פרשת וזאת הברכה חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא
* * * |
[א] וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן מט) על מאמרם ז"ל (תענית ה) שדרשו על פסוק (הושע יא) "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר", נשבע הקדוש-ברוך-הוא שלא יכנס בירושלים של מעלה, עד שיבנה ירושלים של מטה. ואיתא בכתבי רבינו האריז"ל, שהכוונה על-פי סוד היא, שבינה היא אמא עילאה, ביתא תתאה, ירושלים של מטה. והעניין הוא, כי בינה היא המוח שאדם צריך תמיד להתבונן באין סוף ברוך הוא, ולחשוב רק ממנו יתברך, ותמיד יצייר לפני עיניו, שכל הבריאה כולה היא אלוקות, שכל זה נקרא בינה, שהוא מתבונן באין סוף ברוך הוא, היינו ביתא עילאה, ירושלים של מעלה. אבל איך זוכים לזה? על-ידי שיתקן הדיבור, שהוא המלכות, ביתא תתאה, ירושלים של מטה, שזה סוד (שיר-השירים ח) "מי זאת עולה מן הַמִּדְבָּר", והסוד הוא "מי" שהיא הבינה "זאת" שהיא המלכות, איך הם עולים ומתקשרים זה בזה? על-ידי הדיבור, שהוא בחינת "מִּדְבָּר", היינו מְדַבֵּר, כמאמרם ז"ל (מדרש אגדה, בראשית) "ומדברך נאוה" – כשאתם מדברים בדברי תורה. כי הדיבור היא המלכות, וצריכים לשמור עליו מאוד מאוד, ואז כשזוכה לשמירת הדיבור, אז על-ידי-זה המוח מחשבה שהיא הבינה המתבוננת תמיד באין סוף ברוך הוא, איך שכל הבריאה כולה זה אלוקות. וזה וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו – משה רבינו בירך את נשמות ישראל עם זאת שהיא סוד האמונה, כמובא בתיקונים (תיקון יט) שהשכינה נקראת `זאת`. עלה אתמר (תהילים לב) "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא". (משלי יח) ו"מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי"ה". ויעקב בריך לבנוי ב`זאת`, הדא הוא דכתיב (בראשית מט) "וזאת אשר דיבר להם אביהם". ודוד ב`זאת` הפיק רצונו מהוי"ה כשנלחם עם אויביו, כמה דאת אמר (תהילים כז) "אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח". והנביא כשראה את ישראל בגלות לא ראה להם מנוחה אלא בעבור `זאת`, ופורקנא דישראל לא ייתי אלא ב`זאת` הדא הוא דכתיב (איכה ג) "זאת אשיב אל לבי על-כן אוחיל". ויהודה לא אתבריך אלא ב`זאת`. הדא הוא דכתיב (דברים לג) "וזאת ליהודה". ומשה לא בריך ית ישראל אלא ב`זאת` (שם) "זאת הברכה". וזה הברכה היינו שתי ההי"ן, היינו ה` עילאה בינה, ה` תתאה מלכות, אשר ברך משה איש האלוקים ודרשו חכמינו הקדושים (דברים רבה, פרשה יא, סימן ד) מהו "איש האלוקים"? אמר רבי אבין, מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה האלוקים. כי משה רבינו היה כלול משתיהם, הנה היה למעלה דבוק בו יתברך בביטול כל הרגשותיו, כמו שכתוב (דברים ה) "ואתה פה עמוד עמדי", והנה ירד למטה אל פשוטי עם, כמו שכתוב (שמות יט) "וירד משה מן ההר אל העם" כי הוא היה יכול להיות למעלה ולמטה, שזו שלימות הצדיק, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן סח) שהצדיק אף שהוא למעלה, אין זו שלימות, אלא גם כשהוא יורד למטה. ומובא בדברי רבינו האריז"ל (ליקוטי-תורה, וישלח) שהירידה היא בחינת מיתה, כמו שכתוב (בראשית לו) "וימלוך וגו` וימת". בזמן שאדם חושב שהוא כבר מלך – מציאות בפני עצמה, אז הוא נופל, והנפילה היא בחינת מיתה. והנה אדם צריך תמיד לעלות מעלה מעלה מעלה, היינו לקשר ביתא תתאה אל ביתא עילאה, היינו לחבר ולייחד את שתי הַהֵהִי"ן שהן בינה ומלכות, וכל פעם לעשות מביתא תתאה ביתא עילאה. וזאת הברכה שבירך משה את בני ישראל לפני מותו שתמיד יעשו התחלה חדשה לפני שנופלים, שהיא בחינת מיתה, רחמנא לצלן. וזהו כל עניין סוכה, ששם מתקשרות הגשמיות והרוחניות גם יחד, ולכן הוי"ה אדנ"י עולים בגימטריא כמספר סוכה, היינו לקשר רוחניות אל גשמיות, כי עיקר מצות סוכה, הוא לאכול ולישון שם, להורות, שגם הגשמיות של בר ישראל היא רוחנית, שזה בעצמו הקשר בין בינה למלכות. ולכן אמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן מח) שבסוכות צריכים לשמור על הדיבור, כי הדיבור הוא בחינת סוכה, ואם הוא פוגם בדיבורו אזי נעשית סוכת נוצרים, סוכת עכו"ם, עיין שם. וזה עיקר השלימות של האדם, שיהיה כל-כך חזק באמונה עד שימצא את הקדוש-ברוך-הוא בכל דבר שבעולם, ויקשר רוחניות לגשמיות, שזה ביתא תתאה אל ביתא עילאה – שתי ההי"ן. וזה וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו. כי משה נקרא איש מחציו ולמטה, בזה שעסק עם פשוטי עם, ונקרא אלוקים, שהיה דבוק בחי החיים בו יתברך, ובירך את נשמות ישראל, שתמיד יעשו התחלה חדשה כדי שלא יפלו, שזה בחינת מיתה, והבן למעשה.
[ב] וימת שם משה עבד הוי"ה בארץ מואב על פי הוי"ה. ודרשו חכמינו הקדושים (בבא בתרא טו.) אפשר משה מת, וכתיב "וימת שם משה"? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי רבי יהודה, ואמרי לה רב נחמיה, אמר לו רבי שמעון, אפשר ספר תורה חסר אות אחת, וכתיב (דברים לא) "לקוח את ספר התורה הזה", אלא עד כאן הקדוש-ברוך-הוא אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש-ברוך-הוא אומר ומשה כותב בדמע. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ערה) דע שכל מצוה שעושין, נעשה ממנה נר אחד, וכשנסתלק האדם, אם היא נשמה גדולה שהיא יקרה מאוד בעיני השם יתברך, אזי נותנין לה להיות מחפש בגנזיא דמלכא, שיחפש ויקח לו מה שירצה מגנזי המלך יתברך. וזוהי תכלית כל תענוגי עולם הבא. ולחיפוש צריכין נרות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים י:) שחיפוש בנרות, ולמדו מפסוק (משלי כ) "נר ה` נשמת אדם חופש כל חדרי בטן", והנרות נעשין מן המצוות, בבחינת "נר מצוה". ואצל אלו הנרות, מחפשת הנשמה אחר ההסתלקות בגנזיא דמלכא. וזה בחינת "במתים חפשי" כיוון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות (שבת קנא:). "חפשי" היינו בחינת החיפוש שנעשה מן המצוות, כי המצוות הן נרות שעל ידם החיפוש. אבל יש צדיק שממית עצמו בחייו, וגם בעודו בחיים הוא מחפש בגנזי אביו. היינו שיש צדיק שעוד בחיים חיותו הוא מוסר את עצמו על קידוש ה` בכל עת ורגע, והוא מת לגמרי, כי אין לפני עיניו כלום רק אמיתת מציאותו יתברך, הוא יכול גם בחיים חיותו לחפש בגנזי המלך. ובזה יובן איך משה רבינו כתב וימת שם משה עבד הוי"ה. שחלקו בזה רבותינו, שרבי יהודה אומר שיהושע כתבו, ורבי שמעון אומר משה כותב בדמע. ולפי דברי רבינו ז"ל לא קשה כלל, כי משה היה נכלל לגמרי באין סוף ברוך הוא, וכמו שכתוב (במדבר יב, ג) "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", שלא הייתה לו שום הסתכלות בזה העולם כלל, כי מסר את עצמו לגמרי אל האין סוף ברוך הוא, עד שנאמר עליו (דברים לד) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי"ה פנים אל פנים", שהיה בטל לגמרי מחיזו דהאי עלמא, ולכן הוא היה יכול לכתוב על עצמו "וימת שם משה עבד הוי"ה. וזה שייך על כל צדיק וצדיק הדבוק באין סוף ברוך הוא, שיכול לכתוב על עצמו מה שהוא כותב, כי מרוב התכללותו באין סוף ברוך הוא, עד שמת ונפטר לגמרי מחיזו דהאי עלמא, אזי אינו עושה אצלו שום רושם, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (סוטה מט:) אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה, דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן לתנא, לא תיתני יראת חטא, דאיכא אנא. ואיך היו יכולים לשבח את עצמם כל-כך? אלא הם היו בטלים ומבוטלים לגמרי באין סוף ברוך הוא ונעקרה מעיניהם גשמיות העולם הזה, והיו בבחינת מיתה מהעולם הזה, ולכן היו יכולים לשבח את עצמם בשבח הזה. וכן אמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ד) כשהאדם זוכה לבוא לביטול כל הרגשותיו וחומריותיו, אזי יכול האדם לשמוע שבחו, ולא יבוא לו שום גדלות מזה, כמו משה רבינו שראה כתוב בתורה "וידבר הוי"ה אל משה", "ויאמר הוי"ה אל משה", וישראל קורין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחו, ולא היה למשה שום התפארות וגדלות מזה. וכל זה בא על-ידי שנכללים לגמרי באין סוף ברוך הוא, עד שהוא כמת מהעולם הזה, כי לא אכפת לו בכלל שום גשמיות של הבלי העולם הזה, צדיק כזה יכול לכתוב על עצמו כל מיני שבחים, וזה לא נוגע לו כלל, ובזה מובן היטב איך כתב משה על עצמו "וימת שם משה עבד הוי"ה", והבן למעשה. |
|