פרשת ויגש

חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות 

אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא

* * *

[ב] ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן ו) צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום. ובאמת זה תלוי בזה, כפי שאדם ממעט את כבודו ויודע שכבודו כאין נחשב, על-ידי-זה נתרבה כבודו יתברך, כי כשאדם מבטל את עצמו לגמרי על-ידי-זה מאיר עליו כבודו יתברך, כמו שכתוב (יחזקאל מג) "והארץ האירה מכבודו", מה שאין כן כשאדם אינו ממעט בכבודו, על-ידי-זה אינו רואה את כבודו יתברך, וכמאמרם ז"ל (סוטה ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקדוש-ברוך-הוא, אין אני והוא יכולין לדור בעולם, כי הוא דוחק את הקדוש-ברוך-הוא. ואפילו שיש לו כבוד מלכים זה אינו כלום, כי הכל חוקרים אחריו, וכמו שכתוב (משלי כה) "כבוד מלכים חקור דבר", כי הכל חוקרים אחריו ושואלים מי הוא זה ואיזהו שחולקים הכבוד הזה, וחולקים עליו, ואומרים שאינו ראוי לכבוד הזה.

אבל מי שבורח מהכבוד שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אז הוא זוכה לכבוד אלוקים, שמתגלה אליו ערבות, נעימות, ידידות, זיו, חיות אלוקותו יתברך, ומאיר עליו האור אין סוף, וזה נקרא כבוד אלוקי. ועל-זה נאמר (שם) "כבוד אלוקים הסתר דבר", כי אסור לחקור על הכבוד הזה, וכן מאחר שהוא זוכה להיות בטל ומבוטל לאין סוף ברוך הוא בביטול כל הרגשותיו, ומרגיש רק את אמיתת מציאותו יתברך, אף אחד לא יודע מזה, ולכן אין מי שיחקור עליו, ואיך זוכים להגיע לכבוד אלוקי שיאיר עליו תמיד מלך הכבוד בעצמו על-ידי תשובה, שתמיד יחזור אליו יתברך.

ועיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק, כי כשאחד מחרף ומגדף אותו והוא שותק מפני שיודע שבכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם, ודבר גדול ודבר קטן לא נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, ובודאי זה שמבזה אותו הוא שליח ממנו יתברך, ולכן הוא שותק על בזיונו על החירופים וגידופים שהם מנת חלקו, בזה הוא מכניע את הדמים שבחלל השמאלי ששם מדור היצר הרע, ועל-ידי-זה מאיר עליו אורו יתברך בגילוי עליון ונורא מאוד, כי בו ברגע כשאדם שומע בזיונו שאיזה רשע ארור טמא מחרף ומגדף אותו, ומדבר עליו כל דבר אסור, והוא שותק בזה הוא נכלל באדם העליון וזוכה שמאיר עליו כבודו יתברך, בגילוי רב ונורא מאוד.

אך צריך ללכת תמיד במידת התשובה, כמו שכתוב (משלי כ) "מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי", כי בשעה שאדם אומר חטאתי, עוויתי, פשעתי, אפילו את זה אי אפשר לומר בבר לבב בלי פניה, כי הוא מלא פניות, ועליו נאמר (ישעיה כט) "בשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני".

ואפילו אם יודע אדם בעצמו שעשה תשובה שלימה, אף-על-פי-כן צריך לעשות תשובה על תשובה, כי מתחילה כשעשה תשובה בודאי עשה כפי השגתו, אבל עכשיו כשכבר עשה תשובה, עלה במדריגה יותר גדולה, ומכיר ומשיג יותר את השם יתברך, וכפי השגתו עכשיו מתחיל להשיג שעדיין לא השיג כלל. וכן בכל פעם בזה תשובה על תשובה.

וזו מדריגת הצדיקים שעושים בכל פעם תשובה על תשובה, כי בכל פעם משיגים השגות אלוקות במדריגה יותר גדולה וגבוהה, ולכן הם רואים שמה שהשיגו עד עכשיו אינו נחשב לכלום.

ובזה יתבארו דברי החתם סופר זי"ע (פרשת מקץ) למה הוצרך יוסף לצער כל-כך את אחיו אחרי שכבר אמרו (בראשית מב) "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על-כן בא עלינו הצרה הזאת", הלא כבר שבו בתשובה על מכירתו, ואת זה הוא רצה יוסף, ולכן למה הוצרך לצערם שוב עם לקיחת בנימין? ורק אחר-כך התגלה אליהם? אלא ראה יוסף שעשו תשובה והתחרטו, אך עדיין אין סימן שתשובתם הוא תשובה שלימה, אולי יתחרטו על התשובה שעשו, כמו פרעה שנאמר בו (שמות ח) "וירא פרעה כי הייתה הרווחה והכבד את לבו", ולכן לקח מהם את בנימין "ויפלו לפניו ארצה", "ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני מה נדבר מה נצטדק האלוקים מצא את עוון עבדך הננו עבדים לאדוני", והצטערו מאוד, וראה יוסף שתשובתם הוא תשובה אמיתית, והם מתחרטים לא רק על מכירת יוסף אלא מוכנים גם למסור את נפשם עבור בנימין.

ולכן ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו, כי ראה שתשובתם היא תשובה אמיתית, ועושים תשובה על תשובה, ועל-ידי-זה דייקא התגלה אליהם. כי רק זו נקראת תשובה, כשעושים תשובה על תשובה הראשונה, ובשביל זה ניסה אותם יוסף בלקיחת בנימין. כי רצה לראות אם כוונתם ותשובתם אמיתית, והבן למעשה.

[ג] ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם. והנה חז"ל הקדושים דרשו במדרש (בראשית רבה פרשה כא, סימן ו) אין ועתה אלא תשובה. ויש לומר, על-פי המבואר הרבה בדברי רבינו ז"ל ומוהרנ"ת ז"ל, שעיקר התשובה לעשות בכל התחלה חדשה ולשכוח את העבר לגמרי, ועל-ידי-זה לא יהיה שרוי בעצבות ובכעס חס ושלום, שהם שתי המידות הרעות המכלות את האדם לגמרי, וכעס ועצבות באים לאדם, רק על-ידי שמסתכל תמיד על עברו, ובשביל זה אי אפשר לו לשוב בתשובה, כי בכל פעם נזכר מה שעשה עד עכשיו. אבל תכף-ומיד כשעושה התחלה חדשה מעתה אז תתגלה לו אמיתת מציאותו יתברך, ואיך שהוא מחייה ומהווה ומקיים את כל הבריאה בכל תנועה ודקה (עיין ליקוטי הלכות, בשר וחלב, הלכה ד, אות א).

ומי שמחזק את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש, אפילו שכבר עשה עד עכשיו מה שעשה, כל אחד היודע נגעי לבבו ומכאוביו, בודאי ישוב בתשובה אמיתית ולא יפול לעולם, אפילו אם יעבור עליו מה שיעבור אפילו להבא וכו`, מאחר שחזק בזה לעשות בכל פעם התחלה חדשה. כי באמת צריך כל אדם לסלק מדעתו, ולעביר ממחשבתו לגמרי, כל מה שעבר ביום העבר או בשעה שעברה, וידמה בעיני עצמו בכל יום, ואפילו בכל שעה ובכל רגע, כאילו עכשיו נולד.

וכאשר יתחזק להתנהג על-פי עצה זו, אזי יכנס לבטח בעבודתו יתברך, ויהיה תמיד שש ושמח, ויהיה מאריך אפו על כל מה שעובר עליו (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן קנה) ולא עוד אלא שיתגלה, כי כל ירידותיו ונפילותיו, שזו בחינת שנתמכר בידי בסטרא אחרא חס ושלום, היו גם-כן בכוונה עמוקה ממנו יתברך, כדי שהוא דייקא יעלה גם את שאר הנפשות שנפלו בעומק הרע והחושך הזה שהוא נלכד בהם.

וזה ועתה שמרמז על תשובה כנ"ל. אם תעשו תשובה באופן כזה, להתחיל בכל פעם מחדש – מעתה! זה יגרום שלא תבואו לידי עצבות וכעס וקפידות, שזה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה שנתמכרתם בידי הסטרא אחרא, כי על-ידי עצה זו – להתחיל בכל פעם מחדש, יתגלה לכם כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם כי כל הירידות היו בכוונה עמוקה ממנו יתברך, כדי לעורר ולהחזיר בתשובה את האנשים שגם-כן מונחים בחושך ואפילה הזו שאתם נמצאים, והבן.

(ועל-כן ראה וגם ראה, לא ליפול בדעתך, אף שעבר עליך מה שעבר, ראה לעשות בכל פעם התחלה חדשה, ותזרוק את כל העבר לאחוריך, ותעשה בכל פעם תשובה חדשה. וצריך שתדע, כי כל זמן שאתה זוכר עדיין את העבר, אתה רחוק מהתשובה, ותהיה שרוי בכעס, קפידות ועיצבון. אבל אם תצליח להעביר הכל ממחשבתך, תזכה להיות תמיד שמח וטוב לב, ותהיה מאריך אפך על כל מה שעובר עליך, וזכור דבר זה, כי תצטרך לזה תמיד).

[ז] והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן לח) כל אדם צריך לפשפש את עצמו בכל עת אם הוא דבוק בהשם יתברך או לא, כי באמת עיקר השלימות בזה העולם להיות תמיד דבוק בחי החיים בו יתברך, כמו שכתוב (דברים ד) "ואתם הדבקים בהוי"ה אלוקיכם חיים כולכם היום", והסימן של דביקות הוא תפילין, כי תפילין סימן על דביקות, וכמאמרם ז"ל (שבת יב.) חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה, קל וחומר מציץ, מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה (שמות כח) "והיה על מצחו תמיד", שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה.

נמצא, שתפילין הוא בחינת דביקות שאסור להסיח דעת ממנו יתברך כרגע, שזה בחינת (תהילים טז) "שויתי הוי"ה לנגדי תמיד", שצריך להשתדל שיהיה שמו יתברך לפני עיניו, ואי אפשר לבוא למדריגת הדביקות שהיא תפילין, אלא על-ידי שיעלה את הדיבור ויתקנהו, היינו על-ידי שמירת הדיבור, כי הדיבור הוא רוח פיו של הקדוש-ברוך-הוא.

וכשפוגמים בדיבור, מזה נעשה רוח סערה, בחינת (תהילים קמח) "רוח סערה עושה דברו", מי גורם רוח סערה במוחו של אדם? זה הדיבור, ולכן העיקר בזה העולם הוא שמירת הדיבור. ורבינו ז"ל אמר (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן יט) שברית המעור וברית הלשון תלויות זו בזו, כפי שמתקן את דיבורו כן זוכה לשמירת הברית.

וזה והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם, כי ידוע בכוונות רבינו האריז"ל (חג הפסח) פרעה זה אותיות פה רע, וכן העולם הזה שהוא עולם העשיה הוא נגד הדיבור, שהוא מלכות. וזה שאמר יוסף לאחיו "כי פי המדבר אליכם", ופירש רש"י: בלשון הקודש, כי הוא זכה אל זה בשלימות. ולכן זכה לתיקון הברית "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף", ופירש רש"י: הראה להם שהוא מהול, היינו שזכה אל שלימות תיקון הדיבור, ואל שלימות תיקון הברית.

וכל זה היה אחרי שסבל במצרים מה שסבל, שהוצרך לרדת למצרים ולסבול שם חרפות וביזיונות על-ידי עלילת שווא שהעלילו עליו, והכל כדי לתקן מה שהיה אצלו קודם בחינת פגם הדיבור, בחינת "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם", ופירש רש"י: כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר, והדיבור הזה גרם לו שירד אל מצרים שהוא מיצר ים, רוח סערה במוחו, ועבר עליו מה שעבר, עד שזכה להזדכך כל-כך, כמו שכתוב "וירא אדוניו כי הוי"ה אתו", ופירש רש"י: שם שמיים שגור בפיו, כי תמיד דיבר רק ממנו יתברך, שזו היא שלימות הדיבור.

ועל כן כשכבר נתגלה בשלימות אל אחיו, אמר להם והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם, כי כל זמן שהאדם נמצא בעולם העשיה, עולם המעשה, צריך להיזהר מאוד שלא יקרא אותו פה רע, כי צריכים בעולם הגשמי והחומרי הזה לשמור מאוד על הדיבור, והבן למעשה.

[ח] וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד. ופירש רש"י, והיכן? בארץ גושן, שהיא מארץ מצרים. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן קסט) כשאדם בשמחה, על-ידי-זה הקדוש-ברוך-הוא בעצמו ישמור אותו מפגם הברית, כי הקליפה המחטאת את האדם נקראת לילי"ת על שם יללה, כי מכנסת באדם עצבות ומרה שחורה, אבל אם אדם שמח על-ידי-זה ניצול מפגם הברית.

והנה חכמינו הקדושים אמרו (תנא דבי אליהו רבה, פרק ז) אין לך אומה בעולם שהייתה שטופה בדברים מכוערים וחשודין בכשפים ובזימה ובכל מעשים רעים, אלא המצריים בלבד, ואמרו (תורת כהנים, אחרי) שמעשיהם של מצריים מקולקלין מכל העממין, ולכן אף שישראל הוצרכו לרדת לגלות מצרים, עם כל זאת הושיבם יוסף בארץ גשן דייקא, כי גש"ן עולה מספר שמח"ה.

וזה שפירש רש"י, מהיכן? בארץ גושן שהיא מארץ מצרים, אף שהיו ישראל במצרים בין זוהמת המצריים, עם כל זאת גרו בארץ גש"ן דייקא, שעולה מספר שמח"ה, היינו שיוסף הושיבם במקום של שמחה, ועל-ידי-זה לא יכלו המצרים לשלוט בהם, והבן למעשה.

למאמרים נוספים מתוך הספר "זאת התורה"
מאת כ"ק מוהרא"ש שליט"א – הצדיק מיבנאל עיר ברסלב לחץ כאן