זאת התורה – ויצא

פרשת ויצא

חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות 

אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא

* * *

[ב] ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויש לומר על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן סא) במקום שישראל יושבין שם מכבר אפילו בחוץ לארץ, היא בחינת קדושת ארץ ישראל, כי על-ידי שישראל יושבין שם, נתקדש האוויר באווירה דארץ ישראל.

והנה רש"י פירש – ויצא יעקב, לא היה צריך לכתוב אלא וילך חרנה, ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה זיוה פנה הדרה. ופירש הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע (קדושת לוי), דקשה לרש"י, דלמה כתב וילך חרנה, הוי ליה לכתוב וירד חרנה, דההולך מארץ ישראל לחוץ לארץ כתיב וירד, כמאמרם ז"ל (זבחים נד:) שארץ ישראל גבוה מכל הארצות, ופירש, שמה שאמרו שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות היא ברוחניות, ולכן כשאחד יוצא מארץ ישראל, כתוב עליו וירד, מה שאין כן ביציאת הצדיק כיעקב אבינו, כשיצא מבאר שבע, פנה הודה פירש, שההוד פנה והלך עמו, היינו קדושת ארץ ישראל הלכה עמו, ולזה כתב וילך חרנה, שאפילו שהלך לחרן הלכה עמו קדושת ארץ ישראל.

וזה ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה כי יעקב שהוא בר ישראל, לאיזה מקום שהולך, יהיה לאן שיהיה, אפילו בחוץ לארץ, נתקדשת הארץ ההיא באווירה דארץ ישראל, ונמצא שאפילו בתוך חרן, שהוא חוץ לארץ, אם מקדש ומטהר את המקום בקדושת התורה והמצוות שמקיים, נעשה שם גם כן ארץ ישראל, והבן למעשה.

[ד] ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. ופירש רש"י, עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות. ויש לדקדק, למה עשאן כמין מרזב סביב לראשו דייקא? האם החיות רעות אוכלות רק את הראש ולא את הגוף?

ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן רלג) כשמתגברים על האדם מחשבות רעות והרהורים, והוא מתחזק ומתגבר עליהם ומנצח אותם, יש להקדוש-ברוך-הוא תענוג גדול מזה, והוא יקר מאוד בעיני השם יתברך, וכמשל שיש אצל המלכים לפעמים ביומא דפגרא, הם מניחין כמה חיות שינצחו זה עם זה, והם עומדים ומסתכלים ויש להם תענוג גדול מן הניצחון, כמו-כן המחשבות הן באות מבחינת החיות. ומחשבות קדושות הן בחינת חיות טהורות, ומחשבות רעות הן בחינת חיות טמאות. ומניחים בכוונה מלמעלה שינצחו זה עם זה, ויש להקדוש-ברוך-הוא תענוג גדול, כשאדם מתגבר על החיות טמאות ומנצח אותם. נמצא שהמחשבות זרות הן חיות רעות, ומובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן יח, ובחלק ב`, סימן ח) שהאותיות הן בחינת אבנים, כמובא בספר יצירה (פרק ד`, משנה יב).

וזה ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, שלקח את אותיות בדיבורים, ושם אותן כמרזב סביב לראשו, דייקא, כי היה ירא ממחשבות זרות שהן חיות רעות הטורפות את האדם, כי כשאדם מדבר דיבורים אליו יתברך – דיבורי תורה או דיבורי תפילה, על-ידי-זה שומר את מוח מחשבתו שלא תכנסנה בו מחשבות זרות, ועל-ידי-זה כבר לא צריך לפחד מהחיות הרעות, כי את הדיבורים, שהם בחינת אבנים, שם מראשותיו דייקא, והם מצילים אותו ממחשבות זרות, כי אי אפשר בשום אופן בעולם שתהיינה שתי מחשבות ביחד בפעם אחת, בשום אופן. ועל-כן בקלות יכולים לגרש מחשבות זרות רק בשב ואל תעשה, דהיינו שלא יחשוב אותה מחשבה, רק לחשוב איזו מחשבה אחרת בתורה או עבודה, ואז נפטר מהמחשבה האחרת הלא טובה. והבן למעשה.

[ט] ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי"ה לי לאלוקים. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן ד) כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שכתוב (תהילים נו) "בהוי"ה אהלל דבר באלוקים אהלל דבר", היינו הן הוי"ה שהוא שם הרחמים, והן אלוקים שהוא שם הדין, בשניהם אהלל דבר, צריכים להודות ולהלל ולשבח את הקדוש-ברוך-הוא. וכשאדם יודע ידיעה זו, אזי זוכה לשלמות הדעת, כי עיקר הדעת היא אחדות בין חסד וגבורה, היינו שלא יחלוק בין חסד לדין.

והנה אדם נשלח אל זה העולם כדי להכירו יתברך, כמובא בזוהר הקדוש (בא מב:) בגין דישתמודעון ליה, בכל מדה ומדה, איך יתנהג עלמא בחס"ד ובדינ"א כפום עובדיהון דבני נשא. דאי לא יתפשט נהוריה על כל בריין, איך ישתמודעון ליה, ואיך יתקיים (ישעיה ו) מלא כל הארץ כבודו; וכל זמן שאדם חי עליו להשתדל תמיד רק להכיר את הקדוש-ברוך-הוא, ועל כל מה שעובר עליו בין לטוב ובין להיפך, ישבח ויפאר את הקדוש-ברוך-הוא, עד שחוזר חזרה אליו יתברך.

ומובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן סב) אשר ו`דע מ`ה ש`תשיב ל`אפיקורס, ראשי תיבות שלו"ם, כי המחלוקת שיש בתוך האדם בעצמו, היא מחמת חסרון אמונה, כי המאמין האמיתי, שמאמין שאין בלעדיו יתברך כלל, הוא תמיד ישלים עם כל מה שעובר עליו, בין בטוב ובין להיפך, שהוא בין לחסד ובין לדין, וכל אחד יש לו אפיקורס בלבו שמקשה לו קושיות עליו יתברך, וכשאדם משלים עם גורלו, אזי יש לו שלום במידותיו הן לטוב והן להיפך, כי יודע וָעֵד אשר הכל ממנו יתברך, אשר שמו שלום (שבת י.).

וזה ושבתי בשלום אל בית אבי היינו האדם שחוזר בשלום אל בית אביו שבשמיים, איך? – על-ידי והיה הוי"ה לי לאלוקים כשזוכה לדעת הזאת אשר הן הוי"ה והן אלוקים, היא אחדות אחת, אז שורה אצלו שלום, ואז הוא יוכל לחזור אליו יתברך בשלימות, כי אין לו שום קושיות עליו יתברך.

ובזה תובן גם המסורה (תהילים כג) "ושבתי בבית הוי"ה לאורך ימים", היינו כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, וכל מה שעובר עליו בימי חייו זה הכל לטובה, "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", שכל ימי חייו הוא יודע, שמה שעובר עליו זה רק טוב וחסד, על-ידי-זה, עוד בחיים חיותו בעולם הזה, הוא מכיר את הקדוש-ברוך-הוא, ויש לו אריכות ימים ושנים, כי הוא יושב בבית השם לאורך ימים, והבן למעשה.

[יא] ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי מוהרנ"ת ז"ל (ליקוטי הלכות ראש חודש, הלכה ה, אות כט) תורה נקראת בחינת רחל, ותפילה נקראת בחינת לאה, עיין שם.

והנה תורה היא בחינת עלמא דאתגליא והכל רואים את חכמתה, ועל-כן היא חביבה בעיני כל בני עולם, מחמת שיש בה חוכמה ושכל גדול הנגלה לעין כל, אבל תפילה היא בחינת עלמא דאתכסיא כי נעלמת מעלתה מעין כל, כי מאחר שאין יודעים מה נעשה עם התפילות ולהיכן עולות. וזה שרחל ראשי תיבות (תהילים קמה) ל`כל ח`י ר`צון, כי התורה שהיא בחינת ר`ח`ל`, נותנת לכל חי רצון, והכל תאבים אליה, כי אין לך עוד טוב ונעים כמו מי שמכניס עצמו בשכל התורה הקדושה. ולאה ראשי תיבות (דברים כט) ה`נסתרות ל`ה` א`לקינו. כי התפילה היא נסתרת מעין כל חי ושום בריה אינה יודעת רום מעלתה ולהיכן מגיעה ועולה.

וזה פירוש ועיני לאה רכות כי על עניין התפילה אמרו חז"ל (ברכות ו:) כרום זלות לבני אדם, אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם, ומאי ניהו? תפילה, מה שאין כן ורחל שהיא תורה היתה יפת תואר ויפת מראה, כי כל אחד רואה תיכף את השכל והחוכמה של התורה.

ועל כן יעקב, שהוא האיש הישראלי, אוהב יותר את לימוד התורה הקדושה מעסק התפילה, כמו שכתוב (בראשית כט) ויאהב יעקב את רחל וגו`. כי מחמת שבלימוד התורה הקדושה רואים תכף ומיד את החוכמה והשכל, ועל-כן כל אחד רץ יותר אל התורה ומזלזל בתפילה. אך באמת צריכים את שתיהן תורה ותפילה, רחל ולאה, ולא עוד. כי ההכרח להקדים את לאה קודם לרחל, היינו תפילה קודם לתורה. וזה מה שהייתה לאה בוכה שלא תיפול בחלקו של עשו (כמו שפירש רש"י שם), שכל זה בחינת התפילות שצריך כל איש ישראל להתפלל להשם יתברך שינצל מהיצר הרע וחיילותיו, שהוא הס"מ, שרו של עשו. כי צריכים להקדים תפילה קודם שלומדים תורה, באופן שיזכה ללמוד תורה לשמה.

וזה שהחליף לבן ונתן לו את לאה קודם לרחל, וכוונתו הייתה כדי לרמותו, כי סבר אשר אין שום חשיבות כלל לתפילה, ובאמת הכל מאת ה` הייתה זאת, כי מאוד עמקו מחשבותיו יתברך והכל היה לטובה, כי על-ידי שהיה לו קודם את לאה שהיא בחינת תפילה, אז האירה לו התורה שהיא בחינת רחל, באופן אחר לגמרי, כמו שכתוב (שם) ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה, שכל אהבתו וחשקו אל התורה קיבל אחר-כך מתפילה דייקא. כי המרגיל עצמו בתפילה קודם לימוד התורה, אז זוכה לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא, ומעין השכל נשפע עליו באור גדול עד מאוד. וזה ויאהב גם את רחל מלאה, `מלאה` שהיא התפילה דייקא, אהב אחר-כך את רחל שהיא התורה.

וזה כל עניין של תיקון חצות שנחלק לשני חלקים תיקון רחל, ותיקון לאה, כי אנו בוכים קודם על גלות השכינה, והתורה שהיא בגלות שהיא בחינת רחל, ואחר-כך אנו בוכים על גלות התפילה שהיא בחינת לאה. ועל-כן בעת חצות אנו מקדימים קודם להתפלל על התורה שהוא בחינת רחל, כי על-ידי תורה לבד, נכנסות באדם בקלות מחשבות של פניות, ומחשבות זרות וערמומיות. ואחר-כך אנו מתפללים על התפילה שהוא בחינת לאה שלא תהא מזולזלת אצלינו, והבן.

למאמרים נוספים מתוך הספר "זאת התורה"
מאת כ"ק מוהרא"ש שליט"א – הצדיק מיבנאל עיר ברסלב לחץ כאן