| [א] איש כי ידור נדר להוי"ה או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. והנה כל עניין הנדרים הוא פליאה עצומה, כמו שכתוב (במדבר ו) איש או אשה כי יפלא לנדור נדר וגו`, שהוא לשון פלא איך אדם יכול לאסור דבר היתר? וכן בענייני שבועות, איך אדם יכול להישבע ולאסור על עצמו את ההיתר? אלא אלו פרשיות נדרים ושבועות מלמדתנו לימוד עמוק בחינוך, איך אדם צריך לחנך את עצמו ואת אשתו וילדיו.
כי בדרך כלל הכעסן והעצבני אז הוא קופץ ונשבע. ועוון נדרים מאוד מאוד חמור, עד כדי כך שאומרים חכמינו הקדושים (שבת לב:) בעוון נדרים מתה אשתו של אדם. וכן (שם) בעוון נדרים בנים מתים כשהם קטנים. כי עניין הנדרים זה מאוד חמור עד כדי כך שאמרו חכמינו הקדושים (נדרים כ.) לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות, ואמרו חכמינו הקדושים (שם עז.) כל הנודר, אף-על-פי שהוא מקיימו נקרא חוטא. ומכל-שכן עוון שבועות זה מאוד מאוד חמור כמאמרם ז"ל (תנחומא מטות) המועל בשבועות כופר בהקדוש-ברוך-הוא ואין לו מחילה לעולם, וכן אמרו (תנא דבי אליהו רבה, פרק כו) כל הרגיל בשבועות שווא ובשבועות שקר, הרי זה כאילו עובד עבודה זרה ואינו עושה קורת רוח לפני מי שאמר והיה העולם ואינו מקבל עליו עול מלכות שמיים שלימה, ואינו נוחל את חיי העולם הבא.
ואמרו (ויקרא רבה, פרשה ו, סימן ג) דברים שאין האש שורפתם שבועת שווא מכלתם, כל-כך חמור עוון שבועות, עד כדי כך שאומרים חכמינו הקדושים (שבת לג) בעוון שבועת שווא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין. ומזה למדנו חומר הנדרים והשבועות, וכל זה בא מכעס ורציחה שאדם נכנס בעצבים עד שהוא משוגע לגמרי, הוא נודר נדרים או נשבע שבועות.
ולכן פרשת נדרים שהבעל מפר לאשתו ולבתו ולילדיו הקטנים זה לימוד עמוק בחינוך שצריכים לחנך את הילדים וכן את אשתו לא להיות בכעס ועצבים ובכלל צריכים לשמור שבבית לא יהיה שום כעס ומתח, ואז לא יצטרכו להתיר נדרים ושבועות, ורבינו ז"ל אמר (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סח) שעל-ידי הכעס מאבדים את הממון שנגזר עליו מן השמיים שיקבל, ואפילו שכבר רוצים לתת לו כסף וממון מלמעלה התאווה של כעס ורציחה כל-כך נכנסה בו עד שמאבד את עשתונותיו וכועס, שעל-ידי-זה הוא מאבד את דעתו, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (פסחים סו:) כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ויש יצר הרע כל-כך גדול להיות בכעס עד שאדם מפקיר את הכל ואפילו את כל כספו העיקר להוציא תאוותו להיות בכעס. וחכמינו הקדושים אומרים (אבות דרבי נתן, פרק ג) המפזר מעותיו בחמתו אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. ורואים בני-אדם משתגעים ומפזרים מעות בחמתם, ואם צועקים עליהם – מה אתה עושה, הרי אתה גורם בושות, שהשכנים שומעים אותך, מרוב כעסו הוא צועק: "לא איכפת לי מה שאחרים יגידו". והוא קורע את בגדיו מרוב כעס ורציחה. ואמרו חכמינו הקדושים (שם) הקורע את בגדיו ומשבר את כליו בחמתו סוף שיעבוד עבודה זרה.
ולכן באו פרשות נדרים ושבועות, ללמדנו, איך לחנך את ילדינו ואת עצמנו ואת בני ביתנו לא להיות בכעס ולא לנדור נדרים ולהישבע שבועות ולהיכנס לעצבים. כי זה גורם אחר-כך את כל הצרות בבית, וצריכים מאוד מאוד לשמור על הדיבור כמו שכתוב (במדבר ל) לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, אסור לעשות חולין בדבריו אלא מוצא שפתיך תשמור. ואמרו חכמינו הקדושים (סוכה מו:) לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר (ירמיהו ט) למדו לשונם דבר שקר. וכך צריכים להרגיל את הבית על דרכי נועם ואהבה ואז לא יצטרכו לבוא לידי כעס ולנדור נדרים ולהישבע שבועות, והבן למעשה.
[ב] נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים וגו`, ואחר-כך כתיב לתת נקמת הוי"ה במדין. ופירש רש"י, שעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקדוש-ברוך-הוא. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רפב) שצריכים לדון את כל אחד לכף זכות אפילו רשע גמור, כי איך שהוא בודאי יש אצלו טוב.
ומובא בדברי מוהרנ"ת ז"ל (ליקוטי-הלכות, השכמת הבוקר, הלכה א`, אות ב) שהטוב הזה שמוצאים אצל כל בר ישראל, הוא נקודת האלוקות שיש בו, כמו שכתוב (תהילים קמה) "טוב הוי"ה לכל. וכתיב (שם לא) "טעמו וראו כי טוב הוי"ה", כי כל הטוב שנמצא בכל מקום שהוא, הוא הכל ממנו יתברך.
נמצא, שצריכים לחפש את העוד מעט טוב שיש בכל בר ישראל שהוא החלק אלוקי ממעל שנמצא בו, ולכן צריכים מאוד מאוד להיזהר לא לפגום בשום בר ישראל, כי העומד נגד ישראל כאילו עומד נגד הקדוש-ברוך-הוא, כי בכל בר ישראל יש בו חלק אלוקי ממעל, ולכן צריכים מאוד לברוח בכל מיני מחלוקת ומריבות שיש בעולם, ולא יהיה לו חלק בזה, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ספר-המידות, אות מריבה, סימן סו) במקום מריבה שם השטן; ויש לכל אחד תאווה להתערב במחלוקת, ואין מבין שבזה משרה עליו את השטן, כי הס"מ שהוא השטן, רק רוצה לעשות פירודים בין נשמות ישראל.
ולכן צריכים מאוד מאוד לשמור על כבוד כל בר ישראל, כי אצלו יתברך מאוד מאוד חשוב כשמוצאים טוב אצל כל בר ישראל, וכמאמרם ז"ל (ויקרא רבה, פרשה ב`, סימן ח) אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל שבח, לגדלן ולפארן פאר, למה? שאני עתיד להתפאר בהם שנאמר (ישעיה מט) "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"; והבן למעשה.
[ג] הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בהוי"ה על דבר פעור וגו`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן מג) הדיבורים של הרשע שהוא בר דעת, מולידים ניאוף בהשומע וכו`, והרשע מוציא מפיו הבלים ומוליד אוויריים ארסיים של ניאוף, והשומע ממנו הדיבורים ונושם נשימות מכניס בגופו אלו האוויריים וכו`, ולפיכך קצף משה על פקודי החיל ואמר להם "הן הנה היו בדבר בלעם", בדבר דייקא, כי על-ידי הדיבור שלו הוא גרם לניאוף.
והנה צריכים להבין מה זה רשע בר דעת, אלא רבינו ז"ל אמר (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רפב) שצריכים לדון לכף זכות את כל אחד אפילו רשע גמור, וצריכים לחפש ולבקש ולמצוא בו נקודות טובות ששם אינו רשע.
והנה מובא בדברי רבינו ז"ל (ספר-המידות, אות מריבה, סימן פח) אין מלמדים זכות על המסית, ולמדנו, שיש הפרש בין רשע גמור למסית. כי רשע גמור צריכים לדון אותו לכף זכות באשר יצרו מתגבר עליו, אבל מי שמסית בני-אדם מאחרי המקום ברוך הוא, עליו אין שום לימוד זכות, כי אם אחד מגרש ומרחק את מישהו ממנו יתברך, שזה בכלל מסית, עליו אין שום לימוד זכות כלל, וזה רשע בר דעת, שכל דעתו הטמאה הוא רק לרחק בני-אדם ממנו יתברך, וממנו צריכים מאוד מאוד להיזהר, כי הוא מלא ארסיים של ניאוף, ובהישמע דבריו ירחק אותך ממנו יתברך, ולכן צריכים מאוד מאוד להיזהר ממנו.
וזה אשר על `הן הנה`, רשום אַזְלָא גֵרֵשׁ, כי הדיבור של בלעם שהוא רשע בר דעת גורם לך `אזלא` – להתרחק ולגרש אותך ממנו יתברך, ולכן דייקא מרשע בר דעת, טמא ומטומא, שכל מוח מחשבתו הוא איך לרחק אותך מהצדיק ומהקדושה, צריכים מאוד מאוד לשמור, מה שאין כן סתם רשע אינו מסוכן כי אין כוונתו לרחקך ממנו יתברך, והבן למעשה.
[ד] ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את חוותיהם ויקרא אתהן חוות יאיר. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן צז) למה כשהאדם מתפלל לא מתקבלת תפילתו, מפני שיש בו גדלות, והוא חושב שהוא מיוחס, או שחושב שעמל וייגע בעבודת הבורא יתברך שמו, ומחמת זה אי אפשר שתהיה ממשלה לתפילתו. והעצה היעוצה, כשבא להתפלל, שישכח את הכל, שזה נקרא בחינת מנשה, לשון נשיון ושכחה, כמו שכתוב (בראשית מא) "כי נשני אלוקים את כל בית אבי", זה היחוס "ואת כל עמלי" שעמל בעבודת הבורא.
כי כשהאדם בא להתפלל, הוא צריך לשכוח את כל עברו, וכן באמצע התפילה צריך לשמור שלא תכנסנה בו שום מחשבות זרות, אלא יכוון פירוש המילות אל מה שהוא מתפלל, ואמר רבינו ז"ל (שיחות הר"ן, סימן כו) שאצל בני העולם שכחה הוא חסרון, אבל אצלי שכחה הוא מעלה גדולה מאוד; כי אם האדם תמיד יזכור מה שעבר עליו, אז אף פעם לא יוכל לעשות שום דבר בעבודת הבורא יתברך, ובזה ששוכח הוא יכול להתעלות.
וזה פירוש ויאיר בן מנשה, כשהאדם מרגיל את עצמו לשכוח את העבר שלו, על-ידי-זה יאירו לו תמיד המוחין, וזה וילכוד את חוותיהם, ופירש רש"י, וכן הוא בתרגום: וכבש ית כפרניהון, ומובא (קהלת יעקב, ערך כפר) כ`פ`ר` ראשי תיבות ר`אשו כ`תם פ`ז, שביל דקיק דאפתח רחמא דה"י ומשם נמשך הכפרה, כי האור של החכמה עליונה בוקעת דרך שביל דק, ומשם יוצאים העבדים לחרות, וזה אשר כפ"ר ראשי תיבות פ`טר כ`ל ר`חם.
והכוונה היא, על-ידי שהאדם מתפלל ומדבק את עצמו באין סוף ברוך הוא, ושוכח את כל עברו, על-ידי-זה מאירה נשמתו באור החכמה, ומשם יוצאים כל העבדים לחרות. וכשהאדם חוטא, רחמנא לצלן, הוא נעשה עבד ליצרו, וזה שנמשך עליו אור החכמה, על-ידי-זה נמחל לו על כל עוונותיו.
וזה ויקרא אתהן חוות יאיר, ופירש רש"י: לפי שלא היו לא בנים קראם בשמו לזיכרון; ואמרו חכמינו הקדושים (רש"י ריש נח) תולדותיהן של הצדיקים מעשים טובים; נמצא, שאי אפשר להגיע לשום מדרגה בזה העולם, אלא על-ידי שקונה לעצמו מידת השכחה דקדושה – לשכוח את כל העבר שלו, ואז מאירים לו המוחין ונתכפר להם כל עוונותיהם, והבן למעשה.
|
