|
[ב] ואלה שמות בני ישראל וגו`. ודורשי רשומות אמרו ש`מ`ו`ת` ראשי תיבות: ש`ניים מ`קרא ו`אחד ת`רגום. וכן כתב הבעל הטורים: ו`אדם א`שר ל`ומד ה`סדר ש`ניים מ`קרא ו`אחד ת`רגום ב`קול נ`עים י`שיר י`חיה ש`נים ר`בות א`רוכים ל`עולם, והוא על דרך שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות ח.) לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו, ויש לעיין למה דייקא כאן נמצא הרמז הזה?
ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן יט) ששניים מקרא ואחד תרגום הוא תיקון הברית, ומכניעים על ידו את הרע של אומות העולם. והנה ידוע, שהחל מפרשת שמות מתחילים ימי השובבי"ם שהם מסוגלים לתקן את אשר פגם האדם בברית, ולכן בא תכף ומיד לרמז בהתחלת פרשת שמות שהוא ראשי תיבות ש`ניים מ`קרא ו`אחד ת`רגום, כי עכשיו מתחילים ימי שובבי"ם, ואם רוצים לתקן את אשר שיחת וקילקל, שיהיה נזהר מאוד מאוד לסיים בכל שבוע שניים מקרא ואחד תרגום שזה תיקון נפלא לפגם הברית, כי הוא מכניע את הרע שבלשונות העכו"ם, והתרגום הוא הממוצע בין לשון הקודש ובין לשונות העכו"ם, והבן למעשה.
[ד] ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ופירש רש"י: עשה עצמו כאילו לא ידע. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ספר המידות, אות דעת, סימן לג) מי שמשלמין לו רעה תחת טובה, הקדוש-ברוך-הוא, מרחם עליו, ונותן לו שכל גדול בעבודת הבורא.
כי באמת, אין עוד מידה יותר יפה כמו מידת הכרת הטוב, כשאדם עשה לך טובה זכור לו אותה תמיד, ולהיפך, אין עוד מידה מגונה כמו כפוי טובה. וזה שאמרו חכמינו הקדושים (מדרש אגדה) מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה, מפני שהוא כעניין כפירה בהקדוש-ברוך-הוא, כופה טובה הוא, האדם הזה הוא כופה טובתו של חברו, למחר הוא כופה טובתו של קונו. וכן הוא אומר בפרעה "אשר לא ידע את יוסף", והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף, אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו וכפה טובתו, ולבסוף כפה טובתו של הקדוש-ברוך-הוא, שאמר "לא ידעתי את השם", הא למדת שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר.
וכן אמרו חכמינו הקדושים (שמות רבה, פרשה א, סימן ח) אשר לא ידע את יוסף, וכי לא היה מכיר את יוסף? אמר רבי אבין, משל לאחד שרגם אוהבו של מלך, אמר המלך התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך, לכך כתב עליו המקרא כלומר היום אשר לא ידע את יוסף, למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את השם.
כי באמת, אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלוקות גמור הוא, ובני אדם טועים בזה שמפרידים את מצוות בין אדם לחברו ממצוות בין אדם למקום, ויכול אחד להיות צדיק גדול בין אדם למקום, אבל בין אדם לחברו הוא יכול להיות רשע גמור, לגנוב ממנו, לחרפו ולבזותו, ולעשות לו את כל העוולות שבעולם, וכאילו שום דבר לא קרה. והנה חכמינו הקדושים אמרו (יומא פה:) עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. נמצא שיותר חמורות העבירות של בין אדם לחברו מעבירות שבין אדם למקום. וחכמינו הקדושים אמרו (ברכות יט:) גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, כל-כך הקדוש-ברוך-הוא, מקפיד על כבוד הבריות. ואמרו חכמינו הקדושים (אבות דרב נתן, פרק טו) יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, כיצד? מלמד שכשם שרואה את כבודו כך יהא אדם רואה את כבוד חברו, וכשם שאין אדם רוצה שיהא שם רע על כבודו, כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על כבודו של חברו.
ומכל זה נמצינו למדים איך שצריכים לשמור מאוד מאוד על כבוד הבריות ולא להיות כפויי טובה כלפיהם, כי בזה שהוא כפוי טובה, מגלה שיש בו כפירות ואפיקורסות, והוא מלא טענות גם על הקדוש-ברוך-הוא, כי אם מפרידים בין מצוות של בין אדם לחברו, לבין המצוות שבין אדם למקום, זו ראיה שיש אצלו פגם באמונה. ומכל שכן כשאדם מחרף ומבזה את הצדיק על זה לא יבוא ה` סלוח לו. וזה שאמרו חכמינו הקדושים (בראשית רבה, פרשה לט, סימן יב) החמיר הקדוש-ברוך-הוא, בכבודו של צדיק יותר מכבודו. ולכן אם אדם הוא כפוי טובה לחברו ומכל שכן להצדיק שיגע וטרח בשבילו, ומסר נפשו עבורו, לבסוף הוא יהיה כפוי טוב להקדוש-ברוך-הוא.
וזה ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ופירש רש"י, עשה עצמו כאילו לא ידע, נמצא, שהיה כפוי טובה. כי הרי יוסף הציל את כל ארץ מצרים מהרעב, ועוד גם הכניס שם את כל העשירות שבעולם, כי (בראשית מא) "וכל הארץ באו מצרים לשבר אל יוסף כי חזק הרעב בכל הארץ", וכתיב (שם מז) "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים ויבא יוסף את הכסף ביתו פרעה", ולבסוף הוא מתגלה ככפוי טובה, ואומר אשר לא ידע את יוסף, ומה כתיב אחר כך? – "לא ידעתי את הוי"ה", שהיה כפוי טובה כלפי הקדוש-ברוך-הוא.
ולכן מי שמשלמין לו רעה תחת טובה, הקדוש-ברוך-הוא מרחם עליו ונותן לו שכל גדול בעבודת הבורא, שזה מה שנאמר אחר-כך (שמות יב) "וינצלו את המצרים", ודרשו חכמינו הקדושים (מכילתא בא) מלמד שעבודה זרה שלהם נתכת ובטלה וחזרה לתחילתה. ועם ישראל זכו לשפע גשמי ולשפע רוחני, שפע גשמי הוא ביזת הים, שהיו יותר מה שלקחו במצרים, כמאמרם ז"ל (תנחומא בא) בזת הים גדולה מבזת מצרים, ושפע רוחני שראו את השכינה על הים, כמאמרם ז"ל (סוטה ל:) בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיוון שראו את השכינה, עולל הגביה צווארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו זה א`לי ואנוהו.
ולכן דייקא על-ידי שהיה פרעה כפוי טובה, שזה אשר לא ידע את יוסף, פירש רש"י: עשה עצמו כאילו לא ידע, על-ידי-זה אמר אחר-כך לא ידעתי את הוי"ה, שכפר בעיקר ועם ישראל זכו לגילוי שכינה שזה שכל גדול, והבן למעשה.
[ה] הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן א) אשר יעקב הסתכל תמיד על השכל שיש בכל דבר, שהוא החיות אלוקות המחיה את הדבר הזה, שזה עיקר החכמה, מה שאין כן עשו מסתכל רק על גשמיות וחומריות הבריאה, כי על שם זה נקרא עשו לשון עשוי, כי רחמנא לצלן הוא כופר בכל, לית דין ולית דיין, כאילו הכל עשוי מעצמו. ולכן ביזה את הבכורה, כמו שכתוב (בראשית כה) "ויבז עשו את הבכורה" שהיא חכמה אלוקית.
וזו היא מלחמת היצר טוב עם היצר הרע, היצר טוב תמיד מעורר את האדם להסתכל על החיות אלוקית שיש בתוך הבריאה, אשר דומם צומח חי מדבר הם לבוש לגבי אין סוף ברוך הוא, כי אין בלעדיו יתברך כלל, ולהפך היצר הרע, מושך תמיד אל גשמיות הבלי עולם הזה, כאילו הכל טבע מקרה ומזל, ועל-ידי מה נותנים כוח להיצר טוב שיתגבר על היצר הרע, על-ידי לימוד תורה, כמאמרם ז"ל (קידושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. ואמרו (שם) אמר הקדוש-ברוך-הוא בראתי יצר הרע ובראתי תורה תבלין כנגדו, כי אם אדם לומד תורה, וכל דיבורו הוא רק דיבורי תורה, על-ידי-זה מתגבר תמיד על יצרו הרע שרוצה להמשיך אותו אל טבע מקרה ומזל, ולהפך מכל זה היה פרעה, שעם ישראל היו בגלות תחת שליטתו על-ידי "פה רע" ששלט בהם.
וזה שאמר הבה נתחכמה לו הבה ונכניס את חכמתנו שהיא חכמה חיצונית – כפירות ואפיקורסות בהם, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה כי אם ירבה בלימוד תורה הקדושה, הרי זה יוכל לנו, ונוסף גם הוא על שנאינו שהוא היצר טוב ונלחם בנו שאנו בחינת היצר הרע, ועלה מן הארץ היינו על-ידי לימוד תורה הם יעלו מן הארציות, ויתגלה להם שהכל אלוקות גמור הוא.
וזה היה פחדו הגדול של פרעה, שעם ישראל ישתמשו עם החכמה העליונה שהיא חכמת אלוקות, ולכן רצה להתגבר עליהם, אבל לא הועיל לו, כי למדו תורה גם במצרים, מה שקבלו מאבותיהם השבטים הקדושים שקבלו מיעקב אביהם, כמאמרם ז"ל (שמות רבה פרשה ה, סימן יח) מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש-ברוך-הוא גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת. ולכן אשרי מי שעוסק בכל יום בתורה, שעל-ידי-זה לא יוכל לו היצר הרע, לנתקו מרוחניות חיות אלוקותו יתברך, והבן למעשה.
[ח] ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה. ופירש רש"י: וימת מלך מצרים, והוצרכו ישראל לתשובה וכו`, נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם.
ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן רו) כי יש חילוק גדול בעבירה שעושה האדם, חס ושלום, בין אם נתעורר תכף-ומיד ושב בתשובה, אזי אפשר לו בקל לחזור למקומו, כי כשעושה עבירה, חס ושלום, אזי הולך ונוטה מהדרך הישר אל דרך אחר מקולקל, ושם יוצאים מאותו הדרך כמה וכמה נתיבות ודרכים תועים ומקולקלים מאוד, שכשמתחילין לילך, חס ושלום, באותו הדרך הרע, אזי תועים ונבוכים באלו הדרכים עד שקשה לשוב ולצאת משם, אבל השם יתברך דרכו לקרות את האדם תכף כשרואה שהוא תועה מדרך השכל, וקוראו שישוב לאחוריו ולכל אחד קורא לפי בחינתו, יש שקוראו ברמיזה, ויש בקריאה ממש, ויש שבועט בו ומכהו. וזוהי הקריאה שלו, וכו`, ועל-כן כשעדיין לא נטה הרבה מדרך הישר, אזי אפשר לו בקל לשוב, מחמת שהוא מכיר עדיין את הקול ורגיל בו, כי זה סמוך היה אצל השם יתברך, והיה שומע קולו, ועדיין לא שכח את הקול, ועדיין לא תעה הרבה באלו הדרכים האחרים התועים והנבוכים, ועל-כן בקל אפשר לו לשוב.
ולכן ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה ופירש רש"י: וימת מלך מצרים, והוצרכו ישראל לתשובה וכו`, נצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל, ורוחץ בדמם; כי נתעוררו תכף-ומיד בתשובה אליו יתברך על-ידי שראו ששוחט תינוקות ישראל, והם לא מזמן ירדו ממנו יתברך, ועדיין שמעו את קול הקריאה, ומהם בעצמם נתעוררו נשמות ישראל. היינו כי ככל שאדם יותר צעיר, יותר נתעורר בתשובה אליו יתברך, כי זה לא מכבר ירדה נשמתו מעולם העליון ועדיין זוכר את קול הקריאה שקורא אותו הקדוש-ברוך-הוא, כי הוא מכיר כביכול את קולו יתברך, ולכן דייקא על-ידי שפרעה היה שוחט תינוקות של ישראל, ובודאי הם צעקו, אזי מהם נתעוררו נשמות ישראל בתשובה, והבן למעשה.
[ט] ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה. ויש לדייק מהי הלשון אל האלוקים, הלא היה צריך לכתוב "ותעל שועתם מן העבודה".
ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן יד) שכל התפילות שהאדם מתפלל, צריך להתפלל למען השכינה, היינו עבור נשמתו, אפילו אלו התפילות המפורשות בתפילה שהן לצרכי הגוף, כגון רפאינו וברך עלינו וכו`, ושאר צרכי הגוף, צריכים להתפלל רק בשביל נשמתו, לפרנסת נשמתו ולרפואתה, כי ממילא כשנתתקן שם ברוחניות נתתקן גם בגשמיות.
וזה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה "אל האלוקים" דייקא, היינו כי כל תפילתם הייתה רק למענו יתברך, שהתפללו שיתוקן ברוחניות, וזה אלקי"ם עולה כמספר הטב"ע, שתפילתם הייתה, שגם בתוך הטבע תתגלה האלוקות, ואז כשיתוקן ברוחניות יתוקן גם בגשמיות, והבן למעשה.
|
