זאת התורה – וירא

פרשת וירא

חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות 

אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא

* * *

[א] וירא אליו הוי"ה באלוני ממרא וגו`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן,  חלק ב`, סימן נ) המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה, כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד כלל, ואפילו אם לפעמים הולכת מחשבתו ופורחת ומשוטטת בדברים אחרים וזרים, הוא ביד האדם לחזור ולהטותה בעל כורחה אל הדרך הישר, לחשוב מה שראוי. והוא ממש כמו סוס, שפונה מן הדרך וסר לדרך אחר, שתופסין אותו באפסר וכיוצא. ומחזירין אותו בעל כורחו אל הדרך הישר, כמו-כן במחשבה ממש, שיכולין לתפסה בעל כורחה להשיבה אל הדרך הראוי.

והנה רבינו ז"ל אמר (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן מט) שמחשבות טובות זה היצר טוב, ומחשבות רעות זה היצר הרע. וכן אמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כא) שבמקום שהאדם חושב, שם כל האדם, ולכן צריך האדם לשמור על מחשבתו מאוד. וכשהאדם רוצה לצאת ממקום שנלכד לשם, ישתדל תיכף לחשוב מחשבה אחרת. למשל, כשאחד מצפה ואורב לחברו להרגו, אזי צריך לשנות המלבושים, כדי שלא יכירו אותו, כמו שכתוב (איוב יד) "משנה פניו ותשלחהו". כי על-ידי שמשנים הפנים על-ידי מלבושים אחרים, נפטר ממנו. וכן הדבר אצל האדם, שעיקרו הוא השכל, שיש לו כמה לבושים, ולכן אם האדם רוצה להינצל מכל אורב ומסטין, שישתדל לעשות בכל פעם מלבושים חדשים, דהיינו מחשבות חדשות, ועל-ידי-זה לא יוכלו לתפוס אותו.

וזה סוד מלבו"ש בגימטריא חשמ"ל, שהוא האור שממנו בורחים כל המשחיתים, דהיינו, כשהאדם מחליף בכל פעם מחשבות, ורק חושב מחשבות טובות, על-ידי-זה ניצל מכל מיני משחיתים שרוצים לתפוס אותו.

כי כל העבירות שהאדם עובר, אינן באות לו אלא על-ידי שמהרהר הרהורים רעים, רחמנא לישזבן, וכמאמרם ז"ל (כתובות מו.) ונשמרת מכל דבר רע, מכאן אמר רבי פינחס בן יאיר, אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. נמצא, כאשר האדם מחליף תמיד את המחשבות, על-ידי-זה לא יכול להיכנס בו מחשבות זרות, כי תמיד רק חושב מחשבות טהורות וקדושות, ואז מתגלה אליו הקדוש-ברוך-הוא.

וזה וירא אליו הוי"ה באלוני ממרא, איך הקדוש-ברוך-הוא מתגלה לאדם במוח מחשבתו, שהוא עיני השכל? כשהוא אוחז במידת ממר"א, שהוא ראשי תיבות: מ`חשבה ר`עה, מ`חשבה א`חרת. כי תיכף-ומיד כשבאה לך מחשבה רעה, החליפנה תיכף-ומיד במחשבה אחרת טובה.

והנה כתיב (יחזקאל א) "רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב" וגו`. כי לפני שמתגלה לאדם התגלות אלוקות – מראות אלוקים, אור האין סוף ברוך הוא, אז עוברים עליו הרבה בלבולים וייסורים שהם בחינת השלוש קליפות, וקליפת נוגה, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן פב) ועל-ידי שמתחזק, ואינו מתפעל, אלא הוא ח"ש, שהוא בחינת שתיקה, אזי מ"ל, ומולל את כל הקליפות. שזה סוד חשמ"ל, שזה (יחזקאל א) "וארא כעין חשמל כמראה אש" וגו`.

כי העיקר הוא קדושת וטהרת המחשבה, כפי שהאדם שומר על מחשבתו, ומדביקה באין סוף ברוך הוא, על-ידי-זה הוא זוכה שנמשך עליו האור אין סוף ברוך הוא. ולכן בתחילה מנסים את האדם בכל מיני ניסיונות קשים ומרים, שכל מיני הרהורים רעים עולים על מחשבתו.

וזה והוא יושב פתח האוהל כחום היום, הוא מרגיש שהוא עדיין יושב פתח האוהל, שעדיין לא נכנס לפנים הקדושה, ומה גם שחום היום בוער בו, אש התאוות והמידות הרעות, ועם-כל-זאת הוא מחזיק מעמד, אז דייקא וירא אליו הוי"ה, מתגלה אליו הקדוש-ברוך-הוא בגילוי רב ונורא מאוד.

וצריך שתדע, אהובי, בני! שכל הצדיקים עברו בהתחלה את הניסיון הקשה הזה, שרצו לבלבל אותם במחשבות זרות והרהורים רעים, ואף-על-פי-כן נתגברו ולא נתנו שיפילו אותם, ועל-ידי-זה לבסוף נתגלה אליהם הקדוש-ברוך-הוא.

וזה ממרא, פירש רש"י: הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נתגלה אליו בחלקו. כי על-ידי ממרא שהוא ראשי תיבות מ`חשבה ר`עה, מ`חשבה א`חרת, זו היא העצה על המילה, היינו קדושת הברית, ולכן, נתגלה אליו הקדוש-ברוך-הוא, בחלקו. כי מי שזוכה לקדושת וטהרת המחשבה, הוא זוכה לקדושת הברית, ואז נתגלה אליו הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, וזוכה להשגת אלוקות, כל אחד כפי קדושתו, והבן למעשה.

[ב] וירא אליו הוי"ה באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. ראשי תיבות ו`ירא א`ליו י` ב`אלוני. א`י`ו`ב`, א`ו`י`ב`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן נב) מה שקשה קושיות על הצדיקים, זהו מוכרח להיות, כי הצדיקים מתדמים ליוצרם, וכמו שקשה קושיות על השם יתברך, כמו-כן בהכרח שיהיה קשה קושיות על הצדיק, כי הוא מתדמה אליו יתברך.

ובעניין הקושיות שקשה על השם יתברך, מרגלא בפומיה לומר: אדרבא, כך ראוי להיות דייקא, שיהיו קושיות על השם יתברך, וכך נאה ויפה לו יתברך, לפי גדולתו ורוממותו, כי מעוצם גדולתו ורוממותו, שהוא מרומם מאוד מדעתנו, על-כן בודאי אי אפשר שנבין ונשיג בשכלנו הנהגתו יתברך. ועל-כן בהכרח שיהיו עליו יתברך קושיות, כי כך נאה ויפה להבורא יתברך, שיהיה מרומם ונישא מדעתנו, שעל-ידי-זה קשה הקושיות כנ"ל. ואם היה הנהגתו כפי חיוב דעתנו, אם-כן היה, חס ושלום, דעתו כדעתנו.

והנה, חכמינו הקדושים אמרו (בבא בתרא טו:) גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב (בראשית כב) "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", ובאיוב כתיב (איוב א) "איש תם וישר ירא אלוקים וסר מרע"; וכן אמרו (פסיקתא רבתי, פרשה מז, סימן ד) אילו לא קרא תגר כשם שאומרים עכשיו בתפילה אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב, כך היו אומרים ואלוקי איוב; וכן אמרו (בבא בתרא טז.) איוב בסערה חרף ובסערה השיבוהו. בסערה חרף, דכתיב: "אשר בשערה ישופני", אמר לפניו ריבונו של עולם, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב, בסערה השיבוהו, דכתיב (איוב לח) "ויען הוי"ה את איוב מן הסערה ויאמר וגו`, אזר נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני", אמר לו: הרבה נימין בראתי באדם, וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה, שלא יהו שתיים יונקות מגומא אחת, שאלמלי שתיים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם, בין גומא לגומא לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי? "מי פלג לשטף תעלה" וגו` הרבה טיפין בראתי בעבים, וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה, כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד מטשטשות את הארץ ואינה מוציאה פירות, בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי?

נמצא, כשאדם נופל בדעתו, אז מתחיל לשאול שאלות וקושיות עליו יתברך, וזה הניסיון הכי גדול של כל אדם, אשר בשעה שעוברים עליו משברים וגלים, וסובל צרות וייסורים, מרירות ומכאובים, אם יציל את עצמו ולא ישאל שום שאלות, אז יהיה נכלל באין סוף ברוך הוא, ויתגלה אליו הקדוש-ברוך-הוא, אבל אם יפול בדעתו ויחלש, ויכנסו בו קושיות ספיקות ועקמימויות בלבו אחריו יתברך, אז יפול לנוקבא דתהומא רבא.

וזה (בראשית ב) "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע", כי הנה יש שני אילנות, אילנא דחיי, שזה ועץ החיים וחי לעולם, שהם ג` ראשונות דעתיק, ששם הוא סוד הביטול אל האין סוף ברוך הוא, ומי שמגיע לשם הוא נכלל לגמרי בחי החיים, וכמו שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כא) אשר חיים נצחיים הם רק להקדוש-ברוך-הוא, ומי שנכלל בו יתברך, אזי גם הוא חי חיים נצחיים, כי מי שבטל ומבוטל אל האין סוף ברוך הוא, ותמיד רק חושב ממנו יתברך, אזי כבר אין הפרש אצלו בין חיים למיתה, כי מצד הנשמה היא תמיד דבוקה אל האין סוף ברוך הוא, ואין הפרש בין חיים למיתה אצלה כלל. אבל עיקר ההפרש הוא מצד הגוף, כשהוא חי והולך ומסתובב, אוכל ושותה וכו`, וכשמת, הגוף מונח בקבר, וזה בחינת `עץ החיים וחי לעולם`, כי נכלל באין סוף ברוך הוא מצד הנשמה. אבל בג` תחתונות דעתיק, שם הוא `עץ הדעת טוב ורע`, פעם הוא נכלל בטוב, ופעם הוא נכלל ברע, פעם הוא בטל ומבוטל אל האין סוף ברוך הוא, ועולה מעלה מעלה, ואין לו שום קושיות וספיקות, ופעם הוא נופל למטה, והוא מלא קושיות וספיקות עליו יתברך, ונשבר לגמרי.

וזה ו`ירא א`ליו י` ב`אלוני, ראשי תיבות אויב – איוב, היינו, כשיש אצלו ב` האילנות, שזה באלוני, היינו טוב ורע, אז הוא סובל ייסורי איוב, וקורא תיגר נגדו יתברך ואומר: בין אויב לאיוב נתחלף לך? וזה הניסיון של כל בר ישראל, שמנסים אותו בכל מיני ניסיונות קשים ומרים עד מאוד, שזה והוא יושב פתח האוהל כחום היום, שנדמה לו שהוא עדיין יושב פתח האוהל, עדיין לא נכנס בקדושה, ובין כך עובר עליו מה שעובר מחמת שיצרו בוער בו כחום היום, ואף-על-פי-כן הוא מחזיק מעמד ואינו נשבר, אז דייקא, וירא אליו הוי"ה, נתגלה אליו הקדוש-ברוך-הוא, ואומר לו: בין גומא לגומא לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי? שזה ראשי תיבות ו`ירא א`ליו י` ב`אלוני, שהם שני אילנות, אילנא דחיי, אילנא דמותא, ואז אם אדם מחזיק מעמד ואינו שואל שום קושיות על הקדוש-ברוך-הוא, ויודע אשר (דברים לב) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא", ויודע (תהילים קמה) "צדיק הוי"ה בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו", אז כבר אין קשות לו שום קושיות כלל, והקדוש-ברוך-הוא מתגלה אליו.

וזו הייתה מעלתו של אברהם אבינו יותר מכולם, כי (אבות, פרק ה) עשרה ניסיונות נתנסה אברהם ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו לפני המקום; כי הקדוש-ברוך-הוא ניסה אותו בכל מיני ניסיונות קשים ומרים, ועמד בכולם, על-ידי-זה עלה ונתעלה עד שאברהם אבינו היה ראש למאמינים, והקדוש-ברוך-הוא נתגלה אליו תמיד, והבן למעשה.

[ג] וירא אליו ה` באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כד) שיש אור שהוא למעלה מנפשין רוחין ונשמתין, והוא אור אין סוף ברוך הוא, ואף-על-פי שאין השכל משיג אותו, אף-על-פי-כן רדיפה דמחשבה למירדף אבתריה, ועל-ידי הרדיפה אז השכל משיג אותו, בבחינת מטי ולא מטי. כי באמת אי אפשר להשיג אותו כי הוא למעלה מנפש רוח ונשמה.

ודע שאי אפשר להשיג אותו אפילו בבחינת מטי ולא מטי, אלא על-ידי עשיית המצוות בשמחה, כי על-ידי שמחת המצוות נשלם הקדושה ומעלה החיות והקדושה שבקליפות וכו`, אבל קודם שזוכים לזה שיתעלה החיות והקדושה שבקליפות, הוא צריך לירד בהיכלי התמורות, ששם מקור החושך והעצבות וכו`. וכשאדם זוכה לעבור על הכל, ומשמח עצמו מאוד בעשיית המצוות, אזי מהפך הכל אל הקדושה, ויוצא מהקליפות ועולה עד אין סוף, עד שמשיג אלוקותו יתברך בבחינת מטי ולא מטי.

וזה פירוש וירא אליו ה` זה בחינת התגלות אלוקות שכל אחד יכול להתגאות אליה, באלוני ממרא לשון תמורה כמו שכתוב (ויקרא כז) ואם המר ימירנו. היינו מי שרוצה לזכות שתתגלנה אליו השגות אלוקות, ההכרח שירד קודם אל הקליפות. ואמר באלוני, בחינת ב` אילנות, שהם אילנא דחיי ואילנא דמותא, ששם אחיזת היכלי התמורות הרוצים להחליש ולהמיר את האדם הרוצה להיכנס בעבודת השם יתברך, ולרחק אותו מאילנא דחיי, ולהביאו אל ההיפוך, חס ושלום, לבחינת אילנא דמותא רחמנא לצלן, היינו דייקא על-ידי אלוני ממרא שהם ב` האילנות, ששם עולם התמורות, שמנסין את האדם, והוא עומד בניסיונו, על-ידי-זה וירא אליו ה` זוכה להתגלות אלוקותו יתברך.

וזה שפירש רש"י, ממרא, הוא שנתן לו עצה על המילה, זה בחינת "ופרעה הקריב" (שמות יד) – שהקריב את ישראל לאביהם שבשמיים (שמות רבה, פרשה כא, סימן ה), כי מי שחס על חייו האמיתיים והנצחיים, ככל שרואה שהסיטרא אחרא, שהם בחינת היכלי תמורות, בחינת "ממרא", מתגברים ומתפשטים עליו יותר ויותר, כמו-כן הוא מתגבר ומתאמץ ומזדרז יותר להתקרב להשם יתברך, מחמת שרואה שרוצים חס ושלום לדחותו לגמרי חס ושלום, שזה בחינת `ההתרחקות – תכלית ההתקרבות` – `ירידה תכלית העליה`.

וזה בחינת הוא שנתן לו עצה על המילה, דהיינו למול את ערלת לבבו, כי דייקא על-ידי בחינת ממרא, שהוא בחינת היכלי התמורות, שהתגברו והשתטחו עליו כל-כך, על-ידי-זה דייקא נתייעץ למול את לבבו, בחינת "ופרעה הקריב", כנ"ל.

וזה והוא יושב פתח האוהל כחום היום. ישיבה הוא לשון עכבה זמן רב, כמו (דברים ב) ותשבו בקדש ימים רבים, היינו שזכה לזה שיתגלה אליו השם יתברך על-ידי שישב ונתעכב ימים רבים אצל פתח האוהל, שהוא פתח הקדושה. ואף שבין כך התגבר עליו הסיטרא אחרא, ובערו בו התאוות והמידות רעות, בחינת "כחום היום" שהייתה עליו התגברות חמימות היצר, אף-על-פי-כן והוא יושב הוא נשאר יושב ולא ברח, כי על-פי-רוב, מי שרוצה להיכנס בעבודת השם יתברך ולהשיג אור רוחניות חיות אלוקותו יתברך, תיכף-ומיד מתגבר ומתפשט עליו הסיטרא אחרא ביותר, אף-על-פי-כן איש הישראלי עומד חזק, והוא יושב פתח האוהל כחום היום אף שבוערת בו חמימות היצר הרע בתאוות והרהורים רעים מצד אילני ממרא, היכלי התמורות, ועדיין הוא פתח האוהל, אף-על-פי-כן, אם הוא חזק בדעתו ואינו חוזר לאחור, אז דייקא וירא אליו ה` שנתגלה אליו גילוי אלוקותו יתברך בהתגלות נוראה ונפלאה מאוד. והבן למעשה.

[ד] באלוני ממרא. פירש רש"י הוא שנתן לו עצה על המילה. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן נ) המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה. ואפילו אם לפעמים הולכת מחשבתו ופורחת ומשוטטת בדברים אחרים וזרים, הוא ביד האדם לחזור ולהטותה בעל כורחה אל הדרך הישר, לחשוב מה שראוי, והוא ממש כמו סוס שפונה מן הדרך, וסר לדרך אחר, שתופסין אותו באפסר וכיוצא, ומחזירין אותו בעל כורחו אל הדרך הישר, כמו-כן במחשבה ממש, שיכולין לתפסה בעל כורחה אל הדרך הראוי, עיין שם.

ומובא עוד בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רלג) הכלל, שאי אפשר בשום אופן בעולם שתהיינה שתי מחשבות ביחד בפעם אחת, על-כן בקל יכולין לגרש מחשבות רעות רק בשב ואל תעשה, דהיינו שלא לחשוב אותה מחשבה, רק לחשוב איזו מחשבה אחרת בתורה או בעבודה, או אפילו במשא ומתן עיין שם. ומובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן מט) שהמחשבות טובות הן היצר טוב ומחשבות רעות הן היצר הרע, עיין שם.

וזה פירוש באלוני ממרא רש"י, הוא שנתן לו עצה על המילה, מ`מ`ר`א` ראשי תיבות מ`חשבה ר`עה, מ`חשבה א`חרת, היינו כשנכנסת בך מחשבה רעה שהוא היצר הרע כנ"ל, אזי תיכף-ומיד תתחיל לחשוב מחשבה אחרת, כי אי אפשר לשתי מחשבות שתשכונה יחד בלב האדם. והוא נותן לו עצה על המילה, כי על-ידי-זה ישמור את עצמו מפגם הברית, כי עיקר פגם נמשך להאדם על-ידי מחשבות והרהורים רעים. אבל אם תיכף כאשר תכנס בו איזו מ`חשבה ר`עה, ימשיך בדעתו מ`חשבה א`חרת – הוא שנתן לו עצה על המילה, לשמור את בריתו, והבן.

[ה] וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו וגו`. ואיתא במדרש (בראשית רבה, פרשה מח, סימן ט) אמר רבי לוי, אחד נדמה לו בדמות סדקי [אופה], ואחד נדמה לו בדמות נווטי [מַלָח], ואחד בדמות ערבי [ישמעאלי].

ויש לומר על-פי מה שאמרו חכמינו הקדושים (אבות, פרק א) על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים; שהם כנגד אברהם, יצחק ויעקב. כי אברהם מידתו הייתה חסד, ויצחק הייתה מידתו עבודה – תפילה, ויעקב הייתה מידתו תורה, ועל שלושה דברים האלו העולם עומד. וזה שהראו לאברהם אבינו, עכשיו שמלת את עצמך, ויתגלה אליך הקדוש-ברוך-הוא, בבחינת וירא אליו הוי"ה וגו`, עליך לדעת, אשר ממך יצאו שלושת העמודים שהעולם עומד עליהם. וזה שנתגלה לו אחד בדמות סדקי שהוא אופה, היינו גמילות חסדים, שנותן לזולת לאכול, ואחד בדמות נווטי, מלח, שמנהיג את הספינה בים, שזה תורה – ים התלמוד. ואחד בדמות ישמעאלי, שהוא תפילה, כמו שכתוב (בראשית טז, יא) "כי שמע הוי"ה אל עניך", שהוא נגד אברהם, שמידתו חסד, ויצחק, מידתו תפילה, ויעקב מידתו תורה, שדייקא על-ידי שלושה דברים אלו יתקיים העולם, והבן למעשה.

[ט] ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן עו) כשאדם נמצא בבחינת מוחין דקטנות שהוא בחינת אחר הדברים האלה, כי חושב שהכל טבע מקרה ומזל, וכאילו אבדו תקווה ומנוס ממנו, ואין לו כבר שום תקנה, כי הוא בבחינת "אחר הדברים האלה", שנדמה לו, שממנו כבר לא יהיה שום דבר, על זה בא רבינו ז"ל ומגלה לנו עצה נפלאה, איך זוכים להרים את המוחין מקטנות לגדלות, שזה בחינת והאלוקים ניסה, היינו לנסות ולהגביה את האלוקים שהוא גימטריא הטבע – הוא רק על-ידי בחינת את אברהם, שהוא מידת אהבה, שהיה אצל אברהם אבינו, שזה בחינת (ישעי` מא) "זרע אברהם אוהבי", שהתנהג תמיד עם בני-אדם במידת החסד, כשאדם תמיד מטה כלפי חסד, זוכה למוחין נקיים, ועושה תשובה מאהבה, שזה מכניס באדם גדלות המוחין, שהוא יודע שהקדוש-ברוך-הוא, אוהב אותו.

ובזה יכולים לפרש המשך הפסוק ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, כי באמת צריך להבין, כיצד אפשר להגיע למידת אברהם שהיא מידת החסד תשובה מאהבה? אך זה תלוי בהתלהבות לבו של אדם, וידוע שמוהרנ"ת ז"ל הרבה לדבר פעם מגדולתו של אברהם אבינו, ואיך שהוא היה הראשון שהייתה לו תבערת הלב גדולה להשם יתברך, וכששמעו אנשי שלומינו מגודל תבערת לבו של אברהם אבינו אחר הקדוש-ברוך-הוא, נענה אחד מאנשי שלומנו ואמר, מי יכול לקחת לב כזה כמו שהיה לאברהם אבינו? ענה ואמר לו מוהרנ"ת ז"ל, גם לך יש לב כזה, רק שאינך מְלַבֵּב אותו, כלומר, שבאמת כל אחד יכול לזכות על-ידי תבערת לבבו, וגודל הרצונות והכיסופים שלו להגיע אל המדרגה הזו של אברהם אבינו, לעשות חסד עם הזולת. וכן תשובה מאהבה תלויה רק בגודל תבערת לבבו להשם יתברך, ועיקר הצרה של אדם היא שאינו מְלַבֵּב את לבו, ואינו מלהיב עצמו להקדוש-ברוך-הוא, וחושב שהוא אינו שווה כבר לכלום, ואינו יכול להגיע לשום דבר.

וזה ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, היינו שאברהם אומר לכל בר ישראל "הנני", כאומר שכל אחד יכול לזכות לזה אם רק ירצה, כי עיקר מעלת כל בר ישראל הוא כאשר זוכה לבטל את עצמו לגמרי אל הקדוש-ברוך-הוא, עד שאינו רוצה שום דבר אחר רק את רצונו יתברך, ויש לו ביטחון חזק בו יתברך, שעל-ידי-זה הוא זוכה שהקדוש-ברוך-הוא, בעצמו מסתכל עליו, בחינת אור חוזר, ועל-ידי-זה ממשיך על עצמו פרנסה בשפע גדול, וכל מה שהוא צריך מגיע אליו בזמן שהוא צריך אותו, שזה בחינת (תהילים קמה) "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו".

כי דבר זה צריכים לדעת, ששום תפילה אינה הולכת לריק, ובודאי כל מה שאדם מבקש ממנו יתברך, בסופו של דבר הוא יקבל אותו, ועיקר המניעה היא חוסר הביטחון של האדם בו יתברך, שזה גורם שאדם דוחה את מה שמגיע לו לזמן מאוחר יותר, היינו שלמרות שהוא מקבל את השפע הוא אינו בא בזמן שאדם צריך אותו, ותפילתו נענית לפעמים רק אחרי כמה שנים, אבל על-ידי שאדם חזק בביטחון בו יתברך, ומבטל את עצמו לגמרי להשם יתברך, על-ידי-זה הוא זוכה להמשיך על עצמו את השפע תיכף-ומיד, בבחינת "ואתה נותן להם את אכלם בעתו", בדיוק בזמן ובמקום שאדם צריך את השפע הזה, כי על-ידי הביטחון החזק בו יתברך הוא עושה כלי לקבל את השפע, ועל-ידי-זה זוכה לקבל את כל השפע בעתו ובזמנו בדיוק מתי שהוא צריך אותו.

וזה סוד (שיר השירים ז) "אני לדודי ועלי תשוקתו", דהיינו שאני מבטל את עצמי לגמרי לדודי שהוא הקדוש-ברוך-הוא, על-ידי-זה עלי תשוקתו, דהיינו שהקדוש-ברוך-הוא, משפיע על האדם שפע ברכה והצלחה, בבחינת אור ישר ואור חוזר, שזוהי מעלת הזוכה לדבק את עצמו באמת בהשם יתברך, ומבקש ומתפלל ומשתוקק ומתגעגע אחריו יתברך בתבערת הלב גדול מאוד, ויש לו ביטחון חזק בו יתברך, שעל-ידי-זה זוכה להמשיך על עצמו שפע גדול ברוחניות ובגשמיות, וכביכול השם יתברך בעצמו משתוקק להשפיע עליו שפע גדול, אשר מרוב ביטחונו בו יתברך יזכה לקבל את פרנסתו בעתו ובזמנו, כי לשפע יש כלי להיכנס ולרדת.

נמצא, שעל-ידי מידת אברהם שהיא מידת החסד, בחינת מוחין זכים ונקיים, זוכים להרים את המוחין, בחינת `אלהי`ם שגימטריא `הטבע`, ונעשה כלי לקבל בו את כל השפע הגשמי והרוחני גם יחד, העיקר לא להתייאש בעת שרואה שצר ומר לו מאוד, בבחינת ויהי אחר הדברים האלה, שחושב שהוא כבר גמור לגמרי, אחר הדברים, שזה "ויהי", הוא לשון צער, וממנו כבר לא יכול להיות שום דבר – אסור לחשוב כך, כי כבר אמר רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב`, סימן עח) אשר אין שום ייאוש בעולם כלל, ואל כל זה זוכים על-ידי את אברהם, היינו מידת אהבה, ואל תחשוב שאינך יכול לזכות להשיג כל זאת, כי ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, שכל אחד יכול לזכות שמידת אברהם, שהיא מידת החסד, גדלות המוחין, תשרה בו, והבן למעשה.

למאמרים נוספים מתוך הספר "זאת התורה"
מאת כ"ק מוהרא"ש זי"ע – הצדיק מיבנאל עיר ברסלב לחץ כאן