנס בי חרון אף השם יתברך למענכם, ולכן רצה כל-כך להיות בארץ ישראל, כי שם זוכים לאריכת אפיים, שלא להיות בכעס, אלא לקנות לעצמו סבלנות גדולה מאוד, והבן למעשה. זאת התורה פרשת ואתחנן [ג] ויאמר הוי"ה אלי רב לך אל תוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה. פירש רש"י ז"ל הרבה מזה שמור לך רב טוב הצפון לך. והנה חכמינו הקדושים אמרו (סוטה יד.) מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על יָדִי, אמר לו הקדוש-ברוך-הוא, כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עָשִׂיתָם וכו`, עיין שם. ויובן, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן יב) כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו, יכול ליפול בטעותים ומכשולות רבים, ולבוא לידי רעות גדולות חס ושלום, ויש שקלקלו הרבה, כגון הרשעים הגדולים מאוד המפורסמים, שהטעו את העולם, והכל היה על-ידי חכמתם ושכלם, ועיקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם השם יתברך, ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו, רק אם יש בזה הכבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו לאו, ואזי בודאי לא יכשל לעולם. והנה צריך להבין, מהו עניין `להסתכל בכל דבר שיהיה שם השם יתברך`, אלא אמרו (זוהר-הקדוש, פרשה יתרו צ:) אורייתה שמא דקודשא בריך הוא הוי. מה שמא דקודשא בריך הוא אתגליף בעשר אמירן. אוף אורייתא אתגליפא בעשר אמירן. אלין עשר אמירן אינון שמא דקודשא בריך הוא ואורייתא כלא שמא חד הוי. שמא קדישא דקדושא בריך הוא ממש. זכאה חולקיה דמאן דזכי בה. מאן דזכי באורייתא זכי בשמא קדישא. רבי יוסי אמר, בקודשא בריך הוא ממש זכי, דהא הוא ושמיה חד הוא. נמצא, שבר ישראל צריך רק להסתכל בתורה ובכל דבר שעושה יבדוק וישתדל שיהיו מעשיו על-פי התורה, ואז יעשה את הדבר הזה, ואם אין שם הקדוש-ברוך-הוא, היינו שאין שם תורה, אל יעשה, ואז אף פעם לא יכשל. וזה שאמר התנא הקדוש (אבות פרק ג) כל שחכמתו מרובה ממעשיו. למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין. והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. כי אם אדם הולך רק אחר חכמתו המדומה ואינו מתנהג על-פי התורה, אז אינו מושרש חזק באמונה, ואפילו שיהיה לו שם ופרסום גדול, לבסוף כשיעבור עליו איזה משבר יהיה נעקר מהשורש, כי מאחר שלא השריש את עצמו היטב במעשים טובים, כי העיקר להרבות במעשים טובים. ובפרטיות, על-ידי תפילה – לדבר הרבה אל הקדוש-ברוך-הוא, שעל-ידי-זה מעשיו מרובים מחכמתו, כי אמרו חכמינו הקדושים (סנהדרין סה.) עקימת שפתיו הוי מעשה, ולכן כשאדם מרבה בתפילה ובקשה בלי שום חכמה ושכל כלל, אלא מדבר הרבה עמו יתברך בתמימות ובפשיטות גמורה, על-ידי-זה מעשיו מרובים מחכמתו, ואף פעם לא יהיה נעקר מהעולם, שזה כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. אפילו שאין לו פרסום כל-כך גדול בעולם, ואין אנשים הולכים אחריו, עם-כל-זאת, כשהוא מושרש במעשים טובים, ובפרט מרבה בתפילה ובקשה, על-ידי-זה שום רוח רעה בעולם לא יכולה להזיזו ממקומו. והנה משה רבינו החזיק את עצמו ללא כלום, כמו שכתוב (במדבר יב) "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", ולכן רצה להרבות במעשים טובים, שזה ואתחנן אל הוי"ה בעת ההיא לאמר, ופירש רש"י ז"ל אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם, והרבה בתפילה, ואמרו חכמינו הקדושים (דברים רבה, פרשה יא, סימן י) ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים שנאמר ואתחנן אל הוי"ה בעת ההיא לאמר, ואתחנן בגימטריא הכי הוי, נמצא, שמשה הרבה בתפילה ומעשים טובים, ולכן אמר לו הקדוש-ברוך-הוא רב לך אל תוסיף דבר אלי עוד, כי רב טוב הצפון לך, היינו שאתה כבר לא צריך להיכנס לארץ ישראל כדי להרבות במצוות שיהיה מעשיך מרובים מחכמתך, אלא כבר זכית על-ידי ריבוי תפילות כמניין ואתחנן שיהיה מעשיך מרובה מחכמתך, והבן למעשה. זאת התורה פרשת ואתחנן [ה] אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש, לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמול שלשום ונס אל אחת מן הערים האל וחי. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ח), אף-על-פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא יט:) "הוכח תוכיח את עמיתך", אף-על-פי-כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין טז:), `תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח`. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל-שכן בדור הזה של עכשיו, כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על-ידי תוכתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שהוא מוכיחם, כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו דבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע; כמו-כן על-ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על-ידי-זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל-כן הוא מבאיש ריחם, ועל-ידי-זה הוא מחליש את הנשמות שלהם וכו`. אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא, הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על-ידי תוכחתו, כי התוכחה צריכה להיות בבחינת התוכחה של משה, שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שעל-ידי תוכחתו נתן בהם ריח טוב, בבחינת (שיר-השירים א) "נרדי נתן ריחו", הנאמר על מעשה העגל, עזב לא נאמר, אלא נתן, כמו שפירש רש"י שם וכמו שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה בגמרא (שבת פח:), כי על-ידי תוכחה של משה על מעשה העגל הוסיף ונתן בהם ריח טוב וכו`. וכמו הדוגמא הנ"ל שנותן רבינו ז"ל, שאם מונח כלי עם דבר של ריח רע, כל זמן שאין מזיזין אותו, אין הריח כל-כך חזק, אבל מיד שמזיזין אותו, מתחיל לצאת ריח רע עד שלא יכולים לעמוד בכל המקום, וכן הוא בנשמות ישראל, אם האדם חוטא חס ושלום, עושה כתם על נשמתו ובודאי עושה ריח רע לעצמו, אבל כל זמן שמונח כך ואין מזיזין אותו אין הריח נודף למרחוק. אבל תיכף-ומיד שמתחיל להזיז אותו, ומוכיחין אותו, "איך עשית דבר כזה?! הלא תישרף בגיהנום ותקבל עונש זה וזה", הרי שבזה גורמין לו חלישות הדעת וחלישות הנשמה, כי עושה לעצמו חשבון: "הרי ממילא אין לי תקנה והנני כבר אבוד, ומה יועיל לי תשובה?" ואז הולך בתאוות לבו ומתרחק לגמרי, וכל זה נגרם על-ידי המוכיח שאינו הגון, שהבאיש את ריחו, ובמקום להכניס בו ריח טוב ולחזק אותו, הכניס בו ריח רע והחליש נשמתו לגמרי. ולכן עיקר התוכחה של המוכיח ההגון צריך להיות בדרך תוכחתו של משה רבינו, שאפילו אחר חטא העגל שעשו מה שעשו, שהיה כלול מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, בא משה רבינו ושבר לפניהם את הלוחות, ואמר להם "עדיין חביבותא הוא גבן", עדיין הקודש-ברוך-הוא אוהב אתכם (שבת פח:), וכששמעו זאת, כולם חזרו בתשובה, כי ראו את עוצם הרחמנות של הקדוש-ברוך-הוא, שאפילו אחר שפגמו כל-כך, עדיין יש להם תקווה לחזור אליו יתברך. וזה היה העניין של שבירת הלוחות לפניהם, כי אמרו חכמינו הקדושים (עירובין נד.) אלמלא לא נשתברו הלוחות לא נשתכחה תורה מישראל, נמצא, ששבירת הלוחות גרם מידת השכחה, וזאת הייתה כוונתו של משה, שעל-ידי שבירת הלוחות יהיו יכולים לשכוח את עוצם פגמם, ויהיה להם כוח להתחיל מחדש ולחזור בתשובה באמת, ולכן על תוכחתו של משה רבינו נאמר (שיר-השירים א) "נרדי נתן ריחו", ואמרו חכמינו הקדושים (שם) הסריח לא נאמר אלא נתן, שמשה רבינו הכניס בהם ריח טוב על-ידי תוכחתו, וגרם לכולם לחזור בתשובה. אבל מי שאינו אוחז במדריגה זאת להוכיח בדרך של אהבה וחיזוק, יותר טוב לא להוכיח כלל, כי יקלקל הרבה יותר ממה שיתקן, והבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע היה מאוד מתנגד לאלו המוכיחים שהסתובבו מעיר לעיר לומר דרשות של מוסר ולהחליש דעת בני-אדם, והיה קורא להם "הנחשים השרפים" (במדבר כא, עיין שם בספר הקדוש `תולדות יעקב יוסף` בשם רבו הבעל שם הקדוש זי"ע) ששורפים את העם בארס שבפיהם, והיה אומר להם, האם אתם יודעים מה עובר על בני-אדם, עניות ודחקות וצרות וייסורין, שזה מה שגורם להם לחטוא, איך מלאכם לבכם להוכיח אותם בדרך זו, כי מה יועיל לומר לאדם שישרף בגיהנום באש שחורה ובאש לבנה וכו`, הלא צריכין לחזק אותו באמונה, ולהראות את יופי התורה והמצוות, ואז ממילא לא יחטא וישוב בתשובה על מה שעשה. ולכן העניין של תוכחה הוא אחריות גדולה מאוד, ולא יעסוק בזה אלא מי שראוי להוכיח. ובאמת ראוי להבין למה דייקא התנא הגדול רבי עקיבא, אמר מאמר זה `תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח`, ולא תנא אחר? אבל זה מובן על-פי מה שאמרו חכמינו הקדושים (אבות דרבי נתן, פרק ו) ארבעים שנה היה רבי עקיבא עם הארץ, ובאותן שנים היה אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור (פסחים מט:), ואחר-כך חזר בתשובה ולמד תורה ונעשה התנא הגדול רבי עקיבא, היו לו עשרים וארבע אלף תלמידים, הרי מקודם היה בחושך גדול, והכיר בטיבן של הבריות, והבין היטב מה עובר על בני-אדם בזה העולם, ולכן ידע שאסור להוכיח אותם בדרך ביזיון ולהחליש דעתם, רק העיקר לחזק אותם לתורה ולאמונה, ואז ממילא יחזרו בתשובה. ועל-פי-זה מובנים גם דברי חכמינו הקדושים (זוהר-הקדוש, מדרש הנעלם, וירא צח:) שבשעה שהיה רבי עקיבא קורא שיר-השירים בשבת-קודש היו עיניו זולגות דמעות וכו`. [עיין בטורי זהב (אורח חיים, סימן רפח, סעיף ב), שלמדו הפוסקים מזה, שמי שיש לו תענוג מבכיה בשבת מותר לו לבכות, עיין שם]. ולכאורה, למה דייקא אצל התנא רבי עקיבא מצינו דבר זה? אבל על-פי הנ"ל מובן מאוד, כי דייקא רבי עקיבא השיג את עוצם מעלת שיר-השירים שהוא שיר של אהבה וחשק בין נשמות ישראל לאביהם שבשמיים, שאפילו בכל מה שעבר עליהם בגלות, ושנפלו ושנכשלו במה שנפלו ונכשלו, עדיין אהבתם חזקה בהשם יתברך, בבחינת (שיר-השירים א) "נרדי נתן ריחו" הנזכר למעלה, כי הוא ידע עוצם מעלת בעל התשובה, ואיך יכולים להפוך החושך לאור ממש. ולכן אמר רבי עקיבא (ידיים פרק ג) אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר-השירים לישראל, שכל הכתובים קודש, ושיר-השירים קודש-קודשים. ומבאר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רמג) כי הנה מצינו ששלמה המלך עליו השלום, חיבר שלושה ספרים, משלי, קהלת ושיר-השירים, ובאמת משלי וקהלת הם כולם מלאים מוסר ויראת שמיים מאוד, ומצינו בהם תיבות קדושות וטהרה כמה פעמים, אבל בשיר-השירים אינן נמצאות תיבות קדושה וטהרה כלל. וזה מחמת גודל עוצם קדושתו אינם רואים שם שום קדושה, וכן הוא אצל הצדיקים הגדולים במעלה מאוד, שאין רואים אצלם שום דבר כלל, ונדמה לבני-אדם שהם אנשים פשוטים ממש. וכמו שפעם אמר רבינו ז"ל על עצמו, שמי שמכיר אותי יעיד עלי שאין בי שום תנועה של `גוטער איד` (צדיק מפורסם) כלל, כי בצדיקים הגדולים הנכללים לגמרי בו יתברך, אין לבני-אדם שום השגה כלל, אבל דייקא הם יודעים איך להוכיח בני-אדם בתוכחה של אהבה ולהחזיר אותם בתשובה באמת, כי מחמת שאין להם שום נגיעה עצמית, וכל כוונתם היא רק לעזור לנשמות ישראל, לכן יכולים להוכיחן בדרך אהבה, ולהדריכן בדרך האמת, וללמדן מה שטוב להן לעולם הבא לנצח נצחים, והם מעוררים אותן שכל פסוק חומש ורש"י שילמדו, וכן כל פרק משניות שירכשו לעצמם, זה חלקם לעד ולעולמי עולמים, ולכן למה לאדם להיות בטלן לבזבז את ימיו בהבל וריק, יותר טוב לסגל לעצמו תורה ותפילה ומצוות ומעשים טובים ועל זה לא יתחרט לעולם. אשרי הזוכה להיות מקורב לצדיקים כאלו שיודעים איך להוכיח נשמות ישראל, ואיך להכניס בהן חשק ואהבה להתקרב אל השם יתברך וללמוד תורתו הקדושה, ולקיים מצוותיו, כי בזה יהיה בטוח שיזכה לאחרית ותקווה טובה בזה ובבא לנצח. ובזה תובן מצות הפרשת ערי מקלט, דכתיב (דברים ד) אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש, לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמול שלשום ונס אל אחת מן הערים האל וחי. וצריך להבין, איך באה פרשה זאת של ערי מקלט אחר דברי תוכחתו של משה רבינו, היינו בין פרשת כי תוליד בנים וגו` שהם דברי תוכחה, ולפני פרשת אנכי הוי"ה אלוקיך וגו`, שהם עשרת הדיברות וקבלת התורה בלוחות שניות? אבל על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל הנזכרים, מובן העניין מאוד, כי עניין הפרשת ערי מקלט על-ידי משה רבינו עליו השלום, הוא חלק מן התוכחה האמיתית שלו, שהוא בדרך של אהבה ורחמנות, לחזק נשמות ישראל ולעוררן לתשובה, ולכן אפילו מי שהרג את הנפש, שהוא לכאורה העוון היותר חמור, אף-על-פי שהוא בשוגג, יהיה לו מקום לנוס ולברוח ולהציל את נפשו. כי באמת בכל עוון שהאדם עושה, יש בחינה של הורג נפש בשגגה, כי הרי הורג את נפשו ומנתקה מחיותה העליונה, ולכן הראם משה רבינו שיש מקום של מנוס ותקווה לברוח אליה, והוא התורה הקדושה, שהוא עניין סמיכות עשרת הדיברות, שהיא קבלת לוחות שניות, להפרשת ערי מקלט, וכמו שכתוב (דברים ד) את בצר במדבר בארץ המישור לראובני ואת ראמות בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי, וזאת התורה אשר שם משה וגו`, היינו שגם התורה הקדושה היא מהערי מקלט, שאף-על-פי שעשו נשמות ישראל מה שעשו בחטא העגל, שהיה כלול מג` חטאים הנ"ל, והוא כמו הורג נפש בשגגה, אף-על-פי-כן שוב ניתנה להם התורה עוד הפעם, והיה להם מקום לברוח אליה ולהינצל מגואל הדם שרצה לכלותם לגמרי, שהוא הס"מ וכת דיליה, רחמנא לצלן. ולכן הערי מקלט היו שש דייקא, שלוש בארץ ישראל ושלוש בעבר הירדן, כנגד התורה הקדושה, שהיא בחינת וי"ו, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן א), כי תורה שבכתב היינו הלוחות, היו ארכן וי"ו ורחבן וי"ו, ותורה שבעל-פה הם שישה-סדרי-משנה, שמאוד מסוגלים לרפאות את הנשמה מכל תחלואיה ולרחצה מכל כתמיה, נמצא, שמובן מאוד הקשר וההמשך של פרשת ערי מקלט לתוכחת משה רבינו וקבלת התורה, כי זה היה חלק מתוכחתו האמיתית, לעורר נשמות ישראל בתשובה ולהוריד להם התורה הקדושה שנית שיזכו בה לחיי עולם הבא. ועל-פי-זה מובנים מאוד דברי המדרש (דברים רבה, פרשה ב, סימן כח), מה ראה משה ליתן נפשו על ערי מקלט? אמר רבי לוי, מי שאכל את התבשיל הוא יודע טעמו, כיצד, כשהרג משה את המצרי, יצא ביום השני ומצא לדתן ולאבירם מריבין זה עם זה, שנאמר (שמות ב) "ויצא ביום השני" וגו`, רבי איבו אמר, זה דתן התחיל מבזה אותו, אמר לו, הלהרגני אתה אומר, כיוון ששמע פרעה כך, אמר, כמה דברים שמעתי ושתקתי, כיוון שהגיע על שפיכת דמים תפסו אותו, והיאך ברח מלפני פרעה דכתיב (שם) "ויברח משה מפני פרעה" וכו`, עיין שם. וזאת מלמדנו המדרש, שדייקא משה רבינו היה ראוי ביותר לגלות פרשת ערי מקלט, ומסר נפשו להפריש השלוש ערים שבעבר הירדן, אף-על-פי שלא קלטו עד שנכנסו לארץ, והוא מחמת שידע ביותר את חשיבות ערי מקלט, שיהיה לאדם מקום לברוח מגואל הדם, שהרי הוא בעצמו היה נרדף מפני פרעה בשעה שרצה להציל את דתן מיד המצרי והרגו, וראה וטעם את התבשיל הזה, איך אדם מוסר נפשו בעד אחיו מישראל, ואחר-כך ההוא בעצמו מתהפך עליו וקרא אותו רוצח ומוסר אותו לפרעה, והוצרך לברוח, אבל זהו דרכו של המנהיג האמיתי שהוא המוכיח ההגון, שעושה הכל בלי שום נגיעה עצמית, והוא מוכן למסור נפשו בכל עת בשביל נשמות ישראל, אף-על-פי שמקבל אחר-כך מהם רעה, ולכן דברי תוכחתו מתקבלים בהתלהבות בלבות ישראל ועושים פעולה לטובה, כי כל כוונתו הוא רק לעזור להם ולהציל את נפשם. ולכן מי שאכל את התבשיל, שנתנסה בדבר זה לברוח מפני פרעה על שהציל נפש מישראל, הוא יודע טעמו, איך ללמד לנשמות ישראל בכל הדורות להציל נפשם מיד גואל הדם, שהוא הס"מ וכת דיליה, אפילו אם הרגו נפש בשגגה חס ושלום, ולא ריחמו על נפשם לשמור אותו מחטא ועוון, אף-על-פי-כן יש להם תקווה טובה לברוח אל ערי מקלט שהוא התורה הקדושה ולהציל נפשם מני שחת. וזאת הייתה גם מדריגת התנא הקדוש רבי עקיבא, שמחמת שטעם את התבשיל, והוא בעצמו היה בתחילה רחוק מן התורה, על-ידי-זה ידע טעמו, והבין היאך צריך להוכיח נשמות ישראל בתוכחת אהבה, ולקרבם אל השם יתברך ואל התורה הקדושה, והבן למעשה. [ו] השמר לך פן תשכח את הוי"ה אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נד) אשר צריכים לשמור מאוד את הזיכרון, שלא יפול לשכחה שהיא מיתת הלב, ועיקר הזיכרון הוא לזכור בעלמא דאתי תמיד שלא יהיה בדעתו כאילו אין עולם אלא אחד, ועל-ידי מה שמדבק מחשבתו בעלמא דאתי, על-ידי-זה נעשה יחוד השלם, בין הוי"ה לאלוקים. כי באמת אדם צריך תמיד לזכור עוד בחיים חיותו בזה העולם ממנו יתברך ולדבק את עצמו לגמרי באין סוף ברוך הוא, ולהמשיך את העולם הבא לעולם הזה, שזה היחוד בין הוי"ה לאלוקים. והנה אמרו חכמינו הקדושים (פסחים קטז:) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ובמצרים היו עם ישראל במיצר ים, היינו בקטנות וצמצום המוחין, והיו בבחינת עבדים לפרעה, שכל זה הוא בחינת שכחה, כי מוחין דקטנות הוא שכחה ששוכח מהקדוש-ברוך-הוא. ולכן הזהירנו מאוד השמר לך פן תשכח את הוי"ה אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים כי צריכים תמיד לזכור בעלמא דאתי, ולהזכיר לעצמו את החסדים שעשה עמו הקדוש-ברוך-הוא שיצא ממצרים מבית עבדים, ועל-ידי הזיכרון הזה ימשיך על עצמו עריבות נעימות ידידות זיו חיות אלוקותו יתברך, שזה סוד יציאת מצרים, והבן למעשה. [ז] לא תנסו את הוי"ה אלוקיכם כאשר נסיתם במסה. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן מד), האמונה תולה בפה של האדם, כמו שכתוב (תהילים פט) אודיע אמונתך בפי, היינו על-ידי שמדברים אמונה בפה זה בעצמו אמונה, וגם על-ידי-זה באים לאמונה, ומחמת זה צריך להיזהר מאוד מדיבורים של כפירה ואפיקורסות, אף-על-פי שאינו אומרם מלבו, היינו שהוא בעצמו מאמין, אלא הוא חוזר דיבורי אפיקורסות מאחרים, והוא מתלוצץ מזה גם זה אסור, כי הדיבור של כפירות ואפיקורסות מאוד מזיק לאדם, והוא איסור גמור לומר דברי הלצות אפילו בדרך צחוק, ורבינו ז"ל הזהירנו על זה מאוד, לא להסתכל בספרי חקירות, שרק מבלבלים את האדם. כי העיקר בעבודת השם יתברך הוא תמימות ופשיטות, בלי שום חכמות כלל, כי אפילו אחר כל החכמות, מי יודע חכמות באמת, אחר כל החכמות, צריכים להשליך כל החכמות והשכל עצמי, ולעבוד את הקדוש-ברוך-הוא בתמימות ופשיטות בלי שום שכל וחקירות, כי גם אלו החכמות שיש בעבודת השם יתברך, צריך להתרחק מהם, כי כל אלו החכמות של העולם שיש לנכנסים בעבודת השם יתברך, אינם חכמות כלל, והם רק דמיונות, ושטויות ובלבולים גדולים, ומרחקים את האדם ממנו יתברך. זאת התורה פרשת ואתחנן כי כל אלו שהולכים בחומרות הם תמיד בעצבות ומרה שחורה, כי חושבים שלא יוצאים ידי חובתם, ובאמת הכל דמיון והבל גמור, כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלימות, ואין הקודש-ברוך-הוא בא בטרוניא עם בריותיו (עבודה זרה ג), ולא ניתנה תורה למלאכי השרת (קידושין נד), ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתירות, עליהם נאמר (ויקרא יח) וחי בהם, ולא שימות בהם, (יומא פה:) כי אין להם שום חיות כלל, והם תמיד במרה שחורה, מחמת שחושבים שלא יוצאים ידי חובתם, מריבוי הדקדוקים והחומרות יתירות, וזה מכניס אותם במרה שחורה ובעצבות. ובאמת דבר זה הורס את האדם לגמרי, כי כשאדם רוצה להיות שלם בתכלית השלימות, ורואה שלא הולך לו, אז נכנסים לו ספיקות וקושיות עליו יתברך, שזה כלל הכפירות והאפיקורסות רחמנא לישזבן, שבאים לאדם רק מחמת שמחמירים יותר מדי, שזה עצת הנחש שהוסיף על הצווי, וזה שייך אצל כל אחד ואחד, וכעין שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות לב:) כל המאריך בתפילתו ומעיין בה, סוף בא לידי כאב לב. ופירש רש"י, מצפה שתעשה בקשתו על-ידי הארכתו, סוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלת ממושכת חינם, והיא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאוותו באה. ומזה בא שאדם נכנס בו קושיות עליו יתברך, וכל זה נקרא ניסיון שמנסה את הקדוש-ברוך-הוא, ולכן הזהירנו הקדוש-ברוך-הוא, לא תנסו את הוי"ה אלוקיכם כאשר נסיתם במסה, שאמרו (שמות יז) היש הוי"ה בקרבנו אם אין, ודבר זה שייך אצל כל בר ישראל, ברגע שנכנסת בו איזו מחשבה נגד האמונה בר מינן, זה כבר פגם גדול מאוד, ומוני המצוות מנו זאת ללאו, אם אדם מנסה את הקדוש-ברוך-הוא, היעשה רצונו אם לא, כבר עובר בלאו, (עיין חינוך מצוה תכד) שלא לקיים מצוה כדי לנסות את הקדוש-ברוך-הוא, וזה בכלל לאו. ולכן צריכים מאוד להיזהר שלא יכנס בו שום קושיות וספיקות עליו יתברך, אפילו שעושה איזו מצוה שמקבלים על זה שכר, והוא רואה שלא קיבל שכר, וכן כשמתפלל ורואה שאינו נענה, שלא תכנס בו איזו מחשבה ואיזו קושיה וספק ספיקא חס ושלום, וזה בכלל לאו, והבן למעשה. זאת התורה פרשת ואתחנן
|
למאמרים נוספים מתוך הספר "זאת התורה" |