זאת התורה – כי תשא

פרשת כי תשא

חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות 

אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא

* * *

[א] ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. ופירש רש"י, בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, וכך שנינו בזבחים כיצד קידוש ידיים ורגליים מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדשן, וכך שנינו (זבחים יט:). ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן י) כשיש חס ושלום דינים על ישראל, על-ידי ריקודין והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינים, כי ריקודין והמחאת כף נמשכים מבחינת הרוח שבלב, כנראה בחוש, כי על-ידי שמחת הלב הוא מרקד ומכה כף אל כף, וכמובא בתיקונים (תיקון כא) והאי רוחא נשיב בשית פירקין דדרועא ובשית פיקרין דשוקין, שזה סוד המחאת כף וריקודין. ועל-ידי שאדם רוקד ומכה כף אל כף על-ידי-זה מתבטלת העבודה זרה, שיש באדם שזו הגאווה.

כי כשאדם מבטל את עצמו לגמרי באין סוף ברוך הוא, ויודע וָעֵד אשר אין בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלוקות גמור הוא, אז לא שייך שום דינים, כי כאשר אדם יודע שהכל ממנו יתברך, בהשגחת המאציל העליון, על-ידי-זה נמשך עליו חסד גדול מאוד, כי אין עוד חסד יותר גדול מזה שאדם מרגיש תמיד את הקדוש-ברוך-הוא, שנמצא אתו עמו ואצלו, מה שאין כן כשיש לאדם גאווה, על-ידי-זה הוא מרחק ממנו את השכינה. כי (סוטה ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש-ברוך-הוא, אין אני והוא יכולין לדור בעולם. ולכן כשאדם רוקד מגביה את רגליו ונעשה אצלו (שמואל-א ב) "רגלי חסידיו", היינו סוד חסדים, שהוא (ישעיה נה) "חסדי דור הנאמנים", הנאמנים דייקא, כי נתבטלו המינות והכפירות. וכן כשמכה כף אל כף, נתגלית האמונה בסוד (שמות יז) "ויהי ידיו אמונה". נמצא, שעל-ידי המחאת כף אל כף וריקודין נמתקין כל הדינים. והתורה היא גם כן בסוד ידין ורגלין, כי יש בהתורה נגלה ונסתר, נגלה זה ידין ונסתר זה רגלין, והנה במשכן או בבית-המקדש היה הארון עם לוחות הברית שהוא התורה.

ולכן כל כהן שהיה נכנס למשכן או לבית-המקדש, היה צריך ליטול את ידיו ורגליו מן הכיור שזה ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, כי כשנכנסין למשכן או לבית-המקדש, ושם הייתה השראת השכינה, ושם צריכים להיות בטל ומבוטל אליו יתברך, לדעת שאין בלעדיו יתברך כלל, ולעקור מעצמו את כל הגדלות והישות, ולכן היו צריכים ליטול את ידיהם ואת רגליהם בבת אחת, שזה סוד ריקודין והמחאת כפיים, כדי לבטל ממנו את הישות והגאות, שמשם נמשכים הדינים. כי במשכן או בבית-המקדש היה גילוי אלוקות בתכלית מדריגה העליונה, שזה סוד חסדים (תהילים נב) "חסד אל כל היום".

אשרי אדם הזוכה לקיים כל זאת בתמימות ופשיטות – לרקוד ולמחות כף אל כף בכל יום, כי על-ידי-זה יבטל את כל הדינים ממנו, ויימשך עליו גילוי אלוקות בתכלית מדריגה העליונה, וכמו שהיה מצוה לכוהנים הדבר הראשון בכניסתם אל הבית-המקדש או המשכן ליטול ידיהם ורגליהם מן הכיור, כך צריך כל בר ישראל לרקוד בכל יום, ולמחות כף אל כף, וזה ממשיך על אדם המתקת הדינים, בחסדים ורחמים, והבן למעשה.

[ג] העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת הוי"ה לכפר על נפשותיכם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רפב), אשר צריך כל אדם לדון את עצמו לכף זכות, ולמצוא בעצמו רק את הטוב, כי אין זו דרך נכונה למצוא בעצמו רק את הרע, כי זה יפילו, וזה יביא אותו לקלקולים רבים. ועיקר מה שאדם מתרחק מהקדוש-ברוך-הוא, זה רק מחמת שהוא תמיד דן את עצמו לכף חוב, ואינו דן את עצמו לכף זכות. ולכן הזהירנו רבינו ז"ל מאוד מאוד ללכת בדרך זה תמיד לדון את עצמו לכף זכות, ולדעת שגם הוא חשוב בשמיים, ורואים, אשר בדרך כלל אדם מחפש רק את השלמות, ואם אין אצלו את השלמות הוא חושב שהוא לא שווה שום דבר, ובאמת זו טעות גדולה.

כי אדם צריך לעשות כל דבר קטן בשביל הקדוש-ברוך-הוא, כי שם למעלה מאוד מאוד חשוב דבר אמת, שאדם עושה רק בשביל הקדוש-ברוך-הוא בלבד. ולכן אם אדם היה יודע את מעלתו בשמיים, אפילו שיש לו רק מצוה אחת, היה מזדרז לעשות עוד מצוות, ולמה אדם כל-כך מתרשל לקיים מצוות מעשיות ומלימוד תורה הקדושה ומתפילה? כי הוא חושב שהוא כבר אבוד לגמרי רחמנא לישזבן, כי הוא מלא חטאים ועוונות, וממילא מה שווה התורה והתפילה שלו, ולכן מתרשל לגמרי, אבל אם אדם היה יודע שכל נקודה טובה שהוא עושה זה מאוד חשוב בשמיים, על-ידי-זה תמיד היה מתעלה יותר ויותר.

וזה פירוש העשיר לא ירבה, היינו מי שעשיר בתורה ובמצוות, וזכה כבר להרבה דברים בעבודת השם יתברך, עליו לדעת, שלא יתגאה אלא יש לו להתעלות יותר ויותר. ולהפך והדל לא ימעיט, מי שעדיין רחוק לגמרי מהקדוש-ברוך-הוא, אסור לו להפיל את עצמו למעט את עצמו כאילו אבדו תקווה ומנוס ממנו, שזה סוד `מחצית השקל`, שעל כל אחד להחזיק את עצמו בתמידות שהוא רק חצי, ויש לו עוד להתעלות.

ומאידך, אפילו מי שמרגיש שאין בידו כלום, והוא מדמה שהוא עדיין רחוק ממנו יתברך, צריך לדעת עניין `מחצית השקל`, שאפילו שהוא רק חצי ולא הגיע לשלמות, זה חשוב מאוד אצל הקדוש-ברוך-הוא.

וזה לתת את תרומת הוי"ה, מה שהוא עושה בשביל הקדוש-ברוך-הוא, זה הכל לכפר על נפשותיכם, ראשי תיבות נע"ל, וסופי תיבות גימטריה ר"ע, היינו שאפילו כל עבודתו היא בבחינת נעל רע, וכעין שסיפר רבינו ז"ל (סיפורי-מעשיות, מעשה ט`, מחכם והתם) שהתם היה תמיד שמח עם כל נקודה טובה שהייתה לו, ואפילו שתפילתו ועבודתו עושה בבחינת נע"ל עם שלוש קצוות, אף-על-פי-כן היה שמח שזה שלו, שזה נע"ל ר"ע. ואם מתחזקים מזה, אז לכפר על נפשותיכם, ראשי תיבות נע"ל, וסופי תיבות גימטריה ר"ע, שאפילו שיש לו נע"ל ר"ע, והוא שמח עם הנקודות טובות שיש בו, הקדוש-ברוך-הוא מכפר עליו.

והכלל הוא, מה שמובא בדברי מוהרנ"ת ז"ל (ליקוטי-הלכות, תרומה ומעשרות, הלכה ג), שכל סיבת התרחקות האדם מהקדוש-ברוך-הוא, כי רוצה דבר בשלמות, ואם רואה שאין בו שלמות הוא נמנע מעשייתו, ובשביל זה אדם מתרשל מתורה ומתפילה וממצוות ומעשים טובים, כי אם היה אדם יודע שעל-ידי פרוטה שהוא נותן לצדקה הוא עושה רעש בשמיים, היה נותן את הפרוטה בשמחה עצומה, אבל הוא רוצה לתת הרבה צדקה דייקא, ואת זה הרי אין לו, לכן אינו נותן אפילו פרוטה. וכן אם אדם היה יודע שעל-ידי שילמד דף גמרא אחד זה יזכך את הנפש, היה לומדו, ולבסוף היה זוכה ללמוד הרבה דפים, אבל אדם חושב שהוא צריך ללמוד הרבה דפים דייקא, לכן הוא לא לומד אף דף גמרא אחד, וכן בכל פרט ופרט.

ולכן על זה מרמזת מצות מחצית השקל, שאדם יידע, שאפילו רק חצי אזי ישלים את כוונה עליונה, ותמיד הוא צריך להיות שמח, ומי שהולך בדרך זו, שיודע שמחצית השקל חשובה למעלה, זאת אומרת שאפילו אם יש לו חצי עבודה, זה גם כן חשוב למעלה ועל-ידי-זה הוא גורם שעשועים גדולים בכל העולמות, והבן למעשה.

[ד] העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת הוי"ה לכפר על נפשותיכם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סד), בתחילה הייתה כל הבריאה אין סוף ברוך הוא, ולא היה מקום היכן לברוא את העולם, ולכן הוכרח כביכול לצמצם את עצמו, ושם נעשה חלל הפנוי, שהיה מקום לברוא את כל העולמות.

ובעניין הצמצום יש דורשים שהוא כפשוטו, ויש דורשים שאינו כפשוטו, כי הרי החלל הפנוי משם פינה אלוקותו יתברך כביכול, ושם ברא את כל הבריאה, ואיך שייך לומר שהקדוש-ברוך-הוא פינה כביכול את אלוקותו יתברך, הרי אין שום קיום בלעדיו יתברך כלל, וההכרח לומר שיש הפרש בין קודם הצמצום לאחר הצמצום, כי קודם הצמצום היה הכל אין סוף, ואחר הצמצום נעשה חלל הפנוי, ששם ברא כביכול את כל העולם כולו, נמצא שבתוך החלל תמיד ריק, וסביב החלל תמיד מלא, שזה סובב כל עלמין, זה העיגול של כל החלל, וממלא כל עלמין זה בתוך החלל, היינו שיש מציאות של חלל, אבל צריכים תמיד להמשיך אור אלוקי מהעיגול שהוא סובב כל עלמין, ולמלאות בזה את החלל שהוא בתוך כל עלמין.

ובזה צריכים לעסוק כל ימי החיים, כי יש הפרש בין סובב כל עלמין, שזה גילוי אמיתת מציאותו יתברך, ביטול אל האין סוף ברוך הוא, שכל זה הוא סובב כל עלמין, ולהפך ממלא כל עלמין זה בתוך החלל, ששמה תמיד צריכים למלאות את החלל עם אור אלוקותו יתברך, ששם הבחירה.

וזה סוד מחצית השקל, שמצד הסובב כל עלמין זה חצי, ומצד הממלא כל עלמין זה חצי, וביחד זה שקל שלם, ולכן עכשיו כדי שיהיה שייך צמצום ששם הוא בריאת כל העולמות, צריכים לתת מחצית השקל דייקא, להורות שעדיין אין זו השלמות, כי צריכים תמיד להמשיך קו מהעיגול אל תוך החלל, ולמלאות תמיד את הבריאה עם אור אלוקי, שזה מה שהסובב נכנס בממלא, ושם אין הפרש בין העשיר ובין הדל, כי הסובב כל עלמין צריך תמיד להיכנס בתוך הממלא כל עלמין, היינו הסובב ממשיכים בתוך החלל, ושם הם כולם שווים, שזה סוד חמה ולבנה, חמה הוא בחינת סובב כל עלמין, כי מרוב אורו יתברך המאיר תמיד, זה אור נורא מאוד, בחינת שמש, ומצד הצמצום, זה סוד הלבנה, שהיא חסרה תמיד, ולכן צריכים תמיד למלאות את החסר, וזו עבודת כל בר ישראל כל ימי הגלות להמשיך מהסובב אל תוך הממלא, ובעת הגאולה אז יחזור הכל בשלמות אחת, שזה (ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה וגו`.

וזה מה שאמר הפייטן "ושקל אשא בבית נכון ונשא", תכף כאשר יהיה בניין בית-המקדש, שאז תהיה סיהרא באשלמותא אז יהיה שקל שלם, לא יצטרכו יותר מחצית השקל, כי הממלא והסובב יתאחדו יחד, שזה חיבור בין השמש ללבנה.

ובזה נבין גם מאמרם ז"ל (שבת פח.), שקבלת התורה הייתה שכפה עליהם הר כגיגית. ובימי מרדכי ואסתר אמרו (שם) על הפסוק (אסתר ט) קיימו וקיבלו, קיימו מה שקיבלו כבר, שהייתה קבלת התורה מאהבה, כי בעת קבלת התורה היה רק סובב כל עלמין, כביכול הקדוש-ברוך-הוא, האיר את אורו יתברך סביב, שזה כפה עליהם הר כגיגית, כאילו שהוא מכוסה לגמרי מהאין סוף ברוך הוא, וזה ההכרח לקבל, כי הוא כמו כיסוי, שזה איתערותא דלעילא, מה שאין כן בימי מרדכי ואסתר, הייתה קבלת התורה בחינת ממלא כל עלמין, שהוא מצד אהבה שקבלנו את התורה מאתערותא דלתתא.

כי אף שאנו בתוקף הגלות, וכמאמרם ז"ל (מגילה יד.), אכתי עבדי אחשורוש אנן, על-ידי-זה אנו גורמים נחת רוח אל הקדוש-ברוך-הוא, שמראים לו, אף שאנחנו בתוך הגלות, אף-על-פי-כן אנחנו מקיימים את התורה במסירות נפש, פשוטו כמשמעו, אפילו שהורגים ושוחטים וחונקים בכל מיני מיתות משונות ומיתות אכזריות את נשמות ישראל, עם כל זאת אנחנו ממשיכים לקיים את התורה ואת המצוות מרוב אהבה, ולכן כשהמן עמלק רצה להתגבר על ישראל על-ידי עשרת אלפים שקלים, אמר לו הקדוש-ברוך-הוא, רשע, כבר הקדימו שקליהם לשקלך, כי על-ידי מחצית השקל שעם ישראל מקיימים עכשיו, בזה שמאירים את אור הממלא כל עלמין, ומכניסים את האור בתוך הבריאה, על-ידי-זה מתבטלת קליפת המן-עמלק, שהוא הכפירות והאפיקורסות, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן יט), שעמלק הוא אבן נגף שאדם יפול על-ידי-זה. ולכן בזה שעם ישראל ממלאים את הבריאה באלוקותו יתברך, וממשיכים מהסובב כל עלמין אל תוך כל עלמין, בזה נתקנת הבריאה, וזו עבודת כל בר ישראל – שצריך לתקן את הבריאה.

וזה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת הוי"ה לכפר על נפשותיכם. היינו העשיר זה שכבר זכה להגיע עד סובב כל עלמין, אסור לו לחשוב שכבר הגיע לאיזו מעלה ומדרגה, ואסור לו להתגאות, ולהפך, הדל שעדיין נמצא בחלל הפנוי, אסור לו ליפול בדעתו, ולהמעיט את עצמו כאילו הוא כבר לא שווה שום דבר, כי שניהם צריכים זה את זה, הסובב צריך להיכנס בתוך הממלא, היינו למלאות תמיד את החלל הפנוי עם אלוקותו יתברך, שזו תרומת הוי"ה לכפר על נפשותיכם, כי כל העוונות באים רק על ידי שיש חלל הפנוי, שנדמה שבמקום זה אין אלוקותו יתברך, ועלינו לעסוק בתשובה שלימה, ולמלאות את כל החלל הפנוי עם אלוקותו יתברך, עד שיהיה שקל שלם, שאז יהיה התיקון בשלמות, בבחינת "והיה אור הלבנה כאור החמה", והבן למעשה.

[ה] כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סב) שעיקר חטא העגל היה שעשו מהסיבות עיקר, כי כל הטעות של הרחוקים מאמונת השם יתברך, היה מחמת שעיקר ידיעת אלוקותו אינה אלא מגילוי על הסתום, ומחמת שרואים בגילוי שהנהגת העולם היא על-ידי מערכת המזלות, נפלו על-ידי-זה בטעויות רבות, כל אחד לפי טעותו, ויש חושבים שהכל על-פי הטבע, עולם כמנהגו נוהג, ויש חושבים שצריך לעבוד את האמצעי, כמו שטעו בעגל, שרצו לעשות את העגל אמצעי בינם לבין השם יתברך, שאמרו (שמות לב) "אשר ילכו לפנינו".

ובטעויות כאלו רבים נכשלים, ועושים את הסיבות אמצעי בינם לבין השם יתברך, היינו שמאמינים בהשם יתברך, אבל מאמינים גם באמצעי, ואומרים שצריך לסיבות, היינו שמאמינים למשל, בהסיבה של פרנסה, שהוא המשא ומתן, ואומרים הסיבה של משא ומתן עיקר, כאילו חס ושלום בלא הסיבות של משא ומתן אין יכולת ביד השם יתברך ליתן להם פרנסה, ובהסיבה של רפואה, שהוא סמים, עושים ממנה עיקר, כאילו חס ושלום בלי הסמים אין יכולת ביד השם יתברך לרפא, ואין הדבר כן, כי הקדוש-ברוך-הוא, סיבת כל הסיבות, ועילת כל העילות, ואין צריך לשום סיבה, ועסקינו באלו הסיבות – צריך להאמין בהשם יתברך לבד, ולא לעשות מהסיבות עיקר.

נמצא, שכל חטא העגל שמנתקים את עצמם מהקדוש-ברוך-הוא, ועושים מהסיבה עיקר, ועיקר הסיבה שעשו את העגל, הוא שאמרו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו, היינו שפגמו באמונת חכמים, כי באמת, האדם צריך לדעת שאין לו רק את הקדוש-ברוך-הוא, וכל מה שהוא צריך לבקש, עליו לבקש רק ממנו יתברך לבד, בלי שום אמצעים, ומה שצריכים להתקרב אל צדיק אמיתי, כי אי אפשר לזכות לידע ממנו יתברך אלא על-ידי הצדיק, כמו שכתוב (שמות יד) "ויאמינו בהוי"ה ובמשה עבדו", ודרשו על זה חכמינו הקדושים (מכילתא בשלח) אם במשה האמינו קל וחומר בהוי"ה, בא זה ללמדך שכל מי שמאמין ברועה נאמן כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם.

כי הצדיק מכניס אמונה בין נשמות ישראל, כי בלי הצדיק לא היו יודעים בכלל ממנו יתברך, ולכן צריכים להתקרב אל הצדיק, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ז) שעל-ידי הצדיק מקבלים אמת, אמונה ועצות איך להתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא, ולכן היה להם הפגם שאמרו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו, שיש בזה גם כפיות טובה, כי משה רבינו מסר את נפשו עבור עם ישראל, בזה שאמר להקדוש-ברוך-הוא (שמות ה) "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני", ועל-ידי-זה כבר קיבל עונשו שלא יכנס לארץ ישראל, שאמר לו הקדוש-ברוך-הוא, עתה תראה מה שאעשה לפרעה, ולא תראה מה שאעשה לשבעה אומות כשאביאם לארץ ישראל.

וכן בשעה שהקדוש-ברוך-הוא אמר "ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול", לא הסכים משה רבינו, אלא אמר "אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", ואיך פתאום שוכחים ממשה, שזו כפיות טובה גדולה מאוד, וזה חטא העגל אשר נמצא בכל אחד. כי כשאדם עוזר לך ראוי לך להיות מכיר טובה, ולא לשכוח את הטובה שעשה לך, ולהפך כשאדם הוא כפוי טובה הוא בדיוק כמו שהוא עשה את העגל, שזה עוון חמור מאוד.

ואמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רנה) אם אדם מאמין בצדיק עם דעת, אז הוא אף פעם לא יפול מאמונה, היינו שיודע שכל התכלית להתקרב אל הצדיק, הוא כדי שהצדיק יקרבו אליו יתברך. אבל אם אין לו דעת ואמונה בצדיק, על-ידי-זה יכול ליפול מאמונה בצדיק, כי צריכים לדעת כי שלמות ההתקרבות אל הצדיק היא, כדי שהצדיק יקרבו אליו יתברך. ותכף שמנתקים את עצמם מידיעה זו, יכולים לבוא לידי חטא העגל, שזה גורם אחר-כך לכל החטאים והעוונות, כי חטא העגל היה כלול מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ולכן צריכים להתחזק באמונת חכמים לידע שהצדיק מקרב אותנו אליו יתברך, ותכף-ומיד שהאדם כופר בצדיק זה בעצמו חטא העגל, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. כי איך יכולים להיות כפוי טובה כזה, ולכפור בצדיק שעזר לנו לאורך כל הדרך, והבן למעשה.

[ז] ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי הוי"ה אלי ויאספו אליו כל בני לוי. ופירש רש"י מכאן שכל השבט כשר היה. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קכג) העיקר והיסוד שהכל תלוי בו, לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול. ולבלי לנטות, חס ושלום, מדבריו ימין ושמאל, כמו שאמרו רבותינו, ז"ל (ספרי, פרשת שופטים) `אפילו אומר לך על ימין שמאל` וכו`. ולהשליך מאתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל, בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור. וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות, ואינו מקושר להצדיק.

וישראל בעת קבלת התורה היו להם חכמות גדולות, כי אז היו עובדי עבודה זרה שבימיהם, שהיה טעותם על-פי חכמות וחקירות גדולות כידוע. ולולי שהיו ישראל משליכין מעצמן החכמות, לא היו מקבלים התורה. כי היו יכולים לכפור בכל, חס ושלום, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבינו עמהם. ואפילו כל האותות והמופתים הנוראים שעשה לעיניהם, לא היה מועיל להם. כי גם עתה נמצאים אפיקורסים הכופרים על ידי שטות וטעות חכמתם. אך ישראל עם קדוש ראו את האמת, והשליכו החכמות, והאמינו בה` ובמשה עבדו, ועל-ידי-זה קיבלו התורה. וזה שתרגם אונקלוס (דברים לב) `עם נבל ולא חכם` – עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו. כי עיקר קבלת התורה היה על-ידי ולא חכימו, היינו על-ידי שהשליכו מאתם כל החכמות.

וזה ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי להוי"ה אלי ויאספו אליו כל בני לוי, ופירש רש"י, מכאן שכל השבט כשר היה, כי הרי הם הלכו אחר משה ולא נמשכו אחר העגל, ובאמת מצינו (בראשית כט) "על כן קרא שמו לוי", ופירש רש"י, בכולם כתיב `ותקרא` שהיא קראה, וזה כתב בו קרא, ויש מדרש אגדה, ששלח הקדוש-ברוך-הוא גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה, נמצא שכבר בעת לידתו נקרא שמו מהקדוש-ברוך-הוא בעצמו, עם כל זאת מצינו כתוב (בראשית לז) "ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו, ויאמרו איש אל אחיו וגו`, ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו" וגו`, שזה היה שמעון ולוי, כמו שכתוב (בראשית מב) "ויפתח האחד את שקו" וגו`, ופירש רש"י, הוא לוי שנשאר יחיד משמעון בן זוגו, ואחר-כך אנו מוצאים כשבירך יעקב את בניו, אמר (בראשית מט) "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם" וגו`, "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", מכל זה אנחנו רואים ששמעון ולוי תמיד היו הולכים ביחד, ואיך כאן בחטא העגל דבקו רק בני לוי במשה?

אלא שהם פגמו בפגם הצדיק יוסף, ולא רצו להתבטל אליו, ואמרו (בראשית לז) "ונראה מה יהיו חלומותיו", ובברכת משה שבירך את השבטים אמר (דברים לג) "וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסדיך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה" וגו`, ופירש רש"י שלא נתלוננו עם שאר המלינים. כי הנה מצינו אשר בעוון פעור היה רק שבט שמעון, שיצא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, והוא בא בעזות גדולה מאוד נגד משה, כמו שאמר, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך? וגרם שהיה מגיפה בישראל ומתו ארבעה ועשרים אלף, ולכן שבט לוי ראה אל מה פגם אמונת חכמים יכול להביא, ולכן נפרד משמעון.

וזה לימוד עמוק עמוק לכל הדורות הבאים, שצריכים לדעת אשר העיקר והיסוד שהכל תלוי בו לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול. ולבלי לנטות, חס ושלום, מדבריו ימין ושמאל, ולהשליך מאתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל, בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור. וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות, ואינו מקושר להצדיק, ולכן כל זמן שאדם מקושר אל הצדיק, יהיה נכון לבו בטוח שילך בדרך הנכונה, אבל תכף-ומיד כאשר יתרחק מהצדיק, הוא עלול ליפול בנוקבא דתהומא רבה, ולכן עליו לבקש בכל יום ויום מהקדוש-ברוך, שיזכה להיות מקושר אל הצדיק האמת, ויתרחק מחברים רעים שמסיתים ומדיחים אותו נגד הצדיק.

וכלל זה תיקח בידך, אשר מי שמדבר על הצדיק הוא פגום בברית, כמו שכתוב (תהילים נה) "שלח ידיו בשלומיו חילל בריתו", ואמרו חכמינו הקדושים (תענית ז:) כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה, שנאמר (ירמיה ג) "ומצח אשה זונה היה לך". רב נחמן אמר, בידוע שנכשל בעבירה, שנאמר "והיה לך" ולא נאמר יהיה לך. וכן אמר רבינו ז"ל (ספר-המידות, אות צדיק, סימן קסג) הנואפים לרוב הם מתנגדים על הצדיקים. ולכן צריכים רחמים רבים שלא ימשך אחר חברים רעים נואפים ככלבים, שהם חולקים על הצדיקים, כי בקלות יפילו אותו בנפילה שלא תהיה לו תקומה. ואשרי מי שתמיד דבוק ומקושר אל צדיק אמת, ואז טוב לו בזה ובבא, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ספר-המידות, אות צדיק, סימן נג) קרבת הצדיקים טוב בעולם הזה ובעולם הבא, והבן למעשה.

[ח] והסרותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רנ), כשאדם יודע שהכל בהשגחה פרטית, אז יכול לקחת את הכל, כי מאחר שיודע שהכל ממנו יתברך. ומובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כא), שיש שכל הנקרא בבחינת פנים, שזו היא המשכת גילוי אלוקות במדרגה עליונה, שתכף-ומיד משיג אלוקותו יתברך, שכל זה הוא בחינת ידיעה, שיודע בידיעה מוחלטת אשר אין בלעדיו יתברך כלל, ויש שכל שנקרא בבחינת אחור, שאי אפשר להשיג השגת אלוקות, אלא על-ידי הקדמות רבות, שכל זה היא בחינת בחירה, שיש בו כוח לבחור בטוב או להפך, כי מאחר שצריך להקדמות רבות להשיג אלוקותו יתברך.

והנה משה רבינו ביקש מאת הקדוש-ברוך-הוא – הראני נא את כבודך, היינו שיגלה אליו אלוקותו יתברך מכל דבר, שיבין וישכיל תכף-ומיד מה שעובר עליו, בשביל מה זה, ועל זה השיב לו הקדוש-ברוך-הוא לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי, היינו כל זמן שהאדם חי בזה העולם, ההכרח שתהיה לו בחירה, כי אם לוקחים ממנו את הבחירה, אז הוא מגיע למדרגת מלאך.

וזה שאמר הקדוש-ברוך-הוא, וראית את אחורי, ופני לא יראו, היינו בכל דבר לא יכולים לראות תכף-ומיד את התועלת והטובה שיוצאת מהדבר שבא עליו, ואפילו שלעת עתה עובר עליו איזה משבר ורואה רק את הרע, עליו לזכור מה שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ד), שכשאדם יודע שכל מאורותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא בעין עולם הבא; כי על עולם הבא נאמר (ישעיה סד) "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה", ולכן אין יכולים לראות רק את האחוריים, שהיא בחינת בחירה, כי בעת צרה לא יכולים להבין את הטוב הגנוז בזה, ואחר-כך כשעבר הצרה, אז יבוא אל הטוב הגנוז, ויראה שכל מה שקרה אליו, זה היה בבחינת פנים, והבן למעשה.

[ט] וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו וגו`, ויחל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסווה וגו`, וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסווה על פניו וגו`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קלג) כי השמש בעצמה מאירה במקומה בשווה בתחילת היום ובאמצע היום, רק המניעה היא מחמת הארץ המפסקת בין בני-אדם ובין השמש, על-כן אין האור מתפשט כל-כך בתחילת היום רק מקצת מקצת, עד שנתפשט על הארץ, כן הצדיק בוא בעצמו מאיר תמיד, רק המניעה היא מחמת המקבלים, והמניעה היא מחמת הארץ המפסקת, היינו העולם הזה.

כי בני-אדם משוקעים בעולם הזה, ועל-כן אינם יכולים לקבל אור הצדיק. ולכאורה קשה איך יוכל העולם שהוא קטן מאוד נגד אור התורה ואור הצדיק ואור אין סוף ברוך הוא למנוע את האדם מלהסתכל בגדולתו יתברך ובגדולת הצדיק ובגדולת התורה, אלא הוא כמשל ששמים מטבע קטן לפני העין, אזי אינו יכול לראות את ההר הגדול, אף שההר באין ערך יותר גדול מהמטבע הקטן, אלא כיוון ששמים את המטבע הקטן לפני העין, אזי מעלים ומסתיר את האור הגדול של הקדוש-ברוך-הוא, ושל הצדיקים ושל התורה.

והנה כל עבודתם של הצדיקים האמיתיים בזה העולם היא רק לגלות ולפרסם את אמיתת מציאותו יתברך, וכל מגמתם בזה העולם היא רק להחדיר בבני-אדם גילוי אלוקות, שגם הם ירגישו את אמיתת מציאותו יתברך, ובעת לימודם את התורה הקדושה, שהם גם-כן ימצאו שם את הקדוש-ברוך-הוא, כי מגלים נוראות ונפלאות סודות ורזי דרזין בתוך התורה הקדושה, שיוכלו לראות את אמיתת מציאותו יתברך בתוך התורה בגילוי רב ונפלא מאוד. וזו התכלית – שאדם יזכה להכיר את הקדוש-ברוך-הוא בזה העולם בכל פרט ופרט, שזה יחוד בין שמיים וארץ, שמחברים יחד רוחניות וגשמיות שתהיינה מאוחדות, שזה סוד יחוד בין זעיר אנפין ונוקבא, היינו סוד היחוד בין ו"ה וזו כל עבודת הצדיקים בזה העולם שמחברים תמיד את גשמיות העולם הזה אל רוחניות העולם הבא.

ואם היו בני-אדם שמים לב אל גדולת הצדיקים המוסרים את נפשם יומם ולילה להשיג רוחניות חיות אלוקות, היו מתבטלים לגמרי, וכן אם היו יודעים מעלת גדולת הצדיק שמגלה אמיתת מציאותו יתברך, היו כולם מתבטלים אליו, וכן אם היו רואים את עריבות נעימות זיו רזי וסתרי תורה, היו תמיד עוסקים בזה, אך מחמת ריבוי אור גורמים ריבוי חושך, שאין יכולים לראות את האור הגדול והנורא הזה.

ובשביל זה היה צריך משה להשים מסווה על פניו, כדי שלא יינזקו, ויוכלו לקבל את האור בשלמות, וזה אותיות מסוה – ס"מ ו"ה, כי הגורם שיצטרך להיות מסווה על פני הצדיק, ושיהיה מסווה על האור האין סוף ברוך הוא שמאיר בתוך הבריאה זה בא מצד הס"מ שגם הוא נברא ממנו יתברך, כדי להסית את בני-אדם שיתרחקו ממנו, וזה ס"מ שמעלים את היחוד בין זעיר אנפין ונוקבא, ו"ה שמיים וארץ, כי לולא הוא היו כולם יכולים לראות את אמיתת מציאותו יתברך. ולכן דייקא הוצרך משה להתלבש עם מסווה, שהוא אותיות ס"מ ו"ה, כי הוא המעלים ומסתיר את היחוד, בין רוחניות לבין גשמיות, ולולא הוא היה הכל גלוי ומפורסם לכולם.

ודבר זה שייך בכל דור ודור. שכל הצדיקים צריכים לסבול מהס"מ שנתלבש באיזה רשע ארור טמא, שמעורר מחלוקת עליהם, שהמחלוקת מעלימה ומסתירה את גדולת הצדיקים וגדולת התורה שמגלים לעם סגולה גילוי אלוקות במדרגה הכי העליונה. ולכן כל אלו החולקים על הצדיק הן הם שליחי הס"מ, וצריכים להתרחק מהם מאוד מאוד, ולידע שאסור לעמוד בד` אמותיו של המדבר נגד צדיק הדבוק באין סוף ברוך הוא המגלה את אמיתת מציאותו יתברך, ואסור להסתכל בפני אדם רשע כזה שחולק על הצדיק המגלה את הקדוש-ברוך-הוא, והבן למעשה.

למאמרים נוספים מתוך הספר "זאת התורה"
מאת כ"ק מוהרא"ש שליט"א – הצדיק מיבנאל עיר ברסלב לחץ כאן