זאת התורה – נח

פרשת נח

חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות 

אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא

* * *

[א] ונח מצא חן בעיני ה`, אלא תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן א), כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, היינו בהחיות האלוקות המחייה ומהווה את כל דבר, כי באמת אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל עצם עצמיות חיות אלוקותו יתברך, והוא יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ובתוך כל עלמין, לית אתר דפנוי מיניה.

ועל-כן תריך תמיד להסתכל בהשכל והחיות אלוקות שבכל דבר, ולהפשיט מכל פרטי הבריאה – דומם, צומח, חי, מדבר, את לבוש הגשם והעב, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, ועל-ידי-זה יזכה להיות אדוק ודבוק בחכמה האלוקית, וישמע את הקול הפנימי שיש בכל דבר, וישכיל השכלות חדשות בכל פעם, שהם הרמזין והכרוזין שמכריזין ומרמזין לו בכל עת ורגע, ושוב ולהתקרב אליו יתברך, כי השם יתברך מלובש בכל פרטי הבריאה, וקורא את האדם שיחזור אליו ויאיר לו בכל דרכיו (עיין שפת הנחל על תורה זו).

והמדריגה הזו – להסתכל אליו יתברך ולהרגיש אותו יתברך בכל תנועה ותנועה, נקראת חי"ת, כי הוא יתברך החיות של כל דבר, כמו שכתוב (קהלת ז) החכמה תחייה וגו`. אך מחמת שאור השכל גדול מאוד, [כי השגה ויגיעה זו שיאיר לו תמיד בקביעות אורו יתברך, ויאיר לו כשמש בצהריים, היא הארה נוראה ונפלאה מאוד], אי אפשר לזכות אליו כי אם על-ידי בחינת נו"ן, שהיא המלכות, צמצום הנקרא `אלוקים` כידוע.

ועל-ידי התורה מקשרין החי"ת והנו"ן, ונעשה `חן`, כי הוא מדבק את העולם הזה בעולם הבא עד שלא נשאר רושם של בריה, כי נתגלה לו אשר הכל לכל הוא עצם עצמיות חיות אלוקותו יתברך, ואפילו דומם צומח חי מדבר הם אלוקות בהתלבשות הזו.

ואז כאשר אדם זוכה אל דרגא זו, הוא תמיד מיושב ונייח, מאחר שיודע וָעֵד שהכל אלוקות גמור. וזה פירוש ונח מצא חן, ואיך? – על-ידי – בעיני ה`, שתמיד הסתכל בעיניו אליו יתברך, והתבונן על החיות האלוקית שיש בכל דבר.

ומחמת שהאור הזה הוא אור גדול מאוד על-כן את האלוקים התהלך נח שהיא מידת המלכות, הצמצום כנ"ל, ומה קישרו אליו? – על-ידי אלה תולדות ופירש רש"י, עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים שהיא בחינת התורה וכנ"ל.

וזה "איש צדיק תמים היה" כי לזכות להגיע לההשגה הזו אי אפשר כי אם על-ידי מידת התמימות, בחינת (תהילים קיט) אשרי תמימי דרך (כמובא בפנים) וצדיק נקרא מאן דאחיד בשמיא וארעא – שמקשר שמיים וארץ – החי"ת והנו"ן. ועיין בספר `ירח האיתנים` על תורה זו, שפירש, שאות צדיק היא יו"ד נו"ן – צ, ויו"ד על שם החכמה נאמרה, להורות, שההתקשרות בין החי"ת שהיא החכמה אל הנו"ן שהיא המלכות, אי אפשר כי אם על-ידי הצדיק עיין שם. ומחמת שזכה נח אל זה בשלימות, על-כן נאמר אצלו נח נח, ופירשו בזוהר הקדוש (נח נט:) נח לעילא נח לתתא, נייחא לכלא. כי תמיד היה בישוב הדעת ובניחותא, כי המאמין באמונה אמיתית אשר אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, לעולם לא יכעוס ולא יקפיד, ויהיה תמיד באריכת אפיים. ועיין בפנים התורה ותבין, עיין שם.

[ב] אלא תולדות נח נח איש צדיק תמים היה וגו`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קנה) אשר על-ידי אמונה זוכים להגיע אל אריכת אפיים, שהוא מאריך אף על כל הבא עליו, כי כשאדם מחדיר בעצמו שאין בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלוקות גמור הוא, ודבר גדול ודבר קטן לא נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, אז יש לו סבלנות לסבול את כל מה שעובר עליו בין בגשמיות ובין ברוחניות.

וזה אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה, ואיתא בזוהר הקדוש (נח עב:) נייחא לעלאין נייחא לתתאין. נייחא לעלמא דין נייחא לעלמא דאתי, כי הנה מי שחוגר מתניו לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא, ולזכות להיות דבוק בו יתברך, עליו להתאזר עם סבלנות גדולה מאוד, בין בעלייה ובין בירידה, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ו) שמי שרוצה לחזור בתשובה שלימה, עליו להיות בקי ברצוא ובקי בשוב, היינו תמיד להתחזק, הן כאשר הוא עולה כבר לאיזו עליה, עליו לידע שאינו יודע כלום עדיין, ולעלות עוד יותר למעלה, כי לגדולתו אין חקר (תהילים קמה), ואפילו אם ירצו להפיל אותו שם למעלה, גם-כן לא התפעל כלל, אלא יהיה חזק מאוד בסבלנות, שזו בחינת נייחא לעלאין – נייחא לעלמא דאתי. והן להיפך, כשיורד ונופל למטה חס ושלום, אסור לו להתייאש בשום-פנים-ואופן, תהיינה הירידות והנפילות איך שתהיינה, כי אסור להתייאש כמו שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן סח) אשר אין שום ייאוש בעולם כלל, אין זו עצה כלל – `להתייאש`, אפילו שהירידה והנפילה היא מאוד מגונה וכו`, עם-כל-זאת תמיד יכולים לחזור בתשובה, כמו שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן קיב) אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן.

נמצא, שצריכים מידת הסבלנות בין בעלייה ובין בירידה, וכאשר אדם חזק בזה, לבסוף יהיה צדיק גדול מאוד, שזה מה שנאמר אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה, שתי פעמים נח, נייחא לעלאין נייחא לתתאין, נייחא לעלמא דין נייחא לעלמא דאתי, שזה שתי הבקיאויות שאדם צריך לקנות לעצמו, והבן למעשה.

[ג] צהר תעשה לתבה. ופירש רש"י, יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טוב עיין שם. והנה בתיבת בדורותיו פירש רש"י, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדור של אברהם לא היה נחשב לכלום, עיין שם.

ויש לומר, דקמיפלגי בפלוגתא חדא, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א`, סימן ט) החילוק שבין חלון לאבן טוב, כי החלון אין לו אור בעצמו, אלא דרך שם נכנס האור אבל כשאין אור אין מאיר, אבל אבן טוב אפילו כשאין אור מבחוץ הוא מאיר בעצמו, כן יש בני-אדם שדיבורם הוא חלון ואין כח להאיר להם בעצמם. וזה `יש אומרים`, ואמירתם נעשה חלון. ויש שאמירתם נעשה אבן טוב ומאיר, עיין שם, היינו כידוע כי סביב רשעים יתהלכון (תהילים יב) כי הסיטרא אחרא מסבבת הקדושה, כי את זה לעומת זה עשה. ובפרט מי שכבר נמשך אחר עבירות חס ושלום. ונמשך אחר הסיטרא אחרא, ושם מקומו חס ושלום והם מסבבין אותו מכל צד, לכל אחד כפי עניינו (עיין ליקוטי מוהר"ן חלק א`, סימן קיב).

ועיקר העצה שכאשר הוא משוקע בתכלית התגברות החושך והקליפה, והוא כלוא ומוסגר בתוך החושך ואפילה המסבבת ומקפת אותו מכל צידי צדדים בכמה סיבובים, רחמנא לצלן. ואין לו שום פתח ותקנה ותחבולה לצאת מתוך החושך, אזי עיקר עצתו שימשיך עצמו אל האמת, ויביט על האמת לאמיתו, ויבקש רק האמת האמיתית. וכנגד זה אין שום חושך וסיבוב שיחשיך אותו. ובוודאי יזכה לראות הפתחים לצאת מהחושך בחינת (תהילים קיט) פתח דבריך יאיר מבין פתיים, כי הדיבורים המאירים, היינו דיבורי אמת, הם מראין לו הפתח. והיינו דסיים מבין פתיים, כי הפתיים הנתונין בחושך ולא יראו לצאת יבינו, ויראו הפתח לצאת מהחושך כמו שכתוב (ישעי` מט) לאמר לאסורים צאו לאשר בחושך הגלות.

ויש בזה שתי מדרגות, מי שזוכה לבחינת אמת לאמיתה – שמדבר דיבורי תפילותיו באמת לאמיתה, אזי מתלבש בו אור השם יתברך בעצמו, שהוא עצם האור, כי עיקר אור המאיר הוא הקדוש-ברוך-הוא, כמו שכתוב (תהילים כז) ה` אורי וישעי. ועל-ידי-זה מאיר לעצמו איך לצאת מהחושך, מאחר שנתלבש בו אור השם יתברך. אך מי שעדיין לא הגיע למדריגה עליונה של אמת לאמיתה, כי תפילתו אינה עדיין בשלימות האמת בתכלית השלימות, עם כל זה, דיבורי האמת שלו הועילו לו, שעל-כל-פנים, יוכל אחד להאיר בו ולהוציאו מהחושך.

וזה צהר תעשה לתיבה השתדל שדיבורי ותיבות התפילה שלך יאירו, ועל זה מפרש רש"י, יש אומרים אבן טוב וכו` ויש אומרים חלון, זה שאמרנו כי יש ב` מדריגות, מי שהוא במדריגת אמת האמיתית, הוא מאיר בעצמו. וזה "יש אומרים" אמרי אמת, שהם "אבן טוב", שמאיר מעצמו. "ויש אומרים" שהם אמרי אמת, אבל לא במדריגה הנ"ל, רק הם "חלון", כי יוכל אחר להאיר בו כמו בחלון. כי זה החילוק שבין אבן טוב לחלון, כי האבן טוב מאיר מעצמו, והחלון אין מאיר מעצמו, רק שדבר אחר מבחוץ צריך להאיר בתוכו. ובזה שיזכה לבקוע פתח לצאת, יְזָכֶּה גם אחרים עמו לעורר רשעים אחרים להוציאם מהחושך והגלות שהם אסורים שם.

וזה בחינת ופתח התיבה בצידה תשים שתעשה פתח באותם שהם מן הצד שהם מצד אחר ולא מצד הקדושה רק מהסיטרא אחרא, והוא יעשה פתח לעורר לבם להשיבם מהחושך, עיין שם. היינו כשאחד נופל לעמקי עמקים בשאול תחתית על-ידי עוונותיו הרבים, רחמנא לצלן. והוא מסובב בחושך, ומר לו, ורוצה לצאת, ואינו יודע הפתח, אזי עיקר עצתו שירגיל עצמו לדבר עמו יתברך בלשון שרגיל בה, ויאמר את דיבורי התפילה באמת לאמיתה. ואז (תהילים קמה) קרוב ה` לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ולא די שהוא יצא מהחושך שנפל לשם, אלא על-ידי גודל מדריגת האמת שיאחז בה, עוד יזכה להוציא גם רשעים אחרים בתשובה. וזה בחינת "אבן טוב", שלא די שמאיר לעצמו אלא גם מאיר לאחרים, אבל אם אין דיבוריו עם אמת לאמיתה, רק מתפלל ומבקש סתם, על-ידי-זה זוכה להיות על-כל-פנים חלון, שאינו מאיר לאחרים, רק לעצמו, אם מאירים בו.

ובזה תובן פלוגת חז"ל, יש דורשין אותו לשבח, שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק. כי הם סוברים, כי השיג מדריגת "אבן טוב", שדיבורי תפילותיו היו נאמרים מתוך אמת כזו, שהיה מאיר גם לאחרים. ועל-כן אילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר, והיה מקרב יותר. ויש שדורשין אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדור של אברהם לא היה נחשב לכלום. כי הם סוברים כי השיג מדריגת "חלון", שדיבורי תפילותיו לא היו באמת כזו, שיאיר גם לאחרים. כי האיר רק לעצמו, ואילו היה בדור של אברהם לא היה נחשב לכלום. ונקט אברהם דייקא, על-פי המובא בזוהר חדש פרשת נח, אשר זה היה החילוק בין נח לאברהם, נח לא הגין על דורו ולא התפלל עליהם. ואילו אברהם הגין על דורו והתפלל עליהם, והבן.

[ד] והנה עלה זית טרף בפיה וגו`. ופירש רש"י, אמרה, יהיו מזונותי מרורין כזית ובידו של הקדוש-ברוך-הוא ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם עיין שם, ומסור במסורה (הושע ו) לכו ונשובה אל ה`, כי הוא טרף וירפאנו וגו`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן א) כשנגאלת ונפדית התפילה אזי נופל כל הַדָאקְטִירַיי, כי אין צריכין לרפואות, כי כל הרפואות הם על-ידי עשבים וכל עשב ועשב מקבל כוח מכוכב ומזל המיוחד לו, כמו שאמרו חז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה י, סימן ו) אין לך עשב ועשב שאין לו כוכב ומזל שמכה אותו ואומר לו גדל. וכל כוכב ומזל מקבל כוח מכוכבים שלמעלה ממנו והעליון מהעליון ממנו עד שמקבלים כוח מהשרים העליונים כמובא (בתיקוני-זוהר, תיקון מד, דף עט:) כל כוכביא לווין דא מן דא סיהרא לוו מן שמשא וכו`, כי גבוה מעל גבוה וכו` (קהלת ה), והם כולם בחינת לווים זה מזה וזה מזה עד שמקבלים ולווים מהשרים העליונים, והשרים מקבלים מהעליונים מהם גבוה מעל גבוה, עד שכולם מקבלים משורש הכל שהוא דבר ה`, כמו שכתוב (תהילים לג) בדבר ה` שמיים נעשו וברוח פיו כל צבאם.

ועל-כן כשזוכין לתפילה אין צריכין לרפואות העשבים, כי התפילה היא בחינת דבר ה` וכו`. וזה בחינת (תהילים קז) ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם ישלח דברו וירפאם, היינו שמקבלין כל הרפואות רק על-ידי דבר ה`, דהיינו תפילה, אזי וימלט משחיתותם, היינו עשבים בחינת (מנחות עא.) הקוצר לשחת, כי אין צריכין לרפאות עשבים.

וזה בחינת (שמות כג) ועבדתם את ה` אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך ועבדתם את ה` עבודה זו תפילה (בבא קמא צב:), אזי וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה וכו`, היינו שיהיה לך רפואה על-ידי לחם ומים, על-ידי שיתברכו מן שורש הכל, דהיינו דבר ה`, בחינת תפילה, ויהי ללחם ומים כוח לרפאות כמו עשבים וכו`, עיין שם.

ואיתא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רסח) הנפש מתגעגעת תמיד לעשות רצון יוצרה, וכשרואה שאין האדם עושה רצונו יתברך חס ושלום, אזי מתגעגעת מאוד לחזור לשורשה, ומתחלת להמשיך עצמה להסתלק מגוף האדם, ומזה נחלה האדם, על-ידי שנחלש כוח הנפש, על-ידי שממשכת עצמה ממנו, מחמת שאין ממלא רצונה. כי היא רוצה רק שיעשה רצון המקום, ברוך הוא, ומה שאדם חוזר לבריאותו על-ידי רפואות, הוא מחמת שהנפש רואה, שזה האדם יכול לכוף עצמו לעשות היפך תאוותו ורגילותו, כי הוא מורגל באכילת לחם ושאר מאכלים, ועכשיו כופה תאוותו ומקבל רפואות וסמים מרים בשביל בריאותו. ומחמת שהנפש רואה שהוא יכול לכוף תאוותו בשביל איזו תכלית, על-כן היא חוזרת אליו, כי היא מצפה שיכוף תאוותו בשביל התכלית האמיתית, לעשות רצון יוצרו יתברך שמו.

וזה פירוש "לכו ונשובה אל ה` ", ועיקר התשובה הוא תפילה כמו שכתוב (הושע יד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה` ואמרו חז"ל במדרש (שמות רבה, פרשה לח, סימן ד) איני מבקש מכם לא זבחים ולא קרבנות אלא דברים וכו`, עיין שם. כי הוא טרף, על-ידי תפילה לא יהיה נצרכות לנו שום רפואות גשמיות, אלא נתרפא על-ידי לחם ומים שהוא עלה זית טרף בפיה וביקשה מהשם יתברך יהיו מזונותי מרורים כזית ובידו של הקדוש-ברוך-הוא וכנ"ל, שלא אצטרך לקחת רפואות וסמים מרים, ועל ידם תראה הנפש שיכול להיות כופה תאוותו וכו`, ובשביל זה תחזור אליו נפשו ויהיה לו רפואה אלא רפואתי תהיה בתוך אכילתי דייקא ודרך שם כבר תרגיש הנפש המרירות וכו`, ולעולם לא אצטרך לשום פעולות של בשר ודם רק כי הוא טרף וירפאנו וכנ"ל, ודו"ק.

[ה] שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם, ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ויש לפרש את ההמשך והחיבור של שני הפסוקים, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ו) ועיקר התשובה כשישמע ביזיונו ידום וישתוק וכו`, כי על-ידי ביזיונות ושפיכת דמים על-ידי-זה נתמעט הדם שבחלל השמאלי וכו`, וזהו זביחת היצר הרע וכו`, ונעשה על-ידי-זה אדם היושב על הכסא וכו`, וזהו עיקר השלימות, כמובא בזוהר הקדוש (תזריע מח.) אימתי אתקרי שלימותא דלעילא, כד יתיב קודשא בריך הוא בכורסייא, ועד דלא יתיב בכורסייא, לא אשתכח שלימותא כדכתיב (יחזקאל א) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, משמע דכתיב אדם, דהוא כללא ושלימותא דכלא עיין שם.

כי על-ידי שזוכה אדם לסבול ביזיונות וחרפות, ונשפך דמו כמים ושותק, על-ידי-זה נכלל בו יתברך, ומגלה ומפרסם את אמיתת מציאותו יתברך. ואיך שהכל לכל דומם צומח חי מדבר, עצם עצמיות חיות אלוקותו יתברך, וכל העולמות כולם הם הכל אלוקות רק בהתלבשות הזו אשר למראה עינינו. ואז נשלמת כוונת הבריאה, וקודשא בריך הוא יתיב על כורסייא, היינו שמקשרים ומייחדים הלבוש עם המלך כביכול, המלך יושב על כסא רם ונישא (עיין בפירוש `שפת הנחל` על תורה זו).

והנה לכאורה אם-כן, יחשוב האדם, מאחר שעל-ידי ביזיונות ושפיכות דמים יכולים לזכות לדברים גבוהים כאלו, עד שיהיה נכלל באדם העליון, ואם-כן הותרה הרצועה לחרף ולבזות בני-אדם ולשפוך דמם כמים, לזה מזהירתו התורה שיענש על כך, כי אסור לבזות שום בריה ולשפוך דם אדם.

וזה פירוש שופך דם האדם באדם אם שופכים דם האדם בחרפות וביזיונות, על-ידי-זה כוללים אותו באדם העליון, ואם-כן תחשוב שהותרה הרצועה, ואדרבה, עוד יהיה לך שכר, מאחר שאתה מעלה את האדם אל האדם העליון, לזאת אני מזהיר אותך דמו ישפך כעין שאמרו חז"ל (אבות ב) על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון. כי בצלם אלוקים עשה את האדם ואין לך רשות לשפוך דם שום אדם.

ועל-כן אם אחד מבזה אותך, שתוק שתוק אהובי אחי! ותזכה והתעלות עד בכתר, אך אם האדם אינו עושה זאת, רק יוצא להתקוטט עם המצערים אותו, בבחינת (תהילים נ) פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה, תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. ואתה רואה שהנך מצליח עם עזותך, כי (גיטין ס:) כל דאלים גבר וחציפא נצח לכשירא (ירושלמי, תענית פ"ב, ה"א). ואם-כן תחשוב שהקדוש-ברוך-הוא מסכים עמך, מאחר שאינך מקבל שום עונש, אדרבה, אתה עוד מצליח, צריך שתדע, אחי! שבודאי מחכה לך עונש נורא בעולם הבא, למרות שלעת עתה אתה מצליח. כי לעולם הקדוש-ברוך-הוא תובע עלבון הנרדפים, אפילו צדיק רודף את הרשע, כמובא במדרש (קהלת רבה, פרשה ג, סימן יט) וכל האומר הקדוש-ברוך-הוא ותרן הוא יוותר מעיו (בבא קמא נ.).

ועל-כן כשיצרך מסיתך לרדוף איזה אדם, צריך שתדע, שתקבל עונשך בעולם הבא, ולהיפך, זה האיש הכשר הסובל כל-כך עלבונות ושפיכת דמים, שמחרפין ומגדפין אותו, ואם-כן יכול להחליש דעתו ולהפסיק עבודתו חס ושלום. לזה אמר ואתם הסובלין ביזיונות ושפיכות דמים כמים פרו ורבו בתורה ובתפילה ובעבודת השם שרצו בארץ ורבו בה התמידו מאוד מאוד. ועל-ידי-זה תמשיכו טובות בכל הארץ, כי האדם עומד עליכם כמאמרם ז"ל (חולין פט.) על הפסוק (איוב כו) תולה ארץ על בלימה, אמר רבי אילעא, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, עיין שם. והבן למעשה.

למאמרים נוספים מתוך הספר "זאת התורה"
מאת כ"ק מוהרא"ש שליט"א – הצדיק מיבנאל עיר ברסלב לחץ כאן