פרשת שופטים

חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות 

אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא

* * *

[א] שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר הוי"ה אלוקיך נותן לך וגו`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כא) אשר יש לאדם שבעה נרות – שתי העיניים, שתי האוזניים, שני נחירי החוטם והפה, והם קשורים למוח, כפי שמקדש את שבעת הנרות האלו כן זוכה למוחין נקיים, עד שזוכה להבין איך הבחירה נכללת בתוך הידיעה ועולה למעלות ומדריגת מלאך, היינו שמתבטלת אצלו מציאות עולם הזה.

והנה מספר היצירה (פרק ד, משנה יב) קורא לשבעת הנרות – שבעה שערים, שבעה שערים בנפש שתי עיניים, שתי אוזניים ושני נקבי האף והפה. ובהם נחקקו שבעה רקיעים ושבעה ארצות ושבע שעות, לפיכך חבב שביעי חפץ תחת השמיים. ופירש הראב"ד ז"ל, והם כנגד שבעת ימי השבוע, עיין שם.

נמצא, שעיקר האדם הם שבעת השערים האלו, כפי שזוכה לקדשם ולטהרם, כן מחייה את כל העולמות ואת שבעת ימי השבוע, ושבעת המידות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות, שהם זעיר אנפין ונוקבא דיליה.

והנה השופט, שופט את האדם ושוטר שומר את האדם, ולכן הזהירתנו התורה הקדושה שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך היינו אדם צריך לשפוט את עצמו בכל יום, איך הוא שומר על העיניים, על האוזניים, על החוטם ועל הפה, וכשאדם שופט את עצמו בזה העולם אין לו שום דין למעלה, כמאמרם ז"ל (ספרי שופטים) כשיש דין למטה אין דין למעלה, וכשאדם שופט את עצמו בכל יום איך הוא מתנהג עם שבעת השערים שהם שבעת הנרות על-ידי-זה יזכה לשמרם. וכן על אדם להעמיד שוטר על שבעת הנרות – שבעת השערים, שלא יסתכל במקום שאסור להסתכל. כי אמרו חכמינו הקדושים (סנהדרין מה.) אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות, ואמרו (ברכות יב:) אחרי עיניכם, זה הרהור עבירה. ואמרו חכמינו הקדושים (במדבר רבה, פרשה י, סימן ו) מה ראה הקדוש-ברוך-הוא לשאול מישראל הלב והעיניים שיהיו אחריו, לפי שהעבירה תלויה בהם, העיניים רואות את הזונה והלב מהרהר אחריה.

וכן לא ישמע מה שאסור לשמוע, כמאמרם ז"ל (כתובות ה.) דרש בר קפרא, מאי דכתיב (דברים כג) ויתד תהיה לך על אזנך? אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באוזניו. והיינו דאמר רבי אלעזר, מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתדות? מאי טעמא? אילימא משום דמחלקן, כל חדא וחדא למילתיה עבידא, דאמר מר זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זו גודל, אלא מה טעם משופות כיתדות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באוזניו. תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה. תנו רבנן, אל ישמיע אדם לאוזניו דברים בטלים, מפני שהן נכוות תחילה לאיברים. וכן ישמור את עצמו מכעס שאמרו חכמינו הקדושים (זוהר חדש נח) לא יהיה בך א`ל זר, שלא תהיה נוח לכעוס, כי כל מי שכועס זה כמו שעובד עבודה זרה.

כי המאמין האמיתי, שמאמין שהכל אלוקותו יתברך, ודבר גדול ודבר קטן לא נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, על-ידי-זה יתחזק באריכות אפיים, ואף פעם לא יבוא לידי כעס, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קנה) אשר אמונה ואריכות אפיים תלויות זו בזו, ואמרו חכמינו הקדושים (נדרים כב:) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל הכועס, כל מיני גיהנום שולטין בו, שנאמר (קהלת יא) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנום, שנאמר (משלי טז) כל פעל ה` למענהו וגם רשע ליום רעה, ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר (דברים כח) ונתן ה` לך שם לב רגז וכליון עיניים ודאבון נפש, איזהו דבר שמכלה את העיניים ומדאיב את הנפש? הוי אומר אלו התחתוניות. ואמרו (שם) אמר רבה בר רב הונא, כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר (תהילים י) רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלוקים כל מזימותיו. רבי ירמיה מדיפתי אמר, משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר (קהלת ז) כי כעס בחיק כסילים ינוח, וכתיב (משלי יג) וכסיל יפרוש איוולת. רב נחמן בר יצחק אמר בידוע שעוונותיו מרובין מזכויותיו, שנאמר (משלי כט) ובעל חמה רב פשע.

וכן ישמור על דברי פיו לא לדבר כל העולה על רוחו, וכמו שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לח) אשר כל הצרות הבאות לאדם זה רק מפני שמפקיר את דיבורו, כמו שכתוב (תהילים קמח) רוח סערה עושה דברו, כשאדם מדבר מה שאינו צריך זה גורם לו רוח סערה במוחו, ואמרו חכמינו הקדושים (פסחים צט.) יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים, שנאמר (משלי יז) אוויל מחריש חכם יחשב.

ואמרו (חולין פט.) אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהילים נח) האומנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני-אדם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם, יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר צדק תדברון. ואמרו (ויקרא רבה, פרשה כד, סימן ז) והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר, ערוות דיבור. רבי שמואל בר נחמן אמר זה ניבול הפה. כי אדם צריך מאוד מאוד לשמור על הדיבור לא לדבר כל העולה על רוחו מכל-שכן שלא ידבר דיבורים אסורים כגון לשון הרע רכילות ליצנות שהם עוונות חמורים מאוד, ואמרו חכמינו הקדושים (דרך ארץ זוטא, פרק ג) הוי דן דבריך עד שלא תוציאם מפיך.

ועל-כן אם אדם שופט את עצמו בכל יום איך הוא מתנהג בשבעת הנרות שהם השבעים שערים וכן שומר עליהם, על-ידי-זה יזכה למוח נקי עד שיאיר בו רוח הקודש, כי הכל תלוי כפי קדושת שבעת הנרות – שבעה שערים האלו, העיניים, האוזניים, החוטם והפה שהם כנגד ארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, כמובא (עץ חיים, שער א), ואם זוכה לזככם ולטהרם אז מאירים בו ארבעת השמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ונמשך עליו אור, זיו, חיות ודביקות הבורא יתברך שמו, אשרי מי ששופט את עצמו בכל יום ושומר על השערים שלו שאז יזכה לרב טוב הגנוז והצפון, והבן למעשה.

[ג] לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן טו) כדי לזכות להעלות את היראה צריכים משפט, היינו שישפוט את עצמו על כל מה שהוא עושה, לראות אם הוא עושה את רצונו יתברך או לא. ועל-ידי-זה ששופט את עצמו וידון בעצמו את כל עסקיו, על-ידי-זה הוא יסיר מעליו כל הפחדים, ויעלה אצלו בחינת ברה ונקיה, ותישאר אך יראת השם שלימה, ולא יראה אחרת. כי כשאין אדם דן ושופט את עצמו, אזי דנים ושופטים אותו למעלה, כמאמרם ז"ל (תנחומא משפטים) אם יש דין למטה אין דין למעלה, אם אין דין למעלה יש דין למטה, כי כששופטים את האדם במשפט דלעילא, אזי הדין מתלבש בכל הדברים וכל הדברים נעשים שלוחים למקום לעשות בזה האיש משפט, וזה מה שמפחיד את האדם, וזה מה שמציק ומצער את האדם.

ולכן אשרי האדם שזוכה לשפוט את עצמו בכל יום בינו לבין קונו, ויבקש על עצמו רחמים ותחנונים פן ואולי מטעה את עצמו, כי רבינו ז"ל גילה לנו (שיחות-הר"ן, סימן נא) את זה תקבלו ממני שלא יטעה אתכם העולם, כי העולם מטעה מאוד.

וזה לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים – אזהרה למשפט העצמי, כאשר שאתה שופט את עצמך, היזהר לשפוט משפט אמת שלא תטעה את המשפט, ולא תכיר פנים, ומכל-שכן שלא תיקח שוחד, היינו שהאדם יכול לשחד את עצמו כאילו זה לא נורא וכו`, עשיתי רחמנא לצלן חטא ועוון זה וכו`, או פשעתי ועוויתי בצורה כזו וכו`, וירצה להצדיק את עצמו שזה נקרא שוחד, שמשחד את עצמו, כי כשאדם בא להתוודות אל הקדוש-ברוך-הוא, צריך להיות בלב אמת, בלב חזק ואמיץ, ויספר לפניו יתברך את כל אשר עשה, כי זה עיקר וידוי דברים לגלות להקדוש-ברוך-הוא את הכל.

וזוהי האמת לאמיתה, ולא יטה את המשפט, ולא יכיר פנים, כי בדרך כלל אדם לא רוצה להודות על האמת, וזה לא נקרא וידוי דברים ומשפט, כי הרי הוא מטעה את עצמו, ומה יהיה עונשו? כי השוחד יעוור עיני חכמים – עיני השכל, היינו שלא תהיה לו ראיה רוחנית ולא ישיג אלוקות, כי תיכף כאשר משחד עצמו, וממאן לספר לפניו יתברך את האמת מה שעשה, הרי זה נקרא שוחד שמשחד ומטעה את עצמו, על-ידי-זה יהיה עונשו שתתעוורנה עיני שכלו, שלא יזכה לראות את האלוקות שבתוך הבריאה, ומה גם ויסלף דברי צדיקים שיהפוך את דברי הצדיקים, ויסלף את דבריהם, וכמו שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לא) שאמונה וברית הולכות ביחד, כמו שכתוב (תהילים פט) "ובריתי נאמנת לו". וכשפוגם בברית נפגמת אצלו האמונה, ועל-ידי-זה הוא מסלף את דברי הצדיקים, כי לא זכה נעשה לו סם המוות.

ולכן העיקר לבוא אליו יתברך בלב אמת, לב פשוט, לב נשבר, ולהתוודות אליו יתברך ויספר לפניו יתברך את כל אשר עם לבבו, ויגלה לפניו יתברך את האמת כמו שהיא, ולא ישחד עצמו, אז יזכה לראות במו עיניו את אמיתת מציאותו יתברך, איך שהוא יתברך מחייה ומקיים את כל הבריאה כולה, והבן למעשה.

[ט] תמים תהיה עם הוי"ה אלוקיך. פירש רש"י, התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך תקבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן יב) שאדם הולך אחר שכלו וחכמתו יכול ליפול בטעותים ומכשולות רבים, ולבוא לידי רעות גדולות חס ושלום, ויש שקלקלו הרבה כגון הרשעים הגדולים מאוד, המפורסמים, שהטעו את העולם, והכל היה על-ידי חכמתם ושכלם ועיקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ופשיטות בלי שום חכמות ולהסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שמה השם יתברך, ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו, רק אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו לאו, ואזי בודאי לא יכשל לעולם.

ובאמת, עלינו להתבונן, איך אדם יכול לדעת שהקדוש-ברוך-הוא נמצא פה או לא? אלא מובא (תיקוני זוהר, תיקון כב) אורייתא, דהא קודשא בריך הוא חד איהו. נמצא, שהקדוש-ברוך-הוא והתורה הם אחד, כי התורה היא חכמתו יתברך, ולכן אדם צריך תמיד להסתכל בכל דבר שעושה שיהיה על-פי התורה, וכל התנהגותו תהיה על-פי השולחן ערוך שזו תמצית תורה שבעל פה.ולכן אם זה מתאים על-פי השולחן ערוך יעשה, וידע שהקדוש-ברוך-הוא נמצא שם. אבל אם זה נגד השולחן ערוך ידע שהקדוש-ברוך-הוא לא נמצא שם. וכך צריך יהודי להתנהג על-פי השולחן ערוך, ולא יזוז כי הוא זה מהשולחן ערוך, ואז ידע שהשם יתברך נמצא אצלו.

ואפילו אם אדם נפל במקום שנפל בירידות ונפילות כאלו שהוא מלא ספיקות והרהורים רעים נגדו יתברך, חס ושלום, מרוב צרותיו וייסוריו הקשים שעוברים עליו, עם-כל-זאת ראוי לו לחזור בתשובה ולחפש ולבקש "איה מקום כבודו" איפה אתה ריבונו של עולם. ובזה שאדם מחפש ומבקש אחריו יתברך, על-ידי-זה מתגלה לפניו מלך הכבוד בעצמו.

כי קרבן עולה בא על הרהור הלב, אם חס ושלום הוא פגם וחטא בהרהורים רעים אחריו יתברך, שנתעקם לבבו בעיקומים וסיבובים, ונכנסים בו קושיות וספיקות בו יתברך, שזה עוון חמור מאוד, על-ידי שמחפש ומבקש אחריו יתברך "איה מקום כבודו", על-ידי-זה הוא עולה אל תכלית מדריגה העליונה, שזה (בראשית כב) "איה השה לעולה", בזה שאדם מחפש ומבקש "איה מקום כבודו" זה כמו שהקריב שה לעולה, ונתכפר לו, וזה עיקר היהדות ללכת בתמימות ופשיטות, וכל פעם שנכנסות בלבבו אילו קושיות וספיקות אחריו יתברך, עליו לבוא לפניו יתברך ולהשתטח ולבכות ולהתחנן "איה מקום כבודו", ויבכה על מר גורלו – איך נפל בספיקות והרהורים רעים אחריו יתברך? ועל-ידי-זה יתעלה בתכלית העליה – שיתגלה אליו מלך הכבוד בעצמו איך שהכל זה אלוקות.

וזה תמים תהיה עם הוי"ה אלוקיך פירש רש"י, התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך תקבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו. כי כאשר אדם הולך בתמימות עמו יתברך ובתוקף צרותיו וייסוריו ומרירותיו שעוברים עליו, אינו חוקר אחר העתידות, אלא מקבל כל מה שבא עליו בתמימות, אז זוכה להיות נכלל באין סוף ברוך הוא, ונעשה אחד עמו יתברך. אשרי מי שאינו מטעה את עצמו ומתנהג בדרך זו, ואפילו שכבר עבר עליו מה שעבר, עם כל זה הוא חזק בדעתו, שאף פעם לא יעזוב את הקדוש-ברוך-הוא, אלא תמיד יחפש אחריו יתברך – "איה מקום כבודו" אז דייקא יזכה לגילוי אלוקות בתכלית מדריגה העליונה, ובלבד שלא יתייאש עצמו אפילו במצבים הכי קשים, והבן למעשה.

[י] תכין לך הדרך וְשִׁלַּשְׁתָּ את גבול ארצך אשר ינחילך הוי"ה אלוקיך, והיה לנוס שמה כל רוצח. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ו) כשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה, היינו שידע איך ללכת בדרכי התשובה, כי יש לכל בעל תשובה עליות וירידות, וצריך להיות לו שתי בקיאויות היינו בקי ברצוא בקי בשוב, כמובא (זוהר, ויקהל ריג:) זכאה מאן דעיל ונפיק, כי זה עיקר השבח של אדם שיכול להיכנס ויכול לצאת, היינו שאף פעם לא נשבר, שזה סוד כוונת אלול, (שיר-השירים ו) א`ני ל`דודי ו`דודי ל`י, אני לדודי זה סוד עיל, רצוא, ודודי לי זה סוד ונפיק, ושוב, שזה מה שאמר דוד המלך (תהילים קלט) אם אסק שמיים שם אתה ואציעה שאול הנך.

וזה סוד כוונת אלול (ישעיה מג) הנותן בים דרך, להאיר בחינת דרך בים, ודרך זה נפתח חודש אלול, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן פב) כי עיקר הירידות של אדם הוא על-ידי פגם הברית, שאז פוגם בבחינת דרך, כמו שכתוב (בראשית ו) כי השחית כל בשר את דרכו, וזה (משלי ל) דרך אשה מנאפת, תיכף כשאדם פוגם בבחינת דרך על-ידי-זה הוא נטבע בים הסוער של הבלי עולם הזה ונאבד לגמרי, ולכן צריכים את הבקיאות אפילו שנכשל כבר במה שנכשל, אסור להתייאש בשום-פנים-ואופן. וזה סוד בק"י שהוא שם הוי"ה אלקי"ם שעולה בק"י שהוא סוד י`חוד ב`רכה ק`דושה, ופעמיים בק"י עולה כמספר דר"ך, היינו שמי שנפל לעומקא דתהומא רבה ורוצה לחזור בתשובה, צריך שתהיינה לו שתי הבקיאויות, בקי ברצוא שכאשר עולה למעלה עליו לידע שעדיין אינו יודע כלום, ועליו להתעלות יותר ויותר, וכן להיפך אם אדם נופל ויורד בכל פעם יותר רחמנא לישזבן מריבוי תאוותיו שבוער בו היצר הרע, עליו להתחזק ולא להתייאש בשום-פנים-ואופן, כי אין שום ייאוש בעולם כלל, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן עח).

ואז אם יש לאדם את שתי הבקיאויות האלו, אז הוא הולך בדרך התשובה ויכול לצאת אפילו מעמקי עמקים מהשאול תחתית שנפל בו בפגם הברית, רחמנא לישזבן, ונעשה יחוד בין חמה ללבנה, וזה סוד א` שיש בה נקודה עליונה ויש בו נקודה תחתונה ובאמצע הקו, שזה י` למעלה י` למטה ובאמצע ו`, היינו חיבור בין משה לבין יהושע הרב והתלמיד, כי באופן שאדם יזכה לחזור בתשובה הוא מוכרח להיות מקורב אל הצדיק האמת, שהנקודה התחתונה שהוא התלמיד יתחבר אל הנקודה העליונה שהוא הרב, אבל כדי שיהיה חיבור ביניהם עליו לעבור ביזיונות ושפיכות דמים, שזה הו` שבתוך הא` שהוא רקיע שמיים אש ומים סוד הבושה, שנשתנה פניו לכמה גוונים.
כי אי אפשר להיות מקושר אל הרב, אלא על-ידי שסובל עלבונות ביזיונות ושפיכות דמים הן מעצמו והן מאחרים, אבל כשזוכה לעבור על הכל אז זוכה לתשובה שלימה, ויהיה נעשה אדם היושב על הכסא שיהיה נכלל באין סוף ברוך הוא.

וזה תכין לך הדרך וְשִׁלַּשְׁתָּ את גבול ארצך אשר ינחילך הוי"ה אלוקיך, והיה לנוס שמה כל רוצח, היינו דר"ך התשובה צריך להיות בסוד א` – י` עליונה י` תחתונה ו` באמצע, שזה תכין לך הדר"ך שצריכים להכין לעצמו בימי אלול הקדושים את הדר"ך של התשובה שהוא פעמיים בק"י שעולה דר"ך.

וזה וְשִׁלַּשְׁתָּ את גבול ארצך אשר ינחילך הוי"ה אלוקיך, באופן שתהיה מקושרת הנקודה התחתונה שהוא התלמיד אל הנקודה העליונה שהוא הרב, צריך לסבול בושות וחרפות שזה הו` באמצע, ולכן וְשִׁלַּשְׁתָּ את גבול ארצך דייקא, כי צריך להיות שלוש דייקא, דהיינו נקודה העליונה ונקודה התחתונה והו` באמצע, אשר ינחילך הוי"ה אלוקיך שזה סוד בק"י הוי"ה אלקי"ם, לנוס שמה כל רוצח היינו אדם שחוטא, בר מינן, הוא רוצח את נשמתו, ואף אחד אינו חוטא במזיד אלא בשוגג. ולכן נותנים לו את חודש התשובה – חודש אלול שהוא בחינת ערי מקלט, לברוח שם ולהציל את נשמתו מרדת שחת, ולכן יוצא שתמיד קוראים פסוק זה בחודש אלול, והכל כדי לעורר את עצמו תכין לך הדרך של התשובה, אשרי מי שמכניס דיבורים אלו בתוך לבו ואז טוב לו כל הימים, והבן למעשה.

[יא] כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי הוי"ה אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ד) כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שכתוב (תהילים נו) בהוי"ה אהלל דבר באלוקים אהלל דבר, היינו הן שהולך לו טוב, שהוא שם הוי"ה שם החסד, הן שהולך לו היפך מהטוב שהוא שם אלוקים שם הדין, עליו לזכור שבכל ממנו יתברך, וכשידע כל זאת, נקראת ידיעה שלימה.

כי עיקר הדעת הוא אחדות של חסד וגבורה, זה נקרא דעת היינו שלא יחלוק בין חסד וגבורה, ויברך על כולם הטוב והמטיב, וזה נקרא הוי"ה אחד ושמו אחד, וכעין שאומרים חכמינו הקדושים (ברכות נד:) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר (דברים ו) ואהבת את הוי"ה אלוקיך בכל לבבך וגו`, היינו הן שהולך לו בטוב והן שהולך לו ברע, תמיד מחויב לברך את הקדוש-ברוך-הוא.

אבל כשאדם חוטא, עוונותיו חקוקים על עצמותיו, כמו שכתוב (יחזקאל לב) ותהי עוונותם חקוקה על עצמותם, כי כל עבירה יש לה צירוף אותיות. וזה נחקק בתוך עצמותיו. וזה מה שנוקם בו כמו שכתוב (ירמיה ה) עוונותיכם הטו אלו, וכתיב (תהילים לד) תמותת רשע רעה, והחטאים והעוונות ורשעות שאדם עושה – נוקמים בו, ומה שאדם סובל בחייו זה רק מהרע שהוא עצמו עשה.

ואי אפשר להוציא את החטאים מעצמותיו אלא על-ידי וידוי דברים, כשאדם זוכה ומתוודה להקדוש-ברוך-הוא אז יוצאים מעצמותיו הצירופים הרעים, וזוכה להגיע לדעת האמת, שאין בלעדיו יתברך כלל, כי נפתח לו האור אין סוף ברוך הוא, ואמרו חכמינו הקדושים (במדבר רבה, פרשה כ, סימן יג) בלעם היה רשע ערום ויודע שאין עומד בפני הפורענויות אלא תשובה, שכל מי שחוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו. כי הוידוי דברים שאדם מתוודה להקדוש-ברוך-הוא, זה מה שמוציא את העוונות שנחקקו בעצמותיו, ואמרו חכמינו הקדושים (תורת כהנים, בחוקותי) אמר הקדוש-ברוך-הוא שמיד שהם מתוודין על עוונותיהם אני חוזר ומרחם עליהם, כי אצל הקדוש-ברוך-הוא מאוד מאוד חשוב וידוי דברים שאדם מתוודה אל הקדוש-ברוך-הוא. וכן מובא (זוהר, בראשית נו) כל מאן דאודי על חטאיה. קודשא בריך הוא שביק ליה ומחיל על חוביה. וכשאדם זוכה לדעת השלימה, יודע שהכל ממנו יתברך, על-ידי-זה מאיר עליו האור אין סוף ברוך הוא, וכבר אין הפרש אצלו בין טוב לרע בין הוי"ה לאלוקים.

וזה פירוש (שמות כ) אנכי הוי"ה אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. היינו הן הוי"ה הן אלוקיך, תבין שכל זה אנכי – הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, אשר הוצאתיך מארץ מצרים איתא המדרש (בראשית רבה, פרשה טז) כי כל הגלויות נקראים על שם גלות מצרים מפני שהם מיצרים לישראל, מבית עבדים זה סובב על ביטול המידות רעות של הארבע יסודות המכונות בשם עבדים, כי כל הארבעה יסודות – אש, רוח, מים, עפר, שמהם באות כל התאוות הרעות הם מתחת גלגל הירח. והירח מכונה בשם עבד כמובא (זוהר, וישב קפא) הנה ישכיל עבדי – דא סיהרא.

והצדיק האמת יכול להביא את האדם לדרגה זו שישיג את אמיתת מציאותו יתברך ותתגלה אליו הדעת השלימה, ושום דבר בעולם לא יוכל לבלבלו, אלא תמיד יהלל את הקדוש-ברוך-הוא, בהוי"ה אהלל דבר באלוקים אהלל דבר, ועל-ידי-זה תתבטלנה אצלו כל התאוות רעות והמידות רעות והוא אינו מפחד משום בריה שבעולם.

וזה פירוש כי תצא למלחמה על אויבך תיכף-ומיד כשאדם יוצא לאוויר העולם, יש עליו כבר מלחמה מהיצר הרע, כמו שכתוב (בראשית ד) לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו וגו`, ועיקר האויב של אדם זה היצר הרע שמכשיל אותו בעבירות. וראית סוס ורכב זה הס"מ ונוקבא דיליה שמתגברים על אדם שחטא, עם רב ממך כי כל החטאים והעוונות שאדם חוטא בפרט בפגם הברית, על-ידי-זה בורא קליפות ומשחיתים כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קמא) שזה עם רב שבאים עם הס"מ ונוקבא דיליה, עליך לדעת שהכל ממך, עם-כל-זאת עליך להתחזק לא תירא מהם כי הוי"ה אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים.

כי אם תלך בדרך הזו שגילה לנו רבינו ז"ל, לדעת, שהן מה שעובר עליך לטוב והן מה שעובר עליך לרע, זה הוי"ה אלוקיך עמך ואסור לפחד משום דבר שבעולם, כי אין בלעדיו יתברך כלל, ובכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם, ואז בידיעות אלו המעלך מארץ מצרים יעלה אותך מהארציות, הגשמיות והעוביות שנפלת אליהן ומצירות לך.

וזה העיקר בזה העולם, להתחזק בכל המצבים שעוברים עליו, ואפילו הקשים ביותר ולא להתייאש בשום-פנים-ואופן, וחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כי אין שום רע יוצא מלמעלה, ואף שיש דברים שאין אנו מבינים, עם-כל-זאת עלינו להתחזק בכל המצבים שבעולם, כי מנסים את כולם בכל מיני ניסיונות קשים ומרים, ועיקר שלימות האדם, כשיודע, שכל מאורעותיו הם לטובתו, ומתחזק בכל המצבים שרק עוברים עליו.

וזה הניסיון הכי קשה לאדם, כשעוברות על בני-אדם צרות משונות מבית ומחוץ, נתבלבלים דעתו ושכלו ואז סובל סבל גדול, כמו שאומרים חכמינו הקדושים (נדרים מא) דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית. כי עיקר האדם זה הדעת, ושלימות הדעת היא, כשהוא יודע אשר חסד וגבורה מאוחדים יחד, הן שהולך לו טוב שזה הוי"ה שם החסד, והן שהולך לו להיפך בגבורה זה אלקי"ם שם דין, הכל ממנו יתברך, זו נקראת שלימות הדעת, כי כשיש אחדות בין חסד לגבורה נמשכת מזה ספירת הדעת, והבן למעשה.

[יב] ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ערב) כתיב (תהילים צה) היום אם בקולו תשמעו, זה כלל גדול בעבודת השם יתברך שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, כי אסור לבלבל את עצמו מיום לחברו, כי כל יום הוא יום, וזה שייך הן בגשמיות בעסק פרנסתו והצטרכותו, והן ברוחניות בעבודת השם יתברך בלימוד תורה ובקיום המצוות ובתפילה, אסור להתבלבל משום בריה שבעולם ורק יידע אם אתה רוצה לשמוע בקולו יתברך אין לך רק היום הזה, ובכל יום ויום יש לאדם מלחמה חדשה, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ס) שכל יום כשמתחיל לאדם הוא בקטנות ובצמצום, ואדם צריך להרחיב את היום.

וכן מובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן פד) שבכל יום ויום מאיר האור הגנוז אורו יתברך, ולמה אין אדם זוכה לזה? מפני שבאים נחשים ועקרבים שהם מחשבות זרות ומבלבלים מחשבתו, ועל-ידי-זה הוא לא יכול לראות את האור הגנוז שמאיר בכל יום ויום. וזה ואמר אליהם הכהן המשיח, שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם, שהוא מכריז אל כל בר ישראל – דע! שדייקא היום הזה אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם, כמאמרם ז"ל (קידושין ל) בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו, ואלמלא עזרו לא יכול לו, ואמרו חכמינו הקדושים (סוטה מב.) אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד כדאי שיושיע אתכם. כי בזה שאדם קורא קריאת שמע שהוא אמונה בו יתברך, על-ידי-זה ינצח את המלחמה.

ואמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לו) שכשבוערת באדם תאוות ניאוף, עצתו שיאמר שמע ישראל הוי"ה אלוקינו הוי"ה אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שעל-ידי שני פסוקים אלו יכניע ויקרר ממנו את תאוות ניאוף הבוערת בו. ולכן אמרו חכמינו הקדושים (מנחות צט:) אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימיש, ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ, כי אחרת הוא כבר לא ילמד תורה, וכל-כך חשובה מצות קריאת שמע בבוקר ובערב, שכמו שלמד תורה ביום ובלילה, כמאמרם ז"ל (שוחר טוב, תהילים א) כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית, מעלה עליו הכתוב כאילו יגע בתורה יומם ולילה, ולכן אם אין לאדם אלא זכות קריאת שמע שאומר בכל יום שמע ישראל כדאי אתם שיושיע אתכם.

ואמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ופירש רש"י אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו. ארבע אזהרות, כנגד ארבעה דברים שמלכי האומות עושים, מגיפים בתריסיהם כדי להקישן זה לזה, כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם, להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול. אל ירך לבבכם מצהלות סוסים. אל תיראו מהגפת התריסין. ואל תחפזו מקול הקרנות. ואל תערצו מקול הצווחה.

וזה סובב על כל בר ישראל, שהקליפות והסיטרא אחרא שבו מחמת עוונותיו, באים אליו לשברו בכל מיני תכסיסים מתכסיסי מלחמה, ועל זה הכהן המשיח מחזק את כל בר ישראל אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ובפרט אם אדם חזק באמירת קריאת שמע. וזה שמצינו אצל גליית (שמואל-א` יז) ויגש הפלשתי השכם וערב. ואמר רבי יוחנן (סוטה מב:) – כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית, ואמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ד) שגליית היה מצח הנחש, שרצה להראות שהכל טבע מקרה ומזל, ובא דוד והכניעו, וכמו שכתוב (שמואל-א` יז, מ) ויקח מקלו בידו ויבחר לו חמשה חלוקי אבנים מן הנחל וישם אותו בכלי הרועים אשר לו ובילקוט, וקלעו בידו, ויגש אל הפלשתי וגו`, וישלח דוד את ידו אל הכלי ויקח משם אבן ויקלע ויך את הפלשתי את מצחו, ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו ארצה וגו`.

ומובא בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא, פנחס רמז.) ואינון לקבלייהו חמש תיבין דאינון שמע ישראל הוי"ה אלוקינו הוי"ה וכו`, אחד שכלול ביה קודשא בריך הוא ושכינתיה עיין שם, שאלו חמשת האבנים היו כנגד קריאת שמע, כי איך מכניעים את השונא של האדם שהוא היצר הרע, דייקא על-ידי קריאת שמע, ועל-ידי איזו אבן הכניעו, יש לומר על-ידי אבן שהוא נגד שמע ישראל, שהיא אחדות בין נשמות ישראל. וזה שאמר רש"י, שאין מחוסר איבר יוצא למלחמה, היינו שכלל נשמות ישראל הם קומה שלימה, ואם מתאחדים יחד, מנצחים. אבל כאשר מדברים בשנאה על אחד מבר ישראל, על-ידי-זה נופלים.

ולכן דוד המלך, שממנו יוצא משיח צדקנו, כשרצה להכניע את גליית שהוא מצח הנחש, שרצה להראות שהכל טבע מקרה ומזל, לקח אבן אחת מחמשת האבנים של קריאת שמע שהיא כנגד שמע ישראל, וקלעו במצחו, ונפל על פניו וכרת את ראשו כי עיקר הוא אחדות, כשעם ישראל מתאחדים יחד אז יכולים להפיל את השונאים שבאים בארבעה דברים להפחיד את נשמות ישראל.

ולמה דייקא בארבעה דברים? אלא מובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כה) שבכל עולם מהד` עולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, מתגברים בכל פעם הדמיונות והקליפות, וצריכים להכניע אותם על-ידי גדולת הבורא יתברך שמו, שהוא גילוי אלוקותו יתברך, ועל-ידי הוי"ה אלוקינו הוי"ה אחד מכניעים אותם, כי העיקר תלוי באחדות שהוא שמע ישראל, תשמעו יחד נשמות ישראל, שתהיו איבר אחד, כי אין מחוסר איבר יוצא למלחמה.

והעיקר לזכור שאין לכם אלא היום הזה, שזה ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה, כל יום ויום זה מלחמה חדשה שמתגברות קליפות וסיטרא אחרא על האדם, ועל-ידי קריאת שמע שהיא האמונה מכניעים ומבטלים אותם לגמרי, והבן למעשה.

למאמרים נוספים מתוך הספר "זאת התורה"
מאת כ"ק מוהרא"ש שליט"א – הצדיק מיבנאל עיר ברסלב לחץ כאן