פרשת משפטים

חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות 

אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא

* * *

[א] ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן טו) מי שרוצה לטעום טעם אור הגנוז צריך לעלות את מידת היראה לשורשה.

ולהעלות היראה לשורשה – היינו שלא יירא ולא יפחד משום ברייה שבעולם רק ממנו יתברך לבד. וזו המדריגה העליונה ביותר שאין האדם מפחד מאף אחד בעולם, ורק ממנו יתברך לבד, שזו נקראת יראה עילאה. כי באמת הוא יתברך מחייה ומהווה ומקיים את כל הבריאה כולה, ודומם צומח חי מדבר הם עצם עצמיות חיות אלוקותו יתברך, ואלו הם סודות התורה המוטבעים בתוך הבריאה, דומם צומח חי מדבר, שהכל אלוקות ואלוקות זה הכל, אבל עכשיו זה נעלם מעין כל חי.

כי האור הגנוז הזה האיר לאדם הראשון, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה, פרשה יא, סימן ב) אמר רבי יהודה בר רבי סימון, אור שברא הקדוש-ברוך-הוא ביום ראשון, אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, כיוון שהסתכל הקדוש-ברוך-הוא באנשי דור המבול ובאנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, עמד וגנזה והתקינה לצדיקים לעתיד לבוא, ומנין שגנזה? שנאמר (איוב לח) "וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר", ומנין שהתקינה לצדיקים לעתיד לבוא? שנאמר (משלי ד) "וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום", רבי לוי בשם רבי זעירא אמר, ל"ו שעות שימשה אותה האורה, שנים עשר של ערב שבת, ושנים עשר של לילי שבת, ושנים עשר של שבת, כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון, שנאמר (תהילים קלט) "ואומר אך חשך ישופני ולילה אור בעדני".

נמצא, שעכשיו נעלם אור הגנוז הזה – לראות את אמיתת מציאותו יתברך בתוך הבריאה כולה, ואיך שהכל לכל אלוקות גמור הוא. ובמה מעלים את היראה? בבחינת משפט. היינו שאדם צריך לשפוט את כל עסקיו, וכל מה שהוא עושה, צריך לשפוט את עצמו, ולחשב חשבון נפש, לומר: איך הוא מתנהג? ומה הוא עושה? ובזה יסיר מעליו כל הפחדים והיראות החיצוניות, ויזכה ליראה ברורה ונקיה, ותהיה אצלו רק יראת השם, ולא יראה אחרת.

ועניין המשפט זה בחינת התבודדות שאדם צריך להתבודד בכל יום בינו לבין קונו, ולעשות לעצמו חשבון נפש, איך הוא מתנהג? ומה הוא עושה, וזה שאמרו חכמינו הקדושים (תנחומא משפטים) אם יש דין למטה אין דין למעלה, היינו כשאדם דן ושופט את עצמו בזה העולם על-ידי-זה הוא מוריד ממנו את כל היראות חיצוניות, כי אם אין אדם דן את עצמו כאן למטה אז מידת הדין מתלבשת בדברים חיצוניים שהוא מפחד משר או גנבים, או משאר פחדים, אבל תכף-ומיד כששופט את עצמו איך שהוא מתנהג אז אין עליו שום דינים.

וזה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ופירש רש"י: כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני. היינו בהר סיני קיבלנו את התורה, שהוא עשרת הדיברות, שבהם כלולות כל תרי"ג המצוות, כמאמרם ז"ל (במדבר רבה, פרשה יג, סימן טו) אתה מוצא, תרי"ג אותיות יש מן אנכי עד אשר לרעך, כנגד תרי"ג מצוות. וז` יתירות כנגד ז` ימי בראשית, ללמדך, שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה.

וזה ואלה מוסיף על הראשונים, לדעת שכל מה שנאמר בתורה הכל קיבלו בסיני, ולכן צריכים לשפוט את עצמו היטב, האם הוא באמת מקיים את רמ"ח מצוות עשה, ונזהר שלא לעבור חס ושלום על השס"ה לא תעשה, ואז יהיה נעשה כלי לקבל בו את האור אין סוף ברוך הוא.

כי האדם כלול מרמ"ח אברים כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה גידים כנגד שס"ה לא תעשה, וכשמציית את הקדוש-ברוך-הוא בקיום מצוותיו, אזי נמשך עליו אור עליון מלמעלה, בשס"ה אבריו, ורמ"ח גידיו, וזוכה להיות מרכבה לשכינת עוזו יתברך, וזה "ואלה", אותיות "אלוה", שהוא השם ששומר את האדם מכל הקליפות, ולזה זוכים על ידי שאדם תמיד שופט את עצמו, והבן למעשה.

[ב] ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קפז) זה חסד גדול מאת השם יתברך שהוא משלם לאדם מידה כנגד מידה, שעל-ידי-זה הוא מבין לפשפש במעשיו ולידע החטא שפגם בו ולשוב בתשובה, ולכן כשאדם מקבל חזרה מידה כנגד מידה, הוא יודע איך לחזור בתשובה.

וזה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ומובא בבעל הטורים ו`א`ל`ה` נוטריקון ו`חייב א`דם ל`חקור ה`דין, ה`מ`ש`פ`ט`י`ם` נוטריקון ה`דיין מ`צווה ש`יעשה פ`שרה ט`רם י`עשה מ`שפט, א`ש`ר` נוטריקון א`ם ש`ניהם ר`וצים, ת`ש`י`ם` נוטריקון ת`שמע ש`ניהם י`חד מ`דברים, ל`פ`נ`י`ה`ם` נוטריקון ל`א פ`ני נ`דיב י`הדר ה`תנכר מ`הם, היינו אדם צריך תמיד לשפוט את עצמו, וחייב אדם לחקור תמיד למה בא עליו מידת הדין, וכמו שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן טו) שאדם צריך לדון ולשפוט את עצמו תמיד איך שמתנהג וכשיש דין למטה אין דין למעלה, אם אדם שופט את עצמו בזה העולם על כל מה שהוא עושה, על-ידי-זה אין עליו דין למעלה בשמיים, אבל תמיד צריך לראות הדיין שיעשה פשרה, שכל זה עבודת בר ישראל שיבקש ממנו יתברך אפילו אם חטא חס ושלום ומגיע לו עונש שיעשה פשרה, וכן אם יש איזה דין על איזה בר ישראל הצדיקים שבדור שהם בית דין של מעלה עושים פשרה, אומרים להקדוש-ברוך-הוא, ריבונו של עולם אדם הזה עושה תשובה ויעשה כך וכך מעשים טובים ולכן תמחול לו, ובודאי זה רק אם שניהם רוצים, אבל צריכים לתת לשניהם הזדמנות לדבר, כמו שכתוב (דברים א) "שמוע בין אחיכם ושפטתם" ודרשו על-זה חכמינו הקדושים (סנהדרין ז:) אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו.

וזה עבודת הצדיק האמת שהוא שופט ומסנגר כלפי מעלה עבור נשמות ישראל, וממתיק ומבטל מהם את כל הדינים, ואף שהמקטרגים מקטרגים כל מיני קטרוגים, הם לא מניחים את עצמם בשום פנים ואופן, עם-כל-זאת כל בר ישראל צריך לשפוט את עצמו על כל צרה שבא לו למה זה מגיע לו, כי זה חסד מהקדוש-ברוך-הוא, שמשלם לאדם מידה כנגד מידה, כדי שידע על מה לשוב בתשובה שלימה, ואם הוא מתבונן על הצרה שבא עליו, ולמה בא לו דייקא צרה זו, הוא אז חוזר בתשובה בשלמות, כי יודע הקדוש-ברוך-הוא משלם מידה כנגד מידה.

וזה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שאדם צריך תמיד לשפוט את עצמו, למה בא עליו הדין והצרה הזו, וכמאמרם ז"ל (ברכות ה:) מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דיינא? כי כל מה שעובר על האדם בזה העולם הכל בחשבון צדק וכך אדם יכול לחזור בתשובה שלימה, כי הוא רואה איזה עונש יש לו, אז הוא מבין מה הוא פגם, והבן למעשה.

[ג] ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ומובא בבעל הטורים, ו`א`ל`ה` – נוטריקון ו`חייב א`דם ל`חקור ה`דין. ה`מ`ש`פ`ט`י`ם` – נוטריקון ה`דיין מ`צווה ש`יעשה פ`שרה ט`רם י`עשה מ`שפט.

ויש לומר על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רפ) מי שצריך לדון לפני דיינים בדין תורה, זה לו עונש ונקמה שהתורה נוקמת בו, כי באמת כל משא ומתן הוא תורה, כי בכל פרט מפרטי הבריאה יש בתורה, כי אין דבר בלי תורה, ואדם צריך להכניס את עצמו בתוך התורה הקדושה, היינו למצוא בדומם צומח חי מדבר את הלכות התורה השייכות לדברים אלו.

כי באמת, אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלוקות גמור הוא, והאדם צריך להיות בטול ומבוטל אל האין סוף ברוך הוא, ולא להסיח דעת ממנו יתברך כרגע, ואפילו שעוסק במשא ומתן ובעסקי העולם הזה, צריך למצוא תורה בכל פרט ופרט מפרטי העסק שעוסק בזה, ולכן אם אדם מנתק את עצמו ממנו יתברך  ומן התורה, על-ידי-זה הוא מסתכסך עם איזה אדם, והוא קורא אותו לדין תורה או למשפט, ושם הוא צריך לחזור את כל מה שקרה, עד שיוצא לאור תורה, לדעת מי הצודק, ולכן על כל בר ישראל לעסוק בעסק זה, היינו לשפוט את עצמו אם אינו עושה עָוֶל לחברו, כדי שההוא לא יצטרך לקרוא אותו לדין תורה.

וזה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, היינו שתשים לפניהם עניין זה שצריכים לשפוט את עצמו בכל דבר אם אינו עובר על דיני וחוקי התורה שזה ו`א`ל`ה` ה`מ`ש`פ`ט`י`ם`. ו`א`ל`ה` נוטריקון ו`חייב א`דם ל`חקור ה`דין, ה`מ`ש`פ`ט`י`ם` נוטריקון ה`דיין מ`צווה ש`יעשה פ`שרה ט`רם י`עשה מ`שפט. כי הדיין השלם זוכה לעשות תמיד פשרה בין בני-אדם כדי שלא תהא מריבה ביניהם. כי הדיין צריך להחדיר בין בני-אדם את אמיתת מציאותו יתברך, שתמיד יזכרו ממנו יתברך, ועל-ידי-זה לא יריבו ביניהם, כי ימצא את התורה וההלכה בכל פרט מפרטי עסקי העולם הזה. וכן אדם צריך תמיד לחקור בעצמו את הדין, כדי שלא יכשל חס ושלום במריבות עם בני-אדם, כי על-ידי מריבות מתנתק לגמרי ממנו יתברך, רחמנא לצלן, ואז התורה הקדושה בעצמה נוקמת בו, על-ידי-זה שהוא צריך ללכת לדין תורה.

וזוהי מעלת האדם שתמיד מתבודד עמו יתברך ושופט את עצמו על כל דבר איך שהוא מתנהג, כדי שלא ייכשל באיזה מכשול נגד ההלכה, ולא יזיק ולא יגנוב את חברו, אלא ימצא את האלוקות שיש בכל דבר, וירא ויפחד רק ממנו יתברך, שזה עיקר השלמות שאדם צריך להגיע לזה בזה העולם, ומי שזוכה לשפוט את עצמו תמיד, וכן משתדל לעשות פשרה עם זולתו, אז ישיג השגות אלוקות, וירגיש את אמיתת מציאותו יתברך עליו תמיד, אשרי מי שאינו מטעה את עצמו בזה העולם, והבן למעשה.

[ד] ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. פירש רש"י, ואלה מוסיף על הראשונים. ויש לומר על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן יא) אשר יש יחודא עלאה ויש יחודא תתאה היינו שמע ישראל הוי"ה אלוקינו הוי"ה אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכל אחד מישראל צריך שיהיה נעשה זאת על ידו, על-ידי-זה יכול לבוא לתבונות התורה לעומקה, כי יחודא עלאה הוא גילוי אלוקות לגלות את אמיתת מציאותו יתברך בכל העולמות, שזה שמע ישראל הוי"ה אלוקינו הוי"ה שזה אצילות בריאה יצירה נכללים באחד – אחדותו יתברך. וכן יחודא תתאה – לגלות אשר בעולם העשייה הגשמי והחומרי הזה, גם-כן נמצא הקדוש-ברוך-הוא, כי לית אתר פנוי מיניה, ובכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם.

אבל לזכות לזה אי אפשר אלא על-ידי הדיבור, כי מי שנמצא במדרגה פחותה עליו לדבר הרבה דברי תורה, אז על-ידי-זה יזכה לבוא לתבונות התורה לעומקה, כי בזה שמדברים הרבה בתורה על-ידי-זה נזדככים דמיו עד שמגיע אל גילוי כבוד אלוקי.

אך לדיבור שיאיר לו אי אפשר לזכות כי אם על ידי כבוד היינו שיראה שיהיה כבוד השם יתברך בשלמות, שיהיה כבודו לְאַיִן נגד כבוד השם יתברך, היינו על-ידי ענווה וקטנות, כי עיקר בחינת הדיבור הוא מכבוד, כמו שכתוב (תהילים כד) מי הוא זה מלך הכבוד, היינו מלכות פה. כי כשהתורה באה לתוך דיבורים פגומים, לפה פגום, לא די שאין דיבורי התורה מאירים לו, כי אם גם התורה עצמה נתגשמת ונתחשכת שם מפיו כמו שכתוב (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, בחינת (שמות י) וימש חושך, היינו שלא יתגשמו ויתחשכו מפיך. כי על-ידי שאין משגיחים שיהיה כבוד השם יתברך בשלמות, היינו על-ידי גדלות, על-ידי-זה אין יכולין לפתוח פה, בבחינת (תהילים יז) סגרו פימו דברו בגאות, כמעשה דלוי בר סיסא, שהעלוהו לבימה וטפת רוחו עליו ולא אניבון (ירושלמי, יבמות, פרק יב).

כי על-ידי הגאות היא בחינת עבודת אלילים. ובעבודת אלילים כתיב (דברים ז) "פסילי אלקיהם תשרפון באש" (דברים ז), `וכל העומד לשרוף, כשרוף דמי, וכתותי מכתת שעוריה`, כמובא בגמרא (ראש השנה כח.), לעניין שופר של עבודת אלילים, וכיוון שמכתת כתית שעוריה אין לו כלי הדיבור לדבר עימהם. אך כשהוא ניזהר ושומר כבוד השם שיהיה בשלמות שהוא נבזה בעיניו נמאס, על-ידי-זה יוכל לדבר דיבורים המאירים בבחינת (יחזקאל מג) והארץ האירה מכבודו, והם מאירים לו תשובה ויכול לבוא לתבונות התורה ולעומקה.

וכבוד בשלמות אינו כי אם על-ידי וא"ו שימשיך לתוכה, כי בלא וא"ו נשאר כבד פה. ועל-ידי וא"ו הוא בבחינת (תהילים ל) כבוד ולא ידום, כי כל מקום שנאמר וא"ו הוא מוסיף (פסחים ה.), היינו בחינת תוספת קדושה היינו שמירת הברית, כמאמר חכמינו הקדושים (ויקרא רבה, פרשה כה) כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה. כי זה תלוי בזה, גאות וניאוף כמו שאמרו חכמינו הקדושים (סוטה ד:), על הפסוק (משלי ו) "ואשת איש נפש יקרה תצוד".

וזה פירוש ואלה. ואלה, ו` מוסיף היינו תיקון הברית, שהוא תוספת קדושה, ואיך זוכים לזה? על-ידי – המשפטים אשר תשים לפניהם, המשפטים האלה, שהאדם שופט את עצמו על כל מה שעובר עליו, ובפרטיות על פגם האמונה, שהוא חטא העגל, שאמרו "אלה אלוקיך ישראל". ואז שהאדם שופט את עצמו על כל מה שעושה, ועוקר ממנו את כל הכפירות, על-ידי-זה זוכה שנעשה אצלו יחודא עלאה ויחודא תתאה, שזה אשר תשים לפניהם, שיהיה גילוי שכינה מאיר לו תמיד, והבן למעשה.

[ה] אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשבנו לו. ויש לומר, על-פי מה שאמר רבינו ז"ל פעם למוהרנ"ת ז"ל על אדם פשוט אחד `שהוא ניכנס בשלום ויצא בשלום`, והייתה למוהרנ"ת ז"ל חלישות הדעת גדולה מזה, איך אדם פשוט זכה כבר להגיע למדריגה כזו, שרבינו ז"ל מעיד עליו שהוא ניכנס בשלום ויצא בשלום, וכשהרגיש רבינו ז"ל בחלישות דעתו, ענה ואמר לו: ההוא זכה לפי בחינתו, והמשיך רבינו ז"ל ואמר לו יש אנשים שאין מראים להם כל ימי חייהם מה שפעלו בזה העולם, רק אחר שיוצאים מזה העולם (ובזה התכוון על מוהרנ"ת ז"ל שכל ימיו סבל צרות, ייסורים, מחלוקת, מריבות, חירופים, גידופים וביזיונות עצומים, ורדפו אותו עד חרמה רחמנא לצלן).

ועל פי הקדמה זו פירש מוהרנ"ת ז"ל (ליקוטי-הלכות, ברכת השחר, הלכה ה`, אות מב) על הפסוק (ויקרא כב) "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים", מרמז על ביאת שמשו, ביומו האחרון בעת פטירתו, שהוא בחינת ביאת השמש של כל ימי חייו, שיש שעיקר גמר טהרתו יזכה רק אחר ביאת שמשו לגמרי. וכעין שאמרו חכמינו הקדושים (יומא פו.) שיש כמה וכמה, שאף-על-פי שעשו תשובה, והיו להם ייסורים, עדיין תשובה ויום כיפור וייסורין תולין עד יום המיתה שמכפר.

ועל כן כל מי שהוא בבחינת זאת, אם יפול חס ושלום בדעתו מחמת זה שעובר עליו, לא יזכה גם אחר יום המיתה, שהוא אחר ביאת שמשו לאכול מן הקדשים. כי בודאי הטמא לגמרי ולא טבל עדיין, אין מועיל לו הערב שמש, רק זה שהתייגע כל ימיו בכל מה שעבר עליו, והתחזק ברצון חזק לשוב בתשובה שלימה, וטבל במקוה והתחיל בכל יום לטהר עצמו וכו`, אף-על-פי שלא עלתה בידו להטהר בשלמות, אף-על-פי-כן לית רעותא טבא דאיתאביד, כמובא (זוהר תרומה, קנ.), מכל שכן דיבור טוב ומעשה טוב. עד שיזכה שיושלם טהרתו אחר ביאת שמשו ביומו האחרון בבחינת "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים", שהוא חלקו הטוב לעולם הבא שיזכה אליו תכף אחר ביאת שמשו ביומו האחרון, שהוא חלקו הטוב לעולם הבא, ולא יצטרך להתגלגל, ולסבול מה שצריך לסבול מי שלא הכין את עצמו כלל בימי חייו. כי אז ביום האחרון מתקבצים כל מה שחטף טוב בזה העולם בכל יום ויום וכל רצון ורצון טוב שהיה לו בכל יום ויום כל ימי חייו. ורק זו היא תקוותו והשארתו לנצח.

ואז ידע ויבין כל אחד ואחד החילוק שבין מי שהשתדל ורדף אחר התכלית ברצונות חזקים בכל יום, אף-על-פי שלא זכה אליהם בשלמות, ובין מי שלא השתדל כלל. וכמו שכתוב (מלאכי ג) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע" וגו`. שיהיה חילוק אפילו בין מי ששנה פרקו מאה פעמים למי ששנה פרקו מאה פעמים ואחד (חגיגה ט.) מכל שכן וכל שכן בין המשתדל לאינו משתדל.

וזה אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשבנו לו. הנשמה היא חלק אלוה` ממעל, והקדוש-ברוך-הוא נקרא `רעך` (זוהר ויקרא, ד.) י"ה הם חכמה ובינה, שהם תרין רעין דלא מתפרשין, עד בא השמש תשבנו לו, תשתדל לחזור בתשובה עד ביאת שמש, שהוא מרמז על ההסתלקות, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה, פרשה נח, סימן ב) עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרחה שמשו של עתניאל בן קנז וכו`, עיין שם.

וזה שאמר רבי אליעזר לתלמידיו (שבת קנג.) שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן, וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ולכן אם חבל תחבול שלמת רעך, שהוא נשמתך, אז תראה אשר עד בא השמש תשבנו לו, והבן למעשה.

[ו] לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. ופירש רש"י, לא תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבוא בעל דין חברו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נא) אמת זה רק הקדוש-ברוך-הוא, כי כל מה שכבר נברא בזה העולם, הוא נתרחק מהאמת, ולכן מי שמדבר שקר ומתנהג בשקר, העיניים שלו מטעות אותו, כמו שכתוב (ישעיה ג) "ומשקרות עיניים", כי אם יש לאדם עיניים כיאות, הם משקרים, שאינם מראים הדבר כמו שהוא, כגון על דבר גדול מראה שהוא דבר קטן ועל אחד מראה שהוא שניים הפך האמת.

ועיקר השלמות הוא, להכלל לגמרי באין סוף ברוך הוא, אתה קודם שבראת עולם אתה משבראת העולם, כי קודם שברא הקדוש-ברוך-הוא את עולמו, היה רק הוא נמצא ואין בלעדיו נמצא, ותכף-ומיד כשיצא הבריאה כולה, כבר נתהווה גם השקר בשביל הבחירה והניסיון, כי הם רחוקים מהשורש העליון, שהוא הקדוש-ברוך-הוא בעצמו.

ומזה בא שאדם מדבר לשון הרע, כי אם אדם היה מרגיש שהקדוש-ברוך-הוא, נמצא פה אתו עמו ואצלו, היה שומר מאוד על לשונו, ולכן אומרים חכמינו הקדושים (ערכין טו:) כל המספר לשון הרע אמר הקדוש-ברוך-הוא, אין אני והוא יכולים לדור בעולם, נמצא, כשמדבר לשון הרע הוא דוחה את השכינה מהעולם, ולכן הוא כבר מוכן להתחבר עם רשע, ולהיות עד חמס על דבר שקר, ולכן צריכים מאוד מאוד לשמור לא לשמוע אף פעם צד אחד, כי זה לשון הרע, שהעוון הזה חמור יותר מהעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים (שם).

ובכל פעם שמציעים לאדם שיהיה עד חמס, צריך לשמור מאוד מאוד "לא תקבל שמע דשקר" שזו אזהרה למקבל לשון הרע, ואל תשת ידך עם רשע אל תתחבר עם הרשע הזה שטוען את חברו תביעת שקר, כדי שלא תצטרך להיות עד חמס. ומעשים בכל יום אשר עינינו רואות, שבני-אדם מקבלים דברי שקר ולשון הרע על חבריהם מרשעים ארורים, ומתחברים אל רשעים, ואחר-כך נעשים כבר עדים על השקר, אוי להם ולנפשם, ולכן שומר נפשו ירחק מהם, והבן למעשה.

[ז] מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ופירש רש"י, תרבה, לשון פרי, כמו פרו ורבו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קצו) שמפרש את המשנה (אבות פרק ב) "וכשאתה מתפלל אל תעשה תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים" וכו`, כי אסור לאדם לעמוד עצמו על שום דבר, היינו שאסור להתעקש בתפילתו שהקדוש-ברוך-הוא יעשה לו דווקא את בקשתו, כי זה הוא כמו לוקח דבר בחזקה, בגזלה, רק צריך להתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים, אם יתן השם יתברך יתן ואם לאו לאו, וזה `אל תעשה תפילתך קבע` מלשון גזילה, כמו שכתוב (משלי כב) "וקבע את קבעיהם נפש".

כי במה שהוא מבקש, הן פרנסה או בנים או שאר צרכים, אסור להתעקש ולעמוד בתפילתו, שדווקא יעשה הקדוש-ברוך-הוא, את תפילתו, כי זה הוא תפילת קבע שלוקח הדבר בחזקה בגזילה, רק יתפלל רחמים ותחנונים, כי אי אפשר בזה העולם לדחוק את השעה, וכמאמרם ז"ל (ברכות סד.) כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחת מפניו, כי אי אפשר בשום פנים ואופן ללכת בדחיקת השעה, הן בתפילה והן בשאר דברים, ההכרח לחכות.

וזה מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, כי ארץ מרמז על אמונה, כמו שכתוב (תהילים לז) "שכן ארץ ורעה אמונה". היינו שאי אפשר להגיע אל הקדושה בפעם אחת, אלא לאט לאט צריך לגרש מפניו את הרע עד אשר תפרה ונחלת את הארץ ופירש רש"י תרבה, לשון פרי, כמו פרו ורבו, היינו כמו שעוברים על אשה תשעה חודשים עד שהיא יולדת, כי אי אפשר לפני זה, כי אז יצא הולד נֶפֶל, וההכרח לעבור צער עיבור והריון, עד שתלד בזמנה, כמו-כן צריך כל בר ישראל לידע, אם רוצה לכבוש את הסיטרא אחרא ולגרש ממנו את הרע שנשרש בו, ולזכות לאמונה ברורה ומזוככת – להשיג השגות אלוקות, אסור לדחוק את השעה, אלא עליו לידע אשר עד שנכנסים אל הקדושה עובר זמן רב, ואי אפשר לדחוק את השעה בשום פנים ואופן, ואפילו אם אדם רוצה לפעול משהו בתפילתו, עליו לידע שההכרח לחכות, ואז אם קונה לעצמו את מידת הסבלנות, לבסוף ינצח ויזכה לאמונה ברורה ומזוככת שירגיש את אמיתת מציאותו יתברך, והעיקר עליו לידע שאסור לדחוק את השעה.

ומובא בדברי מוהרנ"ת ז"ל (ליקוטי-הלכות, גזילה, הלכה ה`, אות ז) אשר בעניין של פגם הדוחק את השעה בזה נכשלים הרבה בני-אדם, גדולים וקטנים, עד שנוגע הפגם גם בצדיקים גדולים ונוראים בבחינת (קהלת ז) "כי העשק יהולל חכם". כי כל העבירות והפגמים של כל בעלי עבירה רחמנא לצלן, נמשך רק מבחינת דוחק את השעה, שאינו רוצה להמתין. כי אין היצר הרע מצוי אלא לשעתו, ואם היה ממתין איזו שעה אחת, היה זוכה בעולם הזה ועולם הבא. וכמאמרם ז"ל (מנחות מד.) אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. וזה היה עיקר חטא והפגם של אדם הראשון שלא המתין עם זווגו עד ליל שבת, ולא די בזה, רק רצה תכף-ומיד את כל הידיעות שהיו נעלמות ממנו שזה היה עיקר הסתת הנחש כמו שכתוב (בראשית ג) "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". נמצא שדחק את השעה בכל הבחינות, וכמו שכתוב על אדם הראשון (משלי יב) "אויל ביום יודע כעסו", וכתיב (משלי יד) "קצר אפים יעשה אולת", ואפילו אם היה כובש תאוותו ולא היה אוכל מעץ הדעת וכו`, גם-כן היה צריך להמתין לישועת השם, ולהתפלל בתחנונים עד שהיה משיג מה שהיה מוכן להשיג. והוא אזיל בתר איפכא, שלא כבש תאוותו ולא רצה להמתין, אף-גם רצה לידע ולהשיג מיד כל הידיעות הנעלמות.

וזהו כל הפגם של כל המחקרים, שלא שברו תאוותם כלל, ורוצים תכף-ומיד לידע הכל, היינו להתבונן ולידע מאלוקותו יתברך, אשר באמת אי אפשר לידע שום השגה אמיתית כי אם על-ידי שמשברין תאוותו כמו אבות העולם, ואחר-כך צריכין להרבות בתפילה ותחנונים, ולא ידחוק את השעה רק להתפלל הרבה בתחנונים ויבקש מתנת חינם עד שירחם עליו השם יתברך, עיין שם.

נמצא שאי אפשר בשום פנים ואופן להגיע אל שום מדריגה, אלא על-ידי שקונה לעצמו מידת הסבלנות, ואז דייקא לבסוף יזכה לנצח את המלחמה, והבן למעשה.

למאמרים נוספים מתוך הספר "זאת התורה"
מאת כ"ק מוהרא"ש שליט"א – הצדיק מיבנאל עיר ברסלב לחץ כאן