|
[א] פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. והנה הזכיר בפסוק זה שלוש פעמים לשון קנאה, שקינא שלוש פעמים בשביל הקדוש-ברוך-הוא.
ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ד) אשר יש חיות רעות שהם חכמי הטבע, מצח הנחש, שמשם ינק גליית, הנאמר עליו (שמואל א`, יז) "ומצחת נחושת על רגליו", שזו בחינת מצח הנחש, כי גָלְיַת היה כופר, והיה רוצה להראות שכל הסיבות, הכל על-פי הטבע חס ושלום, שזה מצח הנחש. ורצה לעקור את האמונה מעם ישראל. ולכן הוא בא ארבעים יום ערב ובוקר כדי לבטל מקריאת שמע, שהוא גילוי אלוקות, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (סוטה מב:) על הפסוק (שם יז) "ויגש הפלשתי השכם והערב", כדי לבטלם מקריאת שמע שחרית וערבית, כי גָלְיַת חֵרֵף מערכות אלוקים חיים. ורצה להראות שהכל טבע ומקרה ומזל, וכפר בעיקר, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (שוחר טוב, שמואל לו, ב) היה דוד מסתכל בגָלְיַת הפלשתי, וראה אותו גיבור מזוין בכל מיני כלי זיין, אמר, מי יוכל לזה, כיוון שראה אותו שהוא מחרף ומגדף, אמר, עכשיו אני יוכל לו שאינו מפחד מהקדוש-ברוך-הוא.
כי כל עניינו של דוד המלך היה אמונה גילוי אלוקות, להראות לכולם, אשר אין כאן אלא רצון העליון, והנה תאוות ניאוף זה כפירות ואפיקורסות, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לו) כי זה תלוי בזה, אם אדם יש בו אפיקורסות סימן שהוא נואף. ואם אדם הוא נואף סימן שהוא מלא אפיקורסות, וכן אמרו חכמינו הקדושים (ברכות יב:) על הפסוק (במדבר טו) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זה ניאוף, כי זה תלוי בזה.
והנה בלעם הכשיל את עם ישראל בניאוף, שזה חורבן בית במוחין, כי יש לכל בר ישראל שלוש מוחין שמצילין אותו מתאוות ניאוף, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ח) אבל אם אדם פוגם בשלושה מוחין על-ידי-זה נכשל בפגם הברית רחמנא לצלן, ונפגם מוחו, שאינו זוכה לחידוש האמונה, לדעת שהקדוש-ברוך-הוא מחדש את הבריאה בכל יום ובכל שעה ובכל רגע. כי מאחר שאין לו כלים, לקבל את האור, אז נעשה ריבוי אור שגורם לשבירת הכלים, ובא לידי כפירה ואפיקורסות.
והנה גילה לנו רבינו ז"ל, אשר שלושה ימים טובים – פסח, שבועות, סוכות, מגלים את הרצון העליון. כי התגלות הרצון היא על-ידי הימים טובים. וכל יום טוב מגלה את הרצון. כי כל אחד מהימים טובים מכריז וקורא ומגלה את הרצון, שהכל מתנהג רק על-פי רצונו בלבד, בבחינת (ויקרא כג) "מקרא קודש", שהיום טוב קודש מכריז וקורא את הרצון. כי בכל יום טוב ויום טוב עשה הקדוש-ברוך-הוא נוראות שהם היפך הטבע, שעל-ידי-זה נתגלה הרצון, שהכל ברצונו, ואין שום חיוב הטבע כלל, בפסח יציאת מצרים שהוציאנו ממצרים באותות נוראות, בשבועות מתן תורה שנתן לנו התורה באותות נוראות, בסוכות היקף ענני כבוד. ועל-כן כל יום טוב ויום טוב מכריז וקורא את הרצון, בבחינת `מקרא קודש`, שמתגלה הרצון העליון שהכל ממנו יתברך.
והנה שלושת השבתות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב הנקראים `בין המצרים`, מובא בדברי מוהרנ"ת ז"ל (ליקוטי-הלכות, יום טוב, הלכה ה`, אות יא) שהם כנגד שלושת הרגלים. ולכן נאמר אצל פינחס שהוא אליהו (עיין זוהר כי תשא. וכן פרקי דרבי אליעזר, פרק מו) שלוש פעמים לשון קנאה. כי השלושה רגלים הם כנגד השלושה מוחין שיש אצל האדם, השומרים אותו מפגם הברית. לכן קנא שלוש פעמים כדי להציל את נשמות ישראל מתאוות ניאוף.
וזה שאנו רואים שלעולם יוצא פרשת פינחס בהתחלת בין המצרים. כי פינחס זה אליהו מלאך הברית שהוא יבוא לפני ביאת משיח, כמו שכתוב (מלאכי ג) "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה` הגדול והנורא", לרמז, שהגאולה תהיה על-ידי בואו של אליהו הנביא שיעשה שלום בעולם, כמאמרם ז"ל (עדויות ח) אין אליהו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם, שדייקא על-ידי-זה תהיה הגאולה, כמאמרם ז"ל (דברים רבה ה`, פרשה יב) גדול השלום שאין הקדוש-ברוך-הוא מבשר את ישראל שיהיו נגאלין אלא בשלום. כי (עוקצין ג) לא מצא הקדוש-ברוך-הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. וזה גם שבפרשת פינחס מוזכרים כל המועדים והקרבנות להורות שהימים האלו שהם ימי בין המצרים נתהפכים לימים טובים, והבן למעשה.
[ב] פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. ולכאורה, איזה קשר יש אחד לשני? בשביל שקינא קנאת השם, ולכן קיבל מתנה שלום.
ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן פ) ששלימות השלום הוא כששני הפכים מתאחדים יחד, היינו אש ומים, חסד וגבורה, כי אם הם אותו דבר לא שייך שלום, כי אם אש ואש או מים ומים מתחברים, זה לא נקרא שלום, רק כששני הפכים מתחברים יחד, אז נעשה שלום.
והנה פינחס מסר את נפשו עבור עם ישראל, כי יצא הכליון עליהם, והוא הלך ומסר את נפשו, והרג את זמרי. ועל-ידי-זה השיב את חמתי מעל בני ישראל. כי הניאוף מביא חמה ודינים על העולם. ובזה שמסר את נפשו להרוג אותו, על-ידי-זה נמתק כל הדינים. כי חכמינו הקדושים אמרו (ויקרא רבה, פרשה כג, סימן ט) אמר רבי שמלאי, כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. וכן אמרו (תנחומא בראשית) בעוון זימה אנדרלמוסיא באה לעולם וספה הטובים והרעים. ורבי עזריה אומר, הכל הקדוש-ברוך-הוא מותר חוץ מן הזימה. ולכן פינחס מסר את נפשו ונכנס להרוג את זמרי, שסיכן את עצמו כי רצו להרגו. ועל-ידי שמסר את נפשו זכה להשיב ולבטל את החמה שהוא מידת הדין, מעל ישראל.
והנה רש"י הקדוש מביא, לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. כי מצד אמו הוא בא מיתרו שפיטם עגלים לעבודת אלילים, שהוא מידת הדין, וקטרגו עליו. לזאת יחסו הכתוב שהוא מזרע אהרן שהוא מידת החסד, וזאת הייתה גדולתו, אף שהיה בא קודם ממקום רחוק כזה, אף-על-פי-כן מסר את נפשו, והמתיק את הדינים מעל נשמות ישראל.
ולזה קיבל מתנה מידת השלום לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, כי דייקא על-ידי שמסר את נפשו בשלהובין דרחימותא אליו יתברך, ולא הסתכל על שום דבר, על-ידי-זה בא לשלמות השלום, והבן למעשה.
[ג] פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל. ופירש רש"י, לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קכד) שיר מזמור למנצח. זמרו למי שמנצחין אותו? ושמח, כי כשמדבר לפני הקדוש-ברוך-הוא ומפרש שיחתו בטענות ובקשות רוצה לנצח את הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, והשם יתברך יש לו תענוג מזה, על-כן שולח לו דיבורים שיוכל לנצח אותו כביכול כדי לקבל התענוג, כי בלא זה בודאי לא היה אפשר לבשר ודם לנצח את הקדוש-ברוך-הוא. אך השם יתברך בעצמו שולח ומזמין לו דיבורים וטענות לנצח אותו.
ומכל זה יכולים להבין את גדולת התפילה, איך שזה מאוד חשוב בעיניו יתברך. ומכל שכן כשאדם רחוק בתכלית הריחוק, ומתעורר להתפלל אליו יתברך, זה עושה רושם גדול למעלה בכל העולמות.
והנה אמרו חכמינו הקדושים (סנהדרין מד.) על הפסוק (תהילים קו) "ויעמוד פינחס ויפלל", מלמד שעשה פלילות עם קונו, היינו תפילה בכוח. וזה שפירש רש"י, לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, היינו כי הם בעצמם לא יכלו לתאר לעצמם גודל כוח התפילה, שאפילו אדם שבא ממקום שבא, עם-כל-זאת אם הוא יתפלל באמת אל הקדוש-ברוך-הוא, הוא ינצח בתפילתו.
ולכן השבטים ביזוהו – `ראו מאיפה הוא בא, ואיך תתקבל תפילתו`? לזאת בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, להורות שאצל הקדוש-ברוך-הוא, מאוד מאוד חשוב תפילה, ואם אדם מתעקש בתפילתו אזי הוא מנצח ובא למדרגות גדולות, והבן למעשה.
[ה] פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לג) שצריך לבקש שלום, שיהיה שלום בין ישראל ושיהיה שלום לכל אדם במידותיו, היינו שלא יהיה מחולק במידותיו ובמאורעותיו, שלא יהיה חילוק בין בטיבו ובין בעיקו, תמיד ימצא בו את השם יתברך.
כי צריכים לדעת, שהקדוש-ברוך-הוא מלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה, והוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכשאדם מחדיר בעצמו ידיעות אלו שאין בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלוקות גמור הוא, על-ידי-זה יהיה מאריך אף על כל שבא עליו, ויזכה אל השלום האמיתי, שיהיה שלום במאורעותיו ובמידותיו, וכן יהיה בשלום עם כל בר ישראל.
ואיתא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לו) שעל-ידי פגם הברית הוא פוגם בדעת רחמנא לצלן, כי סילוקא דיסודא עד אבא ואימא, וכשמקלקלין את היסוד עולה קלקולו עד המוח. והנה עוון פעור היה ניאוף – שהכשילו את נשמות ישראל בכל מיני תועבות רעות של זוהמת תאוות ניאוף ובראיות אסורות, כמאמרם ז"ל (שבת סד.) מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערווה; ועל-ידי-זה נתקלקל השלום ביניהם, עד שבא פינחס ומסר את נפשו וקינא קנאת השם צבאות, והרג את זמרי בן סלוא, אשר היה שורש פורה ראש ולענה, ועל-ידי-זה הכניע את קליפת תאוות ניאוף. ותיכף כשהכניעו פינחס, זכה שהקדוש-ברוך-הוא נתן לו מתנה שלום.
כי בזמן שאדם זוכה לתקן את בריתו, על-ידי-זה נשלמת דעתו, וזוכה לשלום בעצמותיו, שאין לו שום קושיות עליו יתברך, כי כל מי שיש בו עקמומיות וקושיות על הקדוש-ברוך-הוא זה רק מחמת פגם הברית שנפגם על-ידי-זה מוחו, ואינו יכול להשלים עם מצבו, ועל-ידי-זה הוא רב גם עם הזולת, ואין לו שלום עם שום בריה, ולכן תיכף-ומיד כשבר ישראל זוכה לתקן את בריתו, הקדוש-ברוך-הוא מברכו במידת השלום, שאז דעתו בשלימות, והבן למעשה.
[ו] ותקרבנה בנות צלפחד וגו` ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן וגו`, אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על הוי"ה ועדת קורח כי בחטאו מת וגו`, ויקרב משה את משפטן לפני הוי"ה. והנה חכמינו הקדושים אמרו (בבא בתרא קיט:) מגיד שחכמניות היו. וצריך להבין מה הייתה חכמתן? וכן מדוע הדגישו פרט זה, שאבינו מת במדבר ולא היה בעדת קורח? וכן בזה שאמרו בחטאו מת, יש בזה מחלוקת (ספרי שלח) רבי עקיבא אומר מקושש עצים היה, רבי שמעון אומר מן המעפילים היה, מהי נקודת המחלוקת שביניהם?
ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ל) שהצדיק האמת יש בו שתי בחינות היינו (הושע יד) "וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", שזה זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשה לו סם המוות.
כי אם אדם משתוקק וכוסף רק להכלל באין סוף ברוך הוא, ורוצה לחזור בתשובה שלימה בתמימות ופשיטות, אז יקבל מהצדיק דרך נכונה, אבל אם אין כוונתו לשמיים אלא הוא חוקר וחולק על הצדיק, על-ידי-זה לבסוף הוא נופל ונעשה מתנגד גדול מאוד.
והנה בנות צלפחד היו חכמניות, שבאו אל משה שהוא הצדיק האמת, וטענו למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אנו רוצות חלק בארץ ישראל שהוא מקור הקדושה, אבל אבינו חטא בזה שפגם בכבוד הצדיק, לפי רבי עקיבא, שהיה מקושש עצים, היינו שפגם בבחינת `הציץ ונפגע הציץ ומת`, שהיה מקושש בין עץ החיים לבין עץ הדעת. ולפי רבי שמעון, שהיה מהמעפילים, שעלה למעלה ממדריגתו, היינו שלא היה בעדת קורח שיצא לחלוק נגד משה, אלא שאביהן לא קיבל לימוד משה כדבעי, כי אצלו היה בחינת ריבוי אור, בחינת לא זכה נעשה לו סם המוות, שנתערב אצלו מן עץ החיים לבין עץ הדעת, והיה מהמעפילים שדחק את השעה, ולכן ראוי להן לקבל חלק מהקדושה שהוא ארץ ישראל. כי אביהם לא היה מתנגד על משה כמו קורח, אלא הוא לא למד את הלימוד של הצדיק כמו שצריך, ועל-ידי-זה לא זכה נעשה לו סם המוות. וזאת הייתה טענתן.
ולכן היו חכמניות, כי באו בטענה שאביהן לא חלק על משה כמו קורח, אלא שלא קיבל את הדעת של משה כמו שצריך, ולכן מת ונתבטל, ולמה מגיע להן שלא יהיה להן חלק בקדושה שהיא ארץ ישראל, והבן היטב.
[ז] יפקוד הוי"ה אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יֵצֵא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, אשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת הוי"ה כצאן אשר אין להם רועה וגו`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ו) אשר מי שרוצה לילך בדרך התשובה צריך להיות בקי ברצוא ובקי בשוב, בחינת עיל ובחינת נפיק, היינו בין שהוא בעליה ובין שהוא בירידה עליו להיות בקי ללכת בדרך התשובה.
כי בזה העולם עוברים על כל אחד כל מיני צרות, ייסורים, נפילות והשלכות, כי הנה הוא נמשך אחריו יתברך ומדבק את עצמו באין סוף ברוך הוא, ולבו מתלהב אל עבודת השם יתברך שכל זה היא בחינת עיל, בקי ברצוא, והנה הוא נופל למטה ונכשל במה שנכשל, שכל זה הוא בחינת (תהילים קז) "יעלו שמיים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע", שהעליה אינה כסדר, והירידה אינה כסדר, והוא הולך ומתנועע כשיכור, ונפשו ברעה תתמוגג.
ולכן הוא דבר גדול מאוד להיות מקורב אל צדיק אמת, שיכול להדריכו בדרך ישרה, לחזקו לאמצו לעודדו ולשמחו בין בעליה ובין בירידה, כי מובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן פב) שלפעמים כשהוא בעליה אז דייקא הוא יכול להתרחק מרוב אור, ומכל שכן כשנופל אז בודאי יכול לצאת לגמרי מהקדושה, ולכן צריכים צדיק גדול שיוליך אותו בדרך הנכונה, שזה מה שמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ט) אשר מנהיגי וצדיקי הדור הם בסוד רוח, בחינת איש אשר רוח בו פירוש רש"י, שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד, היינו שיכולים לצמצם את האדם שלא יעלה יותר מדי, שזה (שמות יט) "פן יהרסו לעלות אל הוי"ה", שלא יבעור יותר מן המידה, ומכל שכן שלא ייצא מחוץ לגבול הקדושה.
וזה שביקש משה רבינו מאת הקדוש-ברוך-הוא קודם הסתלקותו יפקוד הוי"ה אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר ייצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, אשר יוציאם ואשר יביאם, היינו שיוכל להיות עם כל אחד ואחד בין כשנופל שזו בחינת יציאה, שיוצא מהקדושה, ובין כשעולה, שזו בחינת ביאה, שהוא בא ונכנס אל הקדושה, שתמיד יהיה הצדיק עם האדם, לחזקו ולעודדו ולשמחו ולקרבו אליו יתברך, בין בעליה ובין בירידה – ולא תהיה עדת הוי"ה כצאן אשר אין להם רועה כי כמו שצאן צריך לרועה שיוליך את הצאן בדרך הנכונה, כמו-כן צריך כל בר ישראל צדיק שיוליכו בדרך האמת, ויצמצם אצלו את האור שלא יהיה בחינת ריבוי אור, וכן שיחזקו ויאמצו ויעודדו, שלא יפול ויפרוק עול לגמרי חס ושלום.
ובזה נבין מה שכתב הבעל הטורים שמסור במסורה, כתיב הכא "ואשר יבוא לפניהם", וכתיב התם (דברים יט) "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים", כי שם נאמר בעניין ערי מקלט אם אחד הרג את הנפש בשוגג היה יכול לנוס לערי מקלט, היינו שכוח הצדיק כל-כך גדול, שאפילו אם אדם הרג את נפשו בשוגג, על-ידי כוח הצדיק הוא יכול לנוס אל ערי מקלט ולהציל את עצמו.
כי באמת אין שום אדם עובר עבירה במזיד, וכמו שאמר רבינו ז"ל (שיחות-הר"ן, סימן פט) כשאדם עובר עבירה חס ושלום, אזי עבירה הראשונה גוררת אותו לעשות עבירות אחרות, נמצא שבר ישראל אפילו שחוטא הוא שוגג, כי אין אצלו עניין מזיד, כי לא נחשדו ישראל לעשות דבר נגדו יתברך, אלא כיוון שנכשל בחטא ועבירה אחת, על-ידי-זה עבירה גוררת עבירה, שנופל יותר, והצדיק האמת הוא בחינת ערי מקלט, שאצלו יש מקלט לכל אלו הנפשות הפגומות שנפלו ונכשלו ונתלכלכו בעוונות וחטאים, והוא יכול להגביהם ולהחזירם בתשובה שלימה, ולכן הוא דבר גדול מאוד להיות מקורב אל הצדיק האמת, שהוא יכול להוליכו בדרך התשובה, שיהיה בקי ברצוא ובקי בשוב, ואף פעם לא יפול בדעתו, והבן למעשה.
|
