פרשת מקץ חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא
* * * |
[ג] והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיין בארץ מצרים ולא תכרת הארץ ברעב. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א`, סימן רכב) צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד את השם יתברך בשמחה, ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו, צריך לחזק עצמו בימים הקודמים שהיה מזריח לו איזה הארה קצת, כמו שאנו רואים שכמה סומים מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא, ומאמינים בו, והולכים אחריו, וגם הסומא מאמין למקלו שהולך אחר מקלו, אף שאינו רואה כלל, שבימים הקודמים הזריח לו קצת, והיה מתחזק ומתעורר לבו להשם יתברך, אף שעכשיו נפל מזה, ונסתמו עיניו ולבו, עם כל זאת ראוי שיאחז בימים הקודמים וילך אחריהם, דהיינו כמו שאז היה מתעורר לבו להתחזק בעבודתו יתברך, כן גם עכשיו יחזק לבו מאוד וילך אחר ההתעוררות והזריחה שהיה לו אז, אף שעכשיו נפל מזה וכו` עיין שם. ועל כן צריך כל אדם, בשעה שזורח ומאיר לו – לעשות הרבה טוב, הן שילמד הרבה והן שיקיים הרבה מצוות, והן שיתפלל הרבה לפניו יתברך, ואז כאשר יחשך לו חס ושלום יוכל להחיות עצמו עם כל מה שזכה לסגל בימים שהאיר לו אור עבודתו יתברך. וזה פירוש והיה האוכל לפקדון כאשר יאיר לו, ישתדל ללקט הרבה טוב באופן שיהיה לו לפקדון לארץ, היינו הארץ העליונה, שהיא בחינת התשוקה שיש להנשמה אליו יתברך, בחינת (שיר השירים א) משכני אחריך נרוצה. לשבע שני הרעב כי כנגד הז` מידות העליונות שנקראות `שבע שני השבע`, יש זה לעומת זה, שבע שני הרעב אשר תהיינה בארץ מצרים שבא ממיצר ים, שהיא בחינת מצולת ים הבלבולים והקטנות שעוברים בשעה שנחשך מהאדם האור העליון, ועל-ידי שיזכיר לעצמו את האוכל שהפקיד, היינו העבודות שליקט וקיבץ בימי גדלותו, על-ידי-זה ולא תכרת הארץ ברעב שלא יפול מהתשוקה שנקרא ארץ העליונה כנ"ל, רק תמיד יחזק את עצמו. וזו היא עצה נוראה ונפלאה, כי באמת תענוג תמידי אינו תענוג, ועל-כן מדי פעם, כנגד הז` מידות דקדושה, נתגברין ונתפשטין ז` מידות דסטרא אחרא, שזו בחינת `שבע שני השבע`, ולהיפך בחינת `שבע שני הרעב`. ועל-כן כשאדם מתמיד בעבודת השם יתברך בשעה שמאיר לו בעת שבע שני השבע, אז יש לו אחר-כך במה להחיות את עצמו בשבע שני הרעב, ולעולם לא יפול ולא יחזור אחור ממנו יתברך, רק תמיד יחזק עצמו ויעמוד על עמדו, והבן למעשה.
[ד] ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן קכג) העיקר והיסוד שהכל תלוי בו לקשר עצמו אל הצדיק שבדור ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול, ולבלי לנטות חס ושלום מדבריו ימין ושמאל, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (ספרי שופטים) אפילו אומר לך על ימין שמאל ועל שמאל ימין האמן לו. כי רק הוא יודע את האמת. וזה עיקר היהדות, להשליך מאתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל, בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור. וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמי, עדיין אינו אוחז בשלימות, ואינו מקושר אל הצדיק כלל, ומעלת נשמות ישראל שזכו לקבל את התורה, היה בזה שהשליכו את חכמתם ודעתם המדומה, וקיבלו את כל מה שאמר להם משה רבינו, ובודאי גם אז היו כל מיני חכמות של הבל ושל מינות, כפירות ואפיקורסות, וישראל בדור ההוא, זכו לבטל את כל הדמיונות וההבלים, ורק כך קיבלו את התורה, ודבר זה שייך לכל דור ודור. ולכן פרעה שהוא קליפה עמוקה כנגד כתר של הסטרא אחרא, שהם כלל הרצונות הרעים, שהחדיר בנשמות ישראל כפירות ואפיקורסות, עד שאמר (שמות ה) "מי הוי"ה אשר אשמע בקולו", עם כל זאת כשבא יוסף וגילה לו את כל דמיונותיו שהכל דמיון אחד גדול וחלום, ופתר לו את הכל, הוצרך בעל כרחו לומר אל עבדיו, הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו כי יוסף זכה לכתר בקדושה שהוא רצון שברצונות, רעוא דרעוין, להיות בטל ומבוטל לאין סוף ברוך הוא, שזו מדריגת הצדיקים הזוכים להחדיר בנשמות ישראל את אמיתת מציאותו יתברך, ודייקא יוסף ביטל את קליפתו. ולכן יצאו נשמות ישראל משליטת פרעה, רק בזכותו של יוסף הצדיק, כמו שכתוב (שמות יג) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", כי כל כוחו של משה רבינו היה על-ידי שהתחבר אל יוסף, שהוא מדריגת שלימות תיקון הברית, שעל-ידי-זה זוכים שמוח מחשבתו משתוקק רק להקדוש-ברוך-הוא. וזה שאמרו חכמינו הקדושים (מדרש תהילים קיד) על הפסוק (תהילים קיד) "הים ראה וינוס", ראה ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקדוש-ברוך-הוא, ינוס הים מפני הנס מן העבירה, שנאמר (בראשית לט, יג) "וינס החוצא", אף הים נס מפניו. ולכן זוהי מעלה גדולה ועליונה מאוד, להיות מקורב אל הצדיק האמת, ולהיות בטל ומבוטל אליו, כי גם פרעה, שהוא כתר דקליפה, הוצרך להתבטל נגד כתר דקדושה שהוא יוסף, ולכן כל אחד שהוא יודע את פגמיו ומעשיו המגונים שעשה עד עכשיו, עצתו אמונה – שיתקרב אל הצדיק האמת, ויודה ויאמר הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו, והבן למעשה.
[ה] ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. ופירש רש"י, לבקש איש נבון וחכם שאמרת לא נמצא כמוך. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן ב) שכל מעשים טובים שלנו, וכל התפילות, הכל מאתו. ואין ראוי לחשוב לקבל שכר על שום דבר וכו`, עיין שם. והנה יוסף הצדיק שזכה בשלימות אל תיקון הברית (כמבואר בפנים) האיר תמיד את הדעת הזו בעולם, לידע ולהודיע כי הכל ממנו יתברך, ואין שום דבר נעשה מעצמו, ואפילו המצוות שאנו עושים, הכל ממנו יתברך, כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה פרשה כז, סימן ב) על-פי (איוב מא) מי הקדימני ואשלם לו, מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה וכו`, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית וכו`, עיין שם. ועל כן אמר יוסף הצדיק לפרעה לאמר בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה. ופירש רש"י, אין החכמה שלי אלא אלוקים יענה, יתן עניה בי לשלום פרעה, עיין שם. היינו שגילה לו ידיעה זו, אשר אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל ממנו יתברך. ועל-כן נתפעל ממנו פרעה מאוד, איך זכה לביטול כזה! ואמר לעבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו. וזה שאמר לו אחרי הודיע אלוקים אותך את כל "זאת" שהיא סוד האמונה הקדושה, אני רואה שאין נבון וחכם כמוך, כי הגעת אל תכלית השלימות שאין שלימות אחריה, והבן.
[ח] ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב`, סימן צא) דע, כי ההתקשרות באמת לצדיקים אמיתיים, הוא תועלת גדול מאוד מאוד, כי על-ידי-זה זוכים לתשובה שלימה, ולכפרת עוון, ונמתקין הדינים ונתבטלין לגמרי, ונעשה על-ידי-זה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כי באמת הצדיק הוא דבוק תמיד בו יתברך, והוא בטל ומבוטל לגמרי אל האין סוף ברוך הוא, ואין לא שום הסתכלות בזה העולם כלל, וכל מגמתו ורצונו וחפצו זה רק להכלל יותר ויותר באין סוף ברוך הוא, כי הוא ביטל את עצמו כל-כך, עד שאין לפני מראה עיניו שום דבר, רק את עצם עצמיות חיות אלוקותו יתברך, והוא חי בזה העולם כדוגמת שחיים בעולם הבא, בטלים לגמרי באין סוף. והנה המון העם, אין להם שום השגה בדברים כאלו, כי הם מונחים כל אחד בעסקיו הגשמיים, ובמידותיו הרעות, עד שלא שייך שתהיה להם איזו השגה ושייכות ברוחניות אלוקות. והנה מעלת הצדיק היא, שמרחם על נשמות ישראל ורוצה להביאן גם-כן אל השגה זו, שתרגשנה טעם ונועם ועריבות באין סוף ברוך הוא, כשם שהוא מרגיש, ולכן הצדיקים מדברים עם בני-אדם שיחות חולין ומספרים להם סיפורים על דא ועל הא, וכל כוונתם הקדושה היא שתהיה להם איזו שייכות עם אלו האנשים, וכך הם מלבישים את השגת האלוקות שהם משיגים בשיחות וסיפורים.
אבל מחמת הבחירה והניסיון, אין להמון עם שום השגה במעלת גדולי ומובחרי הצדיקים, עד שאינם מכירים אותם לגמרי, וחושבים שמדברים שיחות של מה בכך, ובאמת הם מכוונים אז לקשר את המון עם אליו יתברך, ולכן אמר רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב`, סימן קטז) שאת הצדיק אי אפשר להכיר בשום פנים ואופן מבחוץ, כי הוא נראה כמו כולם, אבל בפנימיותו הוא עניין אחר לגמרי. וזה ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו יוסף הוא בחינת הצדיק הדבוק באין סוף ברוך הוא, ונכלל לגמרי במקום שנכלל, הוא מכיר את אחיו את כלל נשמות ישראל, ולכן מדבר עמם באופן כזה שיוכל לקרבם אליו יתברך, אבל והם – כלל נשמות ישראל, לא הכירוהו אינם מכירים את פנימיותו, שידעו ויבינו וישכילו, שכל כוונתו הוא רק לקרבם אליו יתברך, ואפילו שהוא מדבר עמם דיבורים קשים, בבחינת וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר עליהם וידבר אתם קשות וגו`, גם אז כל כוונתו היא רק כדי לקרבם אליו יתברך. וכן מובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן ל) שמה שהצדיקים מבזין אותנו אנו צריכים לדון אותם לכף זכות, כי הם סובלים מאתנו מאוד. והם רוצים רק לקרבנו אליו יתברך, להמשיך שכל עליון בשכל תחתון, ולפעמים אי אפשר להם אלא על-ידי שמחרפים ומבזים אותנו, כדי לשבור את העביות, הגשמיות והחומריות שמסבבות אותנו, אבל כל כוונתם היא רק לקרבינו אליו יתברך כנ"ל, והבן למעשה. |
|