זאת התורה – תולדות

פרשת תולדות

חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות 

אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא

* * *

[א] ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב`, סימן עט) יצחק אותיות ק"ץ ח"י, קץ מרמז על הזמן כמו "מקץ שנתיים ימים", שהוא אריכת הזמן, אברהם אצלו מתאחד הזמן "אברהם אוהבי", "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו", עד כאן.

כי יש בני אדם שכל כך מרים להם החיים, עד שמסתובבים עם מחשבות של התאבדות, רחמנא לצלן, לאבד את עצמו לדעת, מרוב מרירות וצרות שעובר עליו, שזה קץ" ח"י, רוצים לעשות קץ לחייהם, כי יצחק על שם הגבורה, ולכן אין עוד מצוה יותר גדולה, מלחזק אנשים כאלו שהם ממורמרים, ועובר עליהם מרירות וצרות, שזו הייתה עבודת אברהם שהכניס אהבה בין בני אדם, והראה להם איך שהקדוש-ברוך-הוא, אוהב אותם. ועל-ידי מידת אהבה, נתבטל הזמן, בבחינת "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו", כי להיפך, כשאדם ממורמר ומרים לו החיים, הוא רואה לפניו אריכות זמן מאוד, כי הוא נופל תחת המקום ותחת הזמן, עד שנדמה לו שאף פעם לא תגמרנה לו הצרות, ולכן שורה עליו מידת הדין והגבורה, בחינת יצחק, שהוא אותיות ק"ץ ח"י, שמריבוי הזמן הוא רוצה לעשות קץ לחייו רחמנא לצלן, והתיקון לאדם כזה הוא רק לקרבו אל מידת אהבה, שזו מדריגת אברהם, שהלך באהבה עם כל אחד, ועל-ידי-זה גיירו וקרבו אל הקדוש-ברוך-הוא, ומרוב אהבה שהכניס בכל אחד, על-ידי-זה נתבטל הזמן, בבחינת "כימים אחדים באהבתו".

וזה ואלה תולדות, ודרשו חכמינו הקדושים (מדרש אגדה) תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, יצחק, כשעובר על אדם בחינת יצחק, שהוא ק"ץ ח"י, שמרוב מידת הגבורה והדינים שעוברים עליו, הוא רוצה לעשות קץ לחייו, חס ושלום, העצה היא, שיהיה בן אברהם, שילך במידתו של אברהם, שהוא חסד, אהבה, ששם נתבטל הזמן ורואה איך שהקדוש-ברוך-הוא אוהב אותו, ועל-ידי-זה אברהם הוליד את יצחק, כי הוא מתחיל לחיות חיים חדשים.

ומה שפירש רש"י ז"ל שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, היינו שרואים בחוש שטבע רע שיש בין בני אדם כשהם רואים אדם שבור ומדוכא, עושים ממנו ליצנות, ולא יודעים שבנפשם הם, כי מסכן האדם הזה שהוא שבור ומדוכא מי יודע אל איזה פח יכולים להפיל אותו אם לא יחזקו אותו, ומובא בדבר רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן י) אבימלך נקרא בעל גאווה, מלשון אבי מלך, אני רוצה להיות מלך, ולכן אם רואים ליצנים שעושים ליצנות מאדם שבור, שהוא בחינת יצחק, מידת הגבורה, שעוברים עליו דינים ומשברים, עד שרוצה רחמנא לצלן להתאבד, כי ק"ץ ח"י צריכים לדעת שאלו רשעים ארורים בעלי גאווה, כי לא ישבור אדם איש עני ונכה רוח, אלא אם הוא מלא גאות וישות, ועונשו קשה מאוד, ולכן צריכים מאוד להיזהר כשרואים אדם שבור ורצוץ שצריכים לחזקו לאמצו ולעודדו ולשמחו, ואין קץ במעלת האדם שמחזק נשברי לב, והבן למעשה.

[ד] ויעתר יצחק לה` לנוכח אשתו. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן ה) לאחר גזר דין צריך להלביש התפילה, כדי שלא יבינו המלאכים העומדים לשמאל ולא יקטרגו עיין שם. היינו כשיש איזה גזר דין חס ושלום בעולם, אזי הצדיקים מלבישים את תפילתם באיזה מאמר שאומרים תורה, או סתם מדברים עם בני אדם, ואף אחד אינו יודע שבאותו זמן הם מדברים עמו יתברך, ועל-ידי-זה פועלים בתפילתם, כי אין מי שיקטרג, כי לא עולה על דעת שום בריה, שהם מדברים אז אליו יתברך.

כי באמת, הצדיקים דבוקים תמיד בו יתברך, ולפני עיניהם נגלית תמיד רק אמיתת מציאותו יתברך, כי הלא אין בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל עצם עצמיות חיות אלוקותו יתברך, והן דומם צומח חי מדבר, והן הגלגלים והמזלות והכוכבים וצבא השמיים וכו`, הכל לכל אלוקותו יתברך שהתלבש עצמו כביכול בלבוש הזה, ובכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם ממש.

ועל כן כשאלו הצדיקים השלמים מדברים אל איזה בן-אדם או אומרים איזה מאמר, הם מדברים אז אליו יתברך, ובפרטיות כשהם מדברים אל נשותיהם, אזי כל דיבורם הוא כאשר מדברים אל השכינה כמו שאמר רבינו ז"ל (חיי מוהר"ן, סימן תקסג) בימי אברהם אבינו הייתה השכינה נקראת שרה, ובימי יצחק בשם רבקה, ובימי יעקב רחל ולאה. ודבר זה סובב אצל כל אחד ואחד וכו`. ועל-כן כשיש איזה גזר דין חס ושלום בעולם, ואי אפשר להתפלל כסדר התפילה, על-כן מלבישים תפילתם באילו דברי תורה או שיחה, והמלאכים העומדים לשמאל אינם יודעים שהם מתפללים עכשיו, ועל-כן נתקבלת אז תפילתם.

וזה פירוש ויעתר יצחק לה` תפילתו הייתה אז להשם יתברך, שיהיו לו בנים. אך מאחר שהיה לאחר גזר דין, כי היו עקרים, ועל-כן הלביש את תפילתו בדיבור עם אשתו – שזה לנוכח אשתו שלא יקטרגו עליו, ועל-ידי-זה נמתק הדין, והבן.

[ו] ויעקב איש תם יושב אהלים. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימנים ט, קיב), אשר ידוע הוא כי סביב רשעים יתהלכון (תהילים יב), כי הסטרא אחרא מסבבת הקדושה, כי את זה לעומת זה עשה אלוקים, ובפרט מי שכבר נמשך אחר עבירות חס ושלום ונמשך אחר הסטרא אחרא, ושם מקומו חס ושלום, והם מסבבין אותו מכל צד וכו`. וכאשר יעורר רוחו לשוב אל ה`, קשה לו מאוד להתפלל ולדבר דיבורים לפני השם יתברך, כי הן מסבבים אותו מכל צד כל אחד כפי בחינתו, ונשאר רחוק ממנו יתברך ומסובב בחושך ואפילה ומרים לו החיים וכו`.

אך איך יזכה לצאת מהחושך שנלכד בו? העיקר שהכל תלוי בו הוא אמת, לילך בדרך אמת לפי מדריגתו, כי חותמו של הקדוש-ברוך-הוא אמת (שבת נה.), והוא יסוד הכל, כי אמת הוא ראש תוך סוף. וכיוון שהוא במדריגת אמת, ומתחיל לדבר את הדיבורים עם אמת, אזי כביכול נתלבש בו אור השם יתברך בעצמו, ואז נאמר עליו ה` אורי וישעי (תהילים כז). וכיוון שה` אור לו יכול למצוא את הפתחים ולצאת מהחושך והגלות שהוא סגור שם ויאיר על עצמו אורו יתברך; עיין שם.

וזה פירוש ויעקב אי"ש ת"ם אותיות י"ש אמ"ת יושב אהלי"ם אותיות אלהי"ם. היינו שיעקב – איש הישראלי, שיש בו מידת האמת, אזי יושב אצל האלהי"ם תמיד, כי העיקר הוא האמת, שירגיל את עצמו לדבר תמיד עמו יתברך דיבורי אמת, וימשיך את עצמו רק אל האמת, אז דייקא יזכה לישב תמיד אצלו יתברך.

ומובא בספרים הקדושים (עיין פרדס רימונים לרמ"ק, שער יז, פרק ד) כי אלהי"ם גימטריא `הטבע`, היינו מי שמרגיל את עצמו להתנהג במידת האמת, ומחפש תמיד רק אחר האמת, שהיא חותמו של הקדוש-ברוך-הוא, אזי יכול אפילו כאשר ישב בתוך הטבע שהוא אלקי"ם, יזכה להרגיש רק את השגחתו יתברך הפרטי פרטית, כי כך היא האמת, אשר אין שום טבע כלל, והטבע כסא לההשגחה, כי הכל לכל אלוקות גמור הוא. ואל גילוי זה יכולים לזכות רק כפי מידת האמת שיש בו, והבן.

[ט] ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. יש לומר על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א`, סימן א`, ובליקוטי הלכות פקדון, הלכה ד, אות יט), כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל שיש בכל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל להתקרב אל השם יתברך על-ידי אותו דבר. וזה בחינת יעקב ועשיו, היצר הטוב והיצר הרע, יעקב בחינת היצר הטוב מעורר תמיד להסתכל בהשכל שיש בכל דבר, לדבק את עצמו בו יתברך ולקשר את עולם הזה אל עולם הבא – לגלות ולפרסם איך שכל פרט ופרט מעסקי העולם הזה מקושר ומיוחד בעולם הבא, שזו בחינת בכורה, שהוא בחינת פי שניים (בכורות נא:).

ומי שמרגיל את עצמו בדרך זה – למצוא תמיד את השם יתברך בכל עסקיו. ובכל דבר גשמי מגלה תכף ומיד את הרוחני, בזה מחבר ומייחד עולם הזה אל עולם הבא, שזו נקראת בכורה – פי שניים, עולם הזה ועולם הבא [עיין במדרש תנחומא (פרשת נשא) "כי לי כל בכור" בעולם הזה ולעולם הבא, עיין שם. ועיין במדרש שוחר טוב (שמואל יט) כל מקום שנאמר `לי`, אינו זז לעולם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, בבכור כתיב "קדש לי כל בכור", עיין שם]. עליו נאמר `עולמך תראה בחייך`, וחי חיים נצחיים. כי כבר לא אכפת לו בין חיים למיתה (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן כא) כי תמיד דבוק בו יתברך בדביקות אמת.

אבל עשו לא כן, כי זה לעומת זה, והוא בחינת היצר הרע אשר לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, והוא מפריד בין עולם הזה לעולם הבא, וכל ימי חייו הם פרודים ממנו יתברך, שזה בחינת (ברכות יח:) רשעים בחייהן נקראים מתים. כי מאחר שהפרידו עצמם ממנו יתברך, והפרידו בין עולם הזה לעולם הבא, על-כן אין שייכת אצלם בחינת בכורה, שהוא החיבור בין עולם הזה לעולם הבא, בחינת פי שניים, כנ"ל.

וזה שאמר עשו הנה אנכי הולך למות היינו שכל הליכתי היא רק בעולם הזה שהיא בחינת מיתה כי הפריד עצמו ממנו יתברך ועל-כן ולמה זה לי בכורה וכנ"ל, והבן.

[י] ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר איתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן: ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו. ויש לומר, על-פי מה שכתב רבינו ז"ל (ספר המידות אות בגדים, חלק שני, סימן ה) העושה בגדים לחברו יכול לשנות רצון חברו לכל מה שירצה הן בגשמי והן ברוחני.

והנה יעקב אבינו לא רצה בבגדי עשו, אלא אמו רבקה הכריחה אותו לזה, וחכמינו הקדושים אמרו (מדרש אגדה) שנגאלו ישראל בשביל שלא שינו את לבושם, כי תכף ומיד כשבר ישראל לובש מלבוש עכו"ם על-ידי-זה עושה אצלו רושם, ולכן תכף ומיד כשהתלבש יעקב בבגדי עשו, על-ידי-זה הייתה לעשו שליטה עליו, כמו שאמר "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי".

ועל כן דייקא רבקה שהיא הלבישה לו את בגדי עשו, אמרה לו, "ברח לך אל לבן אחי חרנה וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך". ואחר כך כתיב "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" היינו שהלך אל החרון אף, וסבל מה שסבל מעשו ומלבן שרצו להרגו, והכל התחיל מאז שהחליף את לבושו ונתלבש בלבוש של עשו.

וזה מוסר השכל לכל בר ישראל, שלבל יחליף את בגדיו להתלבש בבגדי הגויים, כי זה עושה רושם גדול על האדם. ועינינו הרואות, אשר כל מי שמחליף את בגדיו אל בגדי גויים לבסוף נמשך אחר דרכיהם, ולכן החכם עיניו בראשו, לשמור מאוד מאוד לא לשנות את בגדיו, אלא ילך עם בגדי יהודים, ולא יתבייש מפני המלעיגים, וזה ימנע אותו מלבוא חס ושלום לילך בדרכי הגויים, ודרכי הקלים, הריקים והפוחזים, כי כשבר ישראל הולך בלבוש יהודי, זה שומר אותו שלא יתערב ביניהם, והבן למעשה.

למאמרים נוספים מתוך הספר "זאת התורה"
מאת כ"ק מוהרא"ש שליט"א – הצדיק מיבנאל עיר ברסלב לחץ כאן