פרשת כי תצא

חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות 

אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא

* * *

[א] כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו הוי"ה אלוקיך בידך ושבית שביו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קז) אויבך זה היצר הרע, דהיינו כשאדם יוצא למלחמה על יצר כזה של ונתנו הוי"ה אלוקיך בידך כלומר, יש יצר הרע כזה שהוא אומר שהקדוש-ברוך-הוא בידך, על דרך (שמואל-ב` כג) צדיק מושל ביראת אלוקים, הרי אתה יכול כבר לפעול מה שאתה רוצה אצלו יתברך, היינו שמכניס בו גאות וישות שזה היצר הרע הקשה ביותר.

כי באמת הוא כך שהקדוש-ברוך-הוא שומע תפילת כל פה ויכולים לפעול כל מה שרוצים אצלו יתברך, אבל אדם צריך להרגיש את עצמו הכי ירוד ופחות כי שלמות האדם להיות בטל ומבוטל בעיני עצמו, היינו מצד אחד צריך לדעת שיכולים לפעול אצל הקדוש-ברוך-הוא כל מה שרוצים, אך מצד שני צריכים להיות כלום בעיני עצמו. ואם יצר הרע בא לאדם כאילו הקדוש-ברוך-הוא כבר בידך, כלומר, שמכניס בך מחשבות של ישות וגאות, נותנת התורה עצה על זה ושבית שביו כלומר, עם מה שהוא רוצה להתגבר עליך, היינו גדלות, בזה תתגבר עליו, היינו שתאמר לו איך אני מושל כשיש לי גאווה ואין הקדוש-ברוך-הוא שורה עמי. וכעין שאמרו חכמינו הקדושים (סוטה ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש-ברוך-הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם. כי על-ידי גאווה וגסות רוח מסלקין את השכינה ממנו.

ובזה נבין גם המשך הפסוקים וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה, בזה שאדם שובה את היצר הרע שרצה להכניס אותו בגדלות, והוא אומר לו "איך אתה יכול להכניס בי גדלות שהקדוש-ברוך-הוא בידי, הרי אין הוא יתברך שורה במקום גדלות וגאווה", על-ידי-זה אדם זוכה לתפילה, כי אי אפשר להגיע לתפילה אלא כשמבטל את עצמו לגמרי אליו יתברך ואין בו שום ישות כלל, ומובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן י) אשר אש"ת היא תפילה, בבחינת א`דני ש`פתי ת`פתח, שזה השב אש"ת האיש שהוא תפילה, עיין שם.

וכן מובא בדבריו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן יח) אשר אש"ת היא תפילה בבחינת א`בנים ש`למות ת`בנה, שכל זה זוכים דייקא כשמבטל את עצמו לגמרי אליו יתברך, ואינו הולך שבוי אחר היצר הרע של הגאווה והגדלות, שזה וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה כי כך תזכה לתפילה בשלימות.

וכתיב והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צִפָּרְנֶיהָ היינו מי שזוכה לתפילה, עליו לידע, שצריך שני דברים לתפילה – א. לסלק את חכמתו לגמרי שזה וגלחה את ראשה, השערות הן המותרות כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סז), ולכן כשאדם בא להתפלל להקדוש-ברוך-הוא צריך קודם להוציא את המותרות ממוחו שאלו הן החכמות חיצוניות, כי כל זמן שיש לאדם חכמות הוא רחוק מתפילה. ב. כשאדם זוכה לתפילה הוא צריך מאוד לשמור לא להזיק את הזולת בתפילתו, שזה ועשתה את צִפָּרְנֶיהָ שלא ישרוט את הזולת עם הציפורנים, היינו שלא יזיק בתפילתו כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ג) כשיתקן בחינת מלכות שלו ויוכל למשול בכל מה שירצה ויוכל להמית לזה ולהחיות לזה ונמצא העולם חרב, לזה צריכים לדון את כל אחד לכף זכות, שזה ועשתה את צִפָּרְנֶיהָ לא להזיק את השני.

ואחר-כך והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, ואחר-כן תבוא אליה ובעלתה והייתה לך לאשה, היינו שאדם צריך להוריד ממנו את השבי ששבה אותו היצר הרע, כי בפירוש גילה לנו רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן קכה) שבדרכי השם יתברך צריכים להגביה את לבו כמו שכתוב (דברי-הימים ב` יז) ויגבה לבו בדרכי הוי"ה, כי פעמים רבות אין אדם מתפלל כי אינו מאמין שתפילתו פועלת, לכן והסירה את שמלת שביה מעליה שזה מה שהיצר הרע רוצה לתפוס אותו בגאווה, וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים שזה מה שצריכים לבקש הרבה את הקדוש-ברוך-הוא לסלק את חכמתו ובינתו שזה אב"א ואמ"א.

ואז ואחר-כן תבוא אליה ובעלתה והייתה לך לאשה, שזה סוד הזיווג על-ידי התפילה, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ט) שהתפילה היא בחינת זיווג, שמזווג את עצמו כביכול עם הקדוש-ברוך-הוא, בסוד אשה ריח ניחוח להוי"ה, שהוא יתברך כביכול מקבל מאיתנו תענוג, והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה, היינו אם אדם לא רוצה לזכות לתפילה אפילו שכבר זכה לתפילה, על-כל-פנים אל תשתמש עם תפילה בשביל כבוד, כסף, שם וגדולה, לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה עם מחשבות זרות והרהורים רעים, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ל) שכל המחשבות זרות והרהורים רעים באים לאדם בעת התפילה דייקא, והבן למעשה.

[ד] כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו הוי"ה אלוקיך בידך ושבית שביו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן יט) עיקר התכלית והשלימות הוא רק לעבוד את השם יתברך בתמימות גמורה בלי שום חכמות כלל, וכל האפיקורסים, החוקרים, הזדים והמינים הם יונקים מקליפת עמלק, שכל כוחה להטעות כאילו הכל מתנהג רק על-ידי טבע, מקרה, ומזל, וכופר לגמרי בהשגחה פרטית רחמנא לצלן, ולכן גם במצוות הוא נותן טעמים של הבל שהכל הוא על-פי שכל.

וזה שאמרו (תנחומא, כי תצא) שהיה עמלק חותך מילות וזורקן כלפי מעלה, כי מילה היא מצוה הראשונה שנצטווה בה אברהם אבינו, שהיה ראש למאמינים, ועמלק שהוא כלליות הפילוסופים, הכופרים החוקרים, כופרים בכל המצוות, ומפרשים הכל על שכליות לבד, כאילו זה עניין של שכל, שזה חותך מילות וזורקן כלפי מעלה, שכופר במצות מילה, וזורקה כלפי מעלה אל השכל, כי הם כופרים במצוות מעשיות בידיים ממש, וזה עיקר הפגם של כל הכופרים שאומרים שיכולים להיות יהודי בלב לבד, ואין זקוקים למצוות מעשיות דייקא, ובאמת אין לך עוד כפירות יותר גדולה מזו, כי עיקר קיום האדם בזה העולם הוא דייקא על-ידי מצוות מעשיות שמקיים רצון הקדוש-ברוך-הוא בלי שום חכמות והשכלות כלל. ולכן עמלק הוא אבן נגף שמפיל את האדם ומקרר אותו, כמו שכתוב (דברים כה) "אשר קרך בדרך" שהוא מקרר את האדם מלעשות מצוות מעשיות דייקא בידיים.

וזה מה שנאמר במלחמת עמלק (שמות יז) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק", כי משה רבינו הכניס בעם ישראל בחינת ידיים, להראות לכולם שצריכים מצוות מעשיות בידיים דייקא, מה שאין כן עמלק כפר במצוות מעשיות.

וזה כי תצא למלחמה על אויביך שהוא היצר הרע הרוצה להכניס בהאדם כפירות ואפיקורסות, כי כל אדם על-ידי שחוטא, נכנסת בו כפירות ואפיקורסות, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ספר-המידות, אות אמונה, סימן כב) הפשע של האדם מכניס כפירה לאדם. וכדי להכניעו יש עצה – ונתנו הוי"ה אלוקיך בידך היינו על-ידי מצוות מעשיות שעושים בידיים ממש, בזה מכניעים את היצר הרע שרוצה להכניס בו כפירות ואפיקורסות. וכשאדם חזק במצוות מעשיות דייקא, ויודע שעיקר היהדות זה רק תמימות ופשיטות בלי שום חכמות כלל, על-ידי-זה לא רק שהוא חוזר בתשובה אלא ושבית שביו שעוד מקרב אחרים, ומוציא אנשים מהטומאה והזוהמה שנפלו לשם, והבן למעשה.

[ה] כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו הוי"ה אלוקיך בידך ושבית שביו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן כד) מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו, וכל החולאת הבאה על האדם, כולם באים רק מחמת קלקול השמחה, ויש לאדם עשרה מיני דפיקין, שהם כנגד עשרה מיני נגינה, וכשנתקלקלת השמחה על-ידי-זה בא קלקול בעשרה מיני דפיקין, וגם חכמי הרופאים האריכו בזה, שכל המחלות והחלאים רעים באין על-ידי מרה שחורה ועצבות, וכשהרופא רוצה לבדוק את החולה בודק אותו בדופק, וכך יודע מצב החולה, כי הדופק הוא כנגד השמחה. ויש עשרה מיני דפיקין כנגד עשרה מיני נגינה.

וכן מובא בסיפורי מעשיות (מעשה יג, מיום ו) אשר יש עשרה מיני דפיקין בעשר האצבעות, כי בכל אצבע ואצבע מעשרה אצבעות יודעין דופק מיוחד מעשרה מיני דפיקין, והצדיק מרפא את נשמות ישראל על-ידי עשרה מיני נגינה שהם כנגד עשרה מיני דפיקין.

כי באמת כל הצרות והייסורים שעוברים על האדם זה רק מחמת כוח המדמה, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כה) שהיצר הרע הוא כוח המדמה, כוח הבהמיות שמתלבש באדם, כי כל העבירות הן רק על-ידי דמיון, שאדם מדמה רחמנא לישזבן דמיונות של שטות וכו`, הרהורים רעים, מחשבות מגונות ותאוות זרות.

ומובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נד) שאי אפשר להכניע כוח המדמה אלא על-ידי בחינת יד שהוא סוד (הושע יב) "ביד הנביאים אדמה", ויד הוא סוד שמחה, כמו שכתוב (דברים יב) "ושמחתם בכל משלח ידיכם. וזה הכלי זמר שמנגנין ביד, שעל-ידי-זה שורה הנבואה על הנביאים, כמו שכתוב (מלכים-ב` ג) "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי"ה", כי עיקר הנבואה – רוח אלוקית באה על האדם רק על-ידי שמחה ונגינה, וכן מצאנו אצל שאול המלך, שנאמר בו (שמואל-א` טז) "ורוח הוי"ה סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת הוי"ה", כי נכנסה בו עצבות ורוח נכאה, וזה גרם לו מה שגרם, עד שהתאבד רחמנא לצלן כמו שכתוב (שמואל-א` לא) "ויקח שאול את החרב ויפול עליה.

ומובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רפג) מה היה הפרש בין שאול לדוד, כי הרי שניהם היו צדיקים גדולים, אלא אמרו חכמינו הקדושים (עירובין נג:) דוד דגלי מסכת כתיב ביה (תהילים קיט) "יראיך יראוני וישמחו", שאול דלא גלי מסכת כתיב ביה (שמואל-א` יד) "ובכל אשר יפנה ירשיע". כי יש שני מיני צדיקים, אחד שלומד ומלמד אחרים, ומכניס שמחה בזולת, עליו נאמר "יראיך יראוני וישמחו", כי כשאדם מכניס שמחה בזולת, אז גם נכנסת שמחה בו, וזה עוזר לו להתגבר על הכל, מה שאין כן יש צדיק שלומד רק לעצמו, ועל-ידי-זה הוא מוצא רק רע אצל הזולת.

וזה כי תצא למלחמה על אויביך עיקר האויב זה היצר הרע שמכניס באדם עצבות ומרה שחורה עד שרוצה להפיל אותו לגמרי, ולייאש אותו כאילו אין לו כבר שום תקווה, שזו המלחמה הקשה ביותר לאדם, כי כל אחד ואחד נמשך אחר העצבות והמרה שחורה, ומשם נמשכין כל היצרין רעים, ואיך יכולים להתגבר עליו, רק על-ידי שמחה.

וזה ונתנו הוי"ה אלוקיך בידך כי יד הוא שמחה, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי"ה, יד הוי"ה דייקא, ואז כשאדם תמיד שמח, אז הוא יודע שהן הוי"ה שהוא חסד, והן אלוקים שהוא דין, הכל אחד, ועל-ידי-זה לא רק שתנצח את היצא הרע, אלא גם ושבית שביו שתוכל להוציא אחרים מהשאול תחתית ומתחתיו, ותחזיר אותם בתשובה, ואין עוד מצוה יותר גדולה כמו לחזק יהודים אחרים שנמצאים במצוקה נפשית, ומסתובבים בדיכאון פנימי ומחשבות של התאבדות רחמנא לישזבן.

אשרי מי שזוכה לשמח את עצמו ולשמח את אחרים, ודייקא על-ידי-זה יכולים לנצח את האויב שהוא היצר הרע שרוצה לעקור חס ושלום את האדם לגמרי, והבן למעשה.

[ו] כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם, ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו, ואמרו אל זקני עירו בנינו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא, ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נד) שצריכים לשמור על הזיכרון, ועיקר הזיכרון לזכור בעלמא דאתי, שעל-ידי-זה נעשה יחוד השלם, כמובא (זוהר, משפטים צח) הוי"ה אלוקי דא שירותא דמהימנותא סליקו דמחשבה דעלמא דאתי.

היינו בזה שאדם מדביק מחשבתו באין סוף ברוך הוא, ומחבר את העולם הבא אל העולם הזה, ואת העולם הזה אל העולם הבא, על-ידי-זה נעשה יחוד השלם, כי הוי"ה ברוך הוא, הוא על שם היה הווה ויהיה, שהיא דבר נצחי, רוחניות חיות אלוקותו יתברך, אלקי"ם גימטריא הטב"ע, שהיא עולם הזה הגשמי והחומרי, הכלול מדומם צומח חי מדבר, ובזה שאדם רק חושב ממנו יתברך, הוא מהפך גשמיות לרוחניות ורוחניות לגשמיות, ונעשה כולו אחד, ואז רואה ומתבונן איך שהכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל, ואין בלעדיו יתברך כלל.

וכשברא הקדוש-ברוך-הוא את כל העולמות נתלבש עצמו כביכול בעשר ספירות, כתר נקרא עתיק, והז` תחתונות נקראים אריך, ושם הוא רעוא דרעוין רצון שברצונות, כיוון שאדם מגיע לעתיק אז הוא בטל ומבוטל לגמרי לאין סוף ברוך הוא, ואין לו שום רצון אחר אלא להכלל באין סוף ברוך הוא, ולמסור את עצמו על קידוש השם, חכמה בינה זה אבא ואמא, שהם המוחין, שהוא סוד י"ה, כמו שכתוב (משלי ד) "קנה חכמה קנה בינה", וכתיב (שם) "כי אם לבינה תקרא לתבונה תיתן קולך", היינו האדם צריך להתבונן תמיד איך שהכל לכל אלוקות גמור הוא, ואין בלעדיו יתברך כלל, ועל-ידי ההתבוננות הזו שאדם מתבונן באין סוף ברוך הוא, על-ידי-זה נולדת תבונ"ה, שהוא סוד ב"ן וב"ת, (אותיות תבונה), שהם סוד ו"ה, זעיר אנפין ונוקבא.

והנה הקדוש-ברוך-הוא מצמצם את עצמו מאין סוף ועד אין תכלית, ומרמז לאדם רמזים שיתקרב אליו, כי כולו יתברך הולך מסוף העולם עד סופו, ונתלבש בתוך כל הבריאה כולה, דומם, צומח, חי, מדבר, וקורא אותו שיחזור אליו יתברך, ואם אדם זוכה ומטה אוזנו אל הרמזים שהקדוש-ברוך-הוא, מרמז לו להתקרב אליו יתברך, אז זוכה להבין גילויים נוראים ונפלאים עד מאוד, עמוק עמוק מי ימצאנו, ואם אינו זוכה, אז רחמנות גדולה עליו, כי הוא נופל לעומקא דתהומא רבה.

והנה הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע אמר, כשאדם פוגם במחשבתו סובל מילדיו, וכשאדם פוגם בדיבורו סובל מאשתו, וכשאדם פוגם במעשיו סובל מבני-אדם, וכולם מדברים עליו וחולקים עליו, ומעיקים ומצערים לו.

וזה כי יהיה לאיש, זה הקדוש-ברוך-הוא, כמו שכתוב (שמות טו) "הוי"ה איש מלחמה", בן, זה נשמות ישראל, כמו שכתוב (דברים יד) "בנים אתם להוי"ה אלוקיכם", סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, היינו שמורד כביכול בו יתברך, ואינו רוצה לשמוע להמוחין, שהם אבא ואמא, אזי ויסרו אותו, מתחיל לקבל ייסורים, כדי שיתעורר בתשובה, וכמאמרם ז"ל (מנחות נג:) מה זית אינו מוציא שמנו אלא על-ידי כתית אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על-ידי ייסורין. ולא ישמע אליהם, היינו כשמתחילים לעבור עליו ייסורים ואינו נתעורר לחזור בתשובה, כי אינו שומע ואינו מבין את הרמזים שמרמזים לו על-ידי הייסורים, שיחזור בתשובה, אזי ותפשו בו אביו ואמו, שהם המוחין, והוציאו אותו אל זקני עירו, שהם הצדיקים הנקראים זקנים, כמאמרם ז"ל (תנחומא שמיני) נמשלו ישראל לעוף מה עוף זה אינו יכול לפרוח בלא כנפיים כך ישראל אין יכולים לעשות דבר בלא זקנים, ואל שער מקומו, כל אחד צריך לילך אל צדיק שבמקומו, וכמאמרם ז"ל (ספרי תבא) ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי, וכי עלתה על דעתך שתלך אצל כהן שלא היה בימיך אלא כהן שהוא כשר, ואמרו אל זקני עירו בנינו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא, שאינו מוציא אלוקות בתוך אכילתו ושתייתו, וכמו שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סב) על הפסוק (רות ב) "לעת האוכל גשי הלום", על-ידי אכילתם של ישראל נעשה יחוד קודשא בריך הוא, ושכינתא, אפין באפין.

וזה ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים, כי זה יגרום שכולם ידברו עליו, כי הדיבורים נקראים אבנים, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן יח) אבנים הן אותיות, וכן מובא (שיחות-הר"ן, סימן צו) כל דברי המחלוקת שכל אחד מדבר, הם בחינת אבנים, ומת, זה סוד נפילה, כמו שכתוב (בראשית לו) "וימת וימלוך", ועל-ידי-זה שיש עליו מחלוקת, הוא חוזר בתשובה, וזוכה אשר ובערת הרע מקרבך, שהרע נתבער ונתבטל ממנו, ועל-ידי-זה וכל ישראל ישמעו ויראו, שחוזרים לשמוע ולראות אלוקות, שהקדוש-ברוך-הוא, מרמז לכל בר ישראל איך להתקרב אליו יתברך, והבן למעשה.

[ז] כי תבנה בית חדש טעשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כה), אשר יש שני מיני עבודות, עבודות פנימיות ועבודות חיצוניות, עבודה של תורה ותפילה ומצוות היא פנימיות, ועבודת אכילה ושתייה ושאר צרכי הגוף היא חיצוניות, ועבודות חיצוניות היינו אכילה ושתייה, של האדם העומד במדריגה העליונה, היא מאירה ומשובחת יותר מעבודות פנימיות, היינו תורה ותפילה, של האדם העומד במדריגה התחתונה, ובשביל זה פנימיות התחתון נעשה לבוש לחיצוניות העליון, כי צריכין לעלות תמיד מדרגא לדרגא.

היינו כי עיקר כל העבודות האדם בזה העולם כלולים בשני מיני עניינים, עבודות פנימיות של תורה תפילה ומצוות, ועבודות חיצוניות של אכילה ושתייה ושאר צרכי הגוף, והנה שניהם נקראים בשם עבודות, כי שניהם נצרכים לעבודת השם יתברך, ואחד בלי השני אין לו קיום כלל, כי האדם מורכב מגוף ונפש, והוא מוכרח ליתן חיות וקיום לשניהם ביחד ולעבוד את השם יתברך עם כל הכוחות שלו ברוחניות ובגשמיות, כי אם יפרוש את עצמו מכל עבודות גשמיות ויעסוק רק בעבודות רוחניות, לא יוכל גופו להתקיים כלל, כי בלי אכילה ושתייה ושאר צרכי הגוף, אין להגוף קיום כלל, וכן מי שיפריש עצמו מכל עבודות רוחניות ויעסוק רק בגשמיות, לא יהיה לו קיום כלל, כי בלי תורה תפילה ומצוות יגרום מיתה לנפשו רוחו ונשמתו, ואין זה נקרא חיים כלל.

נמצא, שהאדם מוכרח לאחוז בשניהם יחד, ולעבוד עם שניהם את השם יתברך, רק לפי ערך מעלת העבודות הפנימיות של תורה ותפילה ומצוות, המקשרים את האדם מיד אליו יתברך, נגד זה, נקראים העבודות של אכילה ושתייה ושאר צרכי הגוף בשם עבודות חיצוניות, כי בהם צריכים יגיעה וטירחא יתירה למצוא בהם אלוקותו יתברך, ולזכות להרגיש בהם דביקות והתקשרות אליו יתברך, אבל רק שניהם ביחד נקראים עבודה תמה ושלימה בעבודת השם יתברך.

וזה עיקר יגיעת וטרחת האדם בזה העולם, שיזכה למצוא אלוקותו יתברך מתוך כל דבר ממש, עד שהעבודות חיצוניות שלו של אכילה ושתייה וכו`, יהיו מאירים בדביקות כזו, יותר מהעבודות פנימיות של תורה ותפילה של שאר בני-אדם. כי בודאי כשאדם זוכה למצוא אלוקותו יתברך בתוך כל דבר, אזי גם בשעת אכילתו ושתייתו ושאר צרכי גופו, הוא מתדבק בהאור אין סוף ברוך הוא, ומרגיש בהם דביקות נפלאה, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ז), שדייקא בשעת האכילה יכולים לזכות להארת הרצון המופלג אליו יתברך עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה.

וזה בודאי מעלה ומדריגה עליונה מאוד, שרוב בני-אדם אינם זוכים אליה אפילו בשעת עסקם בתורה ובתפילה, אבל זהו עיקר עבודת האדם במשך כל ימי חייו, שיעלה מעלה מעלה בעבודת השם יתברך, והדבר שהיה אצלו מקודם בבחינת עבודה חיצונית, והיה נראה אצלו כמו דבר גשמי, עכשיו יהיה אצלו עבודה פנימית, שתהיה אכילתו ושתייתו ושאר צרכי גופו, כמו עבודה פנימית של תורה ותפילה, וירגיש בהם דביקות נפלאה אליו יתברך.

וכלל שהאדם עולה מעלה מעלה יותר בעבודת השם יתברך, נעשה מהחיצוניות פנימיות, כי זוכה להשיג בכל פעם השגה יותר גדולה בהשגות אלוקותו יתברך, ונודע לו שהעבודות החיצוניות בעצמן, הן גם-כן עבודות פנימיות, כי יש בתוך האכילה ושתייה ושאר צרכי גופו גם-כן רזין ורזין דרזין, כי אין זה דבר ריק מה שהקדוש-ברוך-הוא ברא את האדם שיצטרך לאכול ולשתות ולעסוק בצרכיו הגשמיים, אלא יש בהם סודות עמוקים מסתרי נסתרות הבריאה למה הקדוש-ברוך-הוא רוצה שנעסוק בכל העניינים אלו, וכשזוכים לטעום הסודות האלו, אזי נתהפכת החיצוניות לפנימיות, ונתעלות גם העבודות פנימיות בעצמן, וזוכה להשיג השגות יותר גבוהות בתורה ובתפילה ובמצוות ובמעשים טובים, וכן הולך מדרגא לדרגא.

ומבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כא), שיש מקיפים ויש פנימיים, המקיפים הם ההשגות שהן עדיין למעלה משכלו ואינו זוכה להשיגן על בוריין, והן רק מקיפים את השכל מבחוץ, והפנימיים הם השכליים שהאדם זוכה להבין בתוך פנימיות שכלו, ועיקר עבודת האדם לעשות מהמקיף פנימי, היינו שבכל פעם יזכה להכניס בפנימיות שכלו מה שהיה עד עכשיו מכוסה ממנו ורק מקיף את שכלו, ומיד שעושה מן המקיף פנימי, אזי יש לו כבר מקיף אחר יותר גבוה, ואז עליו לעבוד ולהתייגע בעבודת השם עד שגם זה יהיה אצלו פנימי, וכן תמיד.

ואז האדם נקרא הולך – שהולך תמיד מדרגא לדרגא ומשיג בכל פעם השגות חדשות, עד שכל העבודות שלו, בין העבודות הפנימיות ובין העבודות החיצוניות, הן מתאחדות אצלו באחדות אחת, ועובד עם שתיהן את השם יתברך בעבודה תמה ושלימה.

והנה כשאדם הולך ועולה בעבודת השם יתברך בדרך הזה, עליו להיזהר מאוד לשמור על מידת הצמצום, שלא להיכנס לעניינים שהם למעלה משכלו ואינם שייכים אליו כלל, כי במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור (חגיגה יג.).

כי כשאדם נכנס לעבודות גבוהות שאין שייכות אליו, כגון שרוצה לחקות את השני בעבודות הפנימיות שלו בעת עסקו בתורה ותפילה, או בעבודות חיצוניות שלו – אכילה ושתייה וכו`, והוא אינו אוחז בהן כלל, זה יכול לגרום לו מיתה ונפילה גמורה מכל מדריגותיו חס ושלום. כי מיד שהאדם יוצא מגדרי שכלו ומגבולי כוחותיו הגשמיים, הוא בסכנה גדולה מאוד שלא יפול מכל מדריגותיו לגמרי, כי הן בעבודות פנימיות והן בעבודות חיצוניות, האדם צריך להכיר את כוחותיו ולדעת כמה הוא יכול לשאת ולקבל על עצמו, ולא להרוס את הגבול.

כי מיד שהאדם מתחיל לחקות את השני, ורוצה לדמות עצמו לאחרים, כבר אינו עובד את השם רק את עצמו, שמתקנא בגדולת חברו ורוצה להיות כמותו, ואין זה עובד ה` כלל, והסוף יהיה שיתקרר מכל עבודתו לגמרי, כי מיד שלא ילך לו כפי מה שרצה להיות כמו חברו, תחלש דעתו ויתקרר לגמרי.

וזוהי קליפת עמלק שעליו נאמר (דברים כה) "אשר קרך בדרך", היינו שמקרר את האדם מעבודתו, והוא על-ידי שמכניס בו חכמות ושכליות שהם למעלה משכלו ועל-ידי-זה מפיל אותו לגמרי, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן יט), כי עמלק הוא אבן נגף, שמפיל את האדם על-ידי חכמות, ולכן על האדם ליזהר תמיד במידת הצמצום, ולא להרוס את גבול מוחו וכוחות גופו בעבודת השם יתברך, ואז ילך לבטח דרכו לעלות מעלה מעלה בהשגות אלוקותו יתברך, ויזכה לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.

וזה כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו, היינו כשתרצה לבנות בית חדש ומוחין חדשים ולעלות מעלה מעלה בעבודת השם יתברך, אזי בודאי תבנה בית עם עליה, היינו עבודות חיצוניות עם עבודות פנימיות, כי הבית למטה הוא בדוגמת גוף האדם שהוא למטה, שזהו עבודות חיצוניות, ועליית הגג שהיא למעלה היא בדוגמת השכל והנשמה שהם למעלה, ועיקר עבודת האדם תמיד לבנות בית חדש ולהשיג השגות חדשות בהשגות אלוקותו יתברך, אבל התורה הקדושה מזהירה אותנו – ועשית מעקה לגגך היינו שתשים מעקה וצמצום לגגך, היינו שתדע הגבול והגדר של כוחותיך ולא תהרוס את הגבול, כי מיד שתהרוס את הגבול והצמצום אתה בסכנה גדולה להתקרר לגמרי מכל עבודותיך על-ידי קליפת עמלק, וזהו מ`ע`ק`ה` ראשי תיבות ה`סר ק`ליפת ע`מלק מ`מך (כמובא בספר קהלת יעקב), כי המעקה הוא הזהירות והשמירה מקליפת עמלק שלא יהרוס את הגבול וללכת למעלה ממדרגתך.

וזה ולא תשים דמים בביתך, ודרשו על זה חכמינו הקדושים (כתובות מא:) מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר ולא תשים דמים בביתך; כלב רע הוא בחינת עמלק שנמשל לכלב, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (תנחומא יתרו) הכלב בא ונושך אתכם, ומי הוא זה, זה עמלק, שנאמר ויבוא עמלק, למה נקרא שמו עמלק, עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב; כי כל הכלבים כתיב (ישעיה נו) "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה", שהם בחינת המתנגדים הארורים שחולקים על הצדיקים העוסקים בעבודת השם יתברך, ורוצים לקררם מכל עבודתם.

וכשיש על האדם מחלוקת ממתנגדים וכלבים כאלו, הוא בסכנה גדולה מאוד שלא יפול לגמרי מכל עבודתו, בבחינת כי יפול הנופל ממנו, כי כשמתקבצים כמה אנשים על איש אחד, יכולים להפיל אותו אם אינו חזק מאוד מאוד בעבודתו, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קפא); ולכן צירפו חכמינו הקדושים שני דברים אלו ביחד, שלא יגדל כלב רע בתוך ביתו, ושלא יעמיד סולם רע בתוך ביתו, כי מיד שהאדם מכניס קליפת עמלק שנמשל לכלב בתוך ביתו ועבודתו, והורס את גבול מוחו וכוחות גופו בעבדו את השם יתברך, אזי כאילו מעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, כי כל עלייתו כמו העולה על סולם רעוע שקרוב מאוד שיפול מן הסולם וישבור כל עצמותיו רחמנא לצלן.

ולכן על האדם לחגור מותניו תמיד לעסוק בבניין בית חדש, ולעלות מן הבית לעליה, ולעשות מחיצוניות פנימיות, ובכל פעם להכיר את הקדוש-ברוך-הוא יותר ויותר, ובאותו זמן ליתן גבול וצמצום לעבודתו ולא להרוס את גבול מוחו וכוחות גופו, ואז בודאי יזכה לעלות מעלה מעלה בהשגות אלוקותו יתברך, עד שיכלל בו יתברך לגמרי, והבן למעשה.

[ט] כי הוי"ה אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך עֶרְוַת דבר ושב מאחריך. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כט) אשר לא כל דיבור נקרא דיבור, כי דיבור שאינו נשמע ונתקבל אינו נקרא דיבור, ועיקר הדיבור הוא כשמדברים עם דעת, וצריכים מאוד לשמור על הדיבור, שזה גיד הלשון, שזה בחינת (קהלת ט) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", אל תקרא בגדיך אלא בגידיך. היינו שגיד הלשון צריך להיות נקי בלי רבב, כי כל הנפילה שבאה לאדם בגשמיות ורוחניות, היא על-ידי שהדמים מלחיצים את מוחו וכו`, עיין שם.

וכן אמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן מט), על הפסוק (שיר-השירים ח) "מי זאת עולה", ואמרו בתיקונים (תיקון כא) מי עם זאת עולה; `מי` זה הבינה, `זאת` היא המלכות, על-ידי שמקדש את הדיבור שהוא המלכות, על-ידי-זה עולה עד הבינה, ואז כשהאדם מתבונן שהכל אלוקותו יתברך, על-ידי-זה הוא משרה שכינתו בזה העולם, וניצול מאויביו, שהם היצר הרע.

וזה כי הוי"ה אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, וזה רק על-ידי שיקויים – "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך עֶרְוַת דבר", ודרשו חכמינו הקדושים (ויקרא רבה, פרשה כד, סימן ז) `עֶרְוַת דבר` עֶרְוַת דיבור, זה ניבול פה; כי אדם המנבל את פיו ופוגם בדיבורו, מגרש את השכינה ממנו, שזה ושב מאחריך.

והנה רבינו ז"ל אמר (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ו), שעיקר כוונת אלול הוא לידום ולשתוק למחרפו ולמבזו, כי הדמימה והשתיקה היא בסוד חיריק, נקודה קטנה, על-ידי-זה הוא חוזר בתשובה; וזה ל`הצילך ו`לתת א`ויביך ל`פניך, ראשי תיבות א`ל`ו`ל`, כי דייקא בימי אלול צריכים ביותר לשמור על הדיבור, כי זה עיקר התשובה לידום ולשתוק, ומכל-שכן שלא לנבל את פיו רחמנא לישזבן, שזה עוון חמור מאוד. ובזה שהאדם זוכה לשמור על דיבורו, על-ידי-זה הוא משרה את השכינה אצלו, והבן למעשה.

למאמרים נוספים מתוך הספר "זאת התורה"
מאת כ"ק מוהרא"ש שליט"א – הצדיק מיבנאל עיר ברסלב לחץ כאן