![]() |
פרשת תרומה חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא
* * * |
[ב] ויקחו לי תרומה. פירש רש"י – לי לשמי. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קטז) הנותן צדקה ניצול מעבירות, כי כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמיים (שבת קנא:). וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו (ברכות לג). וכיוון שמרחמין עליו בהכרח נותנין לו דעת, ואזי ניצול מלבוא לידי עבירה, כי אין אדם עובר עבירה אלא אם-כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.). אבל כשיש לו דעה ניצול מעבירות. והנה התכלית שהאדם צריך להגיע בזה העולם, שתמיד יהיה שמו יתברך, לפני עיניו, כמו שכתוב (תהילים טז) "שויתי הוי"ה לנגדי תמיד". ודרשו חכמינו הקדושים (סנהדרין כב.) המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה` לנגדי תמיד.
והנה המשכן היה מקום תפילה, ששם השרה הקדוש-ברוך-הוא שכינתו, כמאמרם ז"ל (תנחומא תרומא). ולכך נקרא `משכן העדות` שהוא עדות לכל באי העולם שהקדוש-ברוך-הוא שוכן במקדשכם. ולכן ציוה הקדוש-ברוך-הוא ויקחו לי תרומה, שלכל אחד יהיה חלק במשכן, שהוא מקום השראת השכינה, מקום התפילה, ולכן פירש רש"י לי לשמי, כי בזה שהאדם נותן צדקה, נמשכת עליו דעת. ועיקר הדעת שמרגיש שהקדוש-ברוך-הוא נמצא ואין בלעדיו נמצא, ועל-ידי-זה ניצול מעבירות, ולכן אמרו חכמינו הקדושים, (שמות רבה, פרשה נא, סימן ד) כיוון שהלך משה לבקש רחמים עליהם מיד סלח להם הקדוש-ברוך-הוא שנאמר (במדבר יד) "ויאמר הוי"ה סלחתי כדברך", אמר משה, ריבון העולם, הריני מפויס שמחלת לישראל, אלא הודיע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם, אמר לו הקדוש-ברוך-הוא, חייך, הריני משרה שכינתי בתוכם שנאמר (שמות כה) "ועשו לי מקדש", ומכירין שמחלתי להם, לכך נאמר משכן העדות שעדות היא לישראל שמחל להם הקדוש-ברוך-הוא. ולכן ויקחו לי תרומה, פירש רש"י לי – לשמי. כי בזה שהאדם נותן צדקה נמשכת עליו דעת שהוא השראת השכינה שמו יתברך, ועל-ידי-זה ניצול מעבירות, והבן למעשה.
[ד] ויקחו לי תרומה. וכתב הבעל הטורים, תרומה אותיות תורה מ`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן צא), התקשרות באמת לצדיקים אמיתיים הוא תועלת גדול מאוד מאוד, כי על-ידי-זה זוכים לתשובה שלימה ולכפרת עוון ונמתקים הדינים ונתבטלים לגמרי, ונעשה על-ידי-זה יחוד קודשא ברוך הוא ושכינתיה. כי הנה הצדיק האמת, הוא זכה להגיע אל מדריגה עליונה בהשגות אלוקות, עד שאצלו שורה חכמה עילאה, היינו חכמות של עולם הבא, דביקות באין סוף ברוך הוא. ואילו לאנשים קטנים יש חכמה תתאה, היינו חכמה של עולם הזה, כל מיני חכמות של הבלים והבלי הבלים, והצדיק האמת מרחם עליהם, ורוצה להגביהם ולהעלותם, ולהביאם אל מדריגה עליונה שהוא אוחז בזה, ולכן הוא מדבר עם המון עם דיבורים וסיפורים של מה בכך, ובזה הוא מלביש חכמה עילאה בחכמה תתאה, וכך מקרב אותם אל הקדוש-ברוך-הוא. והנה התלמיד שרוצה להבין את דברי הרב נקרא ל`, לשון לימוד, שהוא רוצה ללמוד, והרב שמלמד את התלמיד נקרא י` על שם החכמה, וזה `לי`. ולכן אמרו חכמינו הקדושים (סוטה יג:) כד מית משה רבנו, צווח קודשא בריך הוא, וי מי יקום לי עם מרעים, מהי הלשון `לי`, אלא כי משה רבנו היה עוסק כל ימיו להגביה ולהעלות את נשמות ישראל מבחינת חכמה תתאה אל בחינת חכמה עילאה, ולכן כשנסתלק צעק הקדוש-ברוך-הוא, וי מי יקום לי עם מרעים, ל"י דייקא, היינו לחבר את הרב עם התלמיד. וזה ויקחו `לי` תרומה, אותיות תורה מ`, כי הקדוש-ברוך-הוא אמר למשה, `ויקחו לי תרומה` היינו אתה שהנך חכמה עילאה, תקשר את עצמך עם נשמות ישראל שהם חכמה תתאה, ויהיה חיבור בין למ"ד ליו"ד – לי. ועל-ידי-זה תחדיר בעם ישראל לימוד תורה הקדושה שניתנה בארבעים יום, כי זה כוחו של הצדיק האמת, שיכול להחדיר אפילו שהירודים והפחותים, רצון וחשק חזק ללמוד תורה. וזה שפירש רש"י – `ידברו לבו` לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב, כי זה עיקר עבודת הצדיק האמת, שמכניס רצון טוב לנשמות ישראל, ללמוד תורה, והבן למעשה.
[ה] ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ויש לומר על-פי דברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן צא) ההתקשרות באמת לצדיקים אמיתיים היא תועלת גדולה מאוד מאוד, כי על-ידי-זה זוכים לתשובה שלימה ולכפרת עוון, ונמתקים הדינים ונתבטלים לגמרי, ונעשה על-ידי-זה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. כי באמת צריכים לדעת שאדם מוכרח להתקרב אל צדיק אמת שהוא יורה לו את הדרך הנכונה, איך להתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא, ולא שייך להגיד שהוא יכול להיות צדיק ומקורב אל הקדושה בלי שיתקרב אל צדיק אמיתי. ובפרט מי שיודע בנפשו שחטא ופגם מאוד, כמו שיש היום אנשים שחטאו ועברו על כל העבירות שבתורה רחמנא לישזבן, איך שייך אפילו לדמות לעצמו שהוא יכול לתת לעצמו עצה בלי התקרבות אל הצדיק האמת. כי על-ידי כל חטא ועוון שאדם חוטא, הוא עוקר את עצמו מכל העולמות, וצריך רחמים רבים, רחמים גדולים, להחזיק מעמד במקום שנמצא, ומכל-שכן לצאת מהמקומות המזוהמים והנפולים והירודים שירד ונפל אליהם, ההכרח להיות מקורב אל צדיק אמיתי שדבוק בחי החיים בו יתברך, בביטול כל הרגשותיו, ובודאי בזכות הצדיק, על-ידי גודל קדושתו ודביקותו באין סוף ברוך הוא, ישפיע גם עליך אור וזיו וחיות ודביקות הבורא יתברך שמו. כי באמת הצדיק הגדול במעלה נוראה ונפלאה מאוד, הוא תמיד דבוק באין סוף ברוך הוא, ולא זז מהדביקות כי הוא זה, ולנו אין שום מושג להבין מה זה צדיק שדבוק בקביעות בו יתברך, מייחד ייחודים קדושים ומטייל בעולמות עליונים, כמו מי שמטייל בגן עדן על-ידי שמות וייחודים, בטל ומבוטל לגמרי באין סוף ברוך הוא, והוא מרכבה לשכינת עוזו יתברך. ולכן מי שזוכה להיות מקושר את צדיק אמת כזה, שהוא בטל לגמרי אליו יתברך, ואין לו כבר שום הסתכלות בזה העולם, כי ניטלו ממנו כל הרגשות העולם הזה הגשמי והחומרי, הוא רק רואה ומבין באלוקותו יתברך, על ידו תזכה לחזור בתשובה שלימה ולכפרת עוונות ויהיו נמתקים ממך כל הדינים ויתבטלו לגמרי, ותזכה גם-כן להמשיך עליך אור וזיו וחיות ודביקות בריך הוא ושכינתיה. והנה יש חכמה עילאה שזה החכמה של עולם הבא, גילוי אלוקות בתכלית המדריגה בעליונה, שמאיר שם אלוקותו יתברך כאור השמש בצהרים, שהאור הזה קשה מאוד מאוד לקבל למי שלא הכין את עצמו לזה. וזה נקרא חכמה עילאה חכמת אלוקות. ויש חכמה תתאה, חכמה של עולם הזה, שכל מי שממציא איזו חכמה, נכלל בחכמה תתאה. אבל אם אינו מקשר את החכמה שגילה אל רוחניות חיות אלוקות, הרי הוא עוקר את החכמה תתאה מחכמה עילאה שזה הפגם הגדול ביותר, וזה גורם פירוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, כביכול.
וזה מה שאמרו חכמינו הקדושים (עבודה זרה יט.) שיחתן של תלמידי חכמים צריכין לימוד, היינו השיחות חולין של צדיקים הן בעצמן לימוד עמוק איך שהם יכולים לקשר את הכי גרועים אליו יתברך, על-ידי שיחות חולין שמדברים עימהם. כי הצדיק האמת מלביש את השגתו בשיחות וסיפורים, ועל-ידי-זה הוא מעלה אותם בעליה גדולה מאוד. וזה אשר יו"ד היא חכמה עילאה כי יו"ד על שם המחשבה נאמרה. ולמ"ד זו בחינת התלמיד שנותן את לבו להבין את דברי רבו, ועל-ידי-זה יוצא צירוף לי. ולכן כשהצדיק מסתלק מן העולם אז הקדוש-ברוך-הוא, מאוד מאוד מצטער, כמאמר חכמינו הקדושים (סוטה יג:) כד מית משה רבינו צווח קודשא בריך הוא, וי מי יקום לי עם מרעים, `לי` דייקא, כי זה חיבור בין חכמה עילאה לחכמה תתאה, יו"ד זה חכמה עילאה, חכמת אלוקות, שהצדיק אוחז בזה, למ"ד זה לב התלמיד שרוצה לקבל ממנו, ועל-ידי-זה נעשה הייחוד בין למ"ד לבין יו"ד, שאלו הן האותיות `לי`. וזה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ופירש רש"י: `ועשו לשמי בית קדושה`. כי באמת במשכן וכן בבית-המקדש, שם הייתה השראת השכינה, ומי שרק נכנס למשכן או לבית-המקדש, נשפע עליו אור אלוקי, ונתקשרה אצלו חכמה עילאה בחכמה תתאה, ועכשיו כשחרב הבית-המקדש ואין לנו לא משכן ולא מקדש, נשאר לנו הצדיק האמת הדבוק בו יתברך, ומי שזוכה להיות מקורב אליו על-ידי-זה נשפעת עליו גם-כן חכמה עילאה, והעיקר שהתלמיד יבטל את עצמו לגמרי אל רבו, ויתן את לבו, בחינת הלמ"ד, אל רבו, ועל-ידי-זה תימשך עליו קדושה שהוא סוד יו"ד, ויהיה אצלו הייחוד `לי`, והבן למעשה.
[ו] ועשית שניים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת. ופירש רש"י, כרובים דמות פרצוף תינוק להם, מקשה תעשה, שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפורת לאחר עשייתם כמעשה צורפים וכו`, אלא שיהיה מעשת זהב אחת. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רסה), שלמעלה בשמיים נשמת הזכר והנקבה הם אחד, וכשיורדים למטה לזה העולם, נתפצלים, הזכר יורד דרך זוג אחד, והנקבה יורדת דרך זוג אחר, וזה קשה לזיווגם, אבל תכף-ומיד כשמתחברים יחד, אז נתגלה שהיו בשמיים כנשמה אחת. וזה ועשית שניים כרובים זהב מקשה תעשה אותם, וזה מרמז על זוג שהם צריכים להיות אחד, והנה הכרובים היו מעל הכפורת, והכפורת הייתה על ארון הברית, להורות, שבני זוג הנישאים מרמזים על שני הכרובים, צריכים להתנהג רק על-פי התורה, ודייקא על-ידי-זה ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך וגו`. כי דייקא כשהזוג מתנהג על-פי התורה – השכינה שרויה ביניהם, כמאמרם ז"ל (סוטה יז.) איש ואשה זכו שכינה ביניהם, ולכן היו הכרובים דייקא על ארון הברית, ששם התורה, והבן למעשה.
[ז] והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ג) שהנבואה הוא בסוד שתי ציפורים. וכשאדם שומע קול נגינה ממנגן כשר והגון אזי טוב לו לעבודת השם יתברך, ויכול להמשיך על עצמו שפע רוח נבואה. ולהפך, אם שומע קול נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת השם יתברך, והשתי ציפורים מביאים על-ידי שנעשה מצורע, על-ידי שדיבר לשון הרע. ומובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נד) שעל-ידי לשון הרע, מתגבר עליו כוח המדמה, שהוא הפך הנבואה. והנה קול הנבואה יצא מבין שני הכרובים, כמו שכתוב ונועדתי לך שם, ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל, שדייקא מבין שני הכרובים יצא קול הנבואה, ושני הכרובים הם בסוד בינה ומלכות, וכמו-כן השתי ציפורים חיות טהורות, שמשם נמשכת הנבואה, הן בסוד בינה ומלכות. כי אדם צריך תמיד להתבונן מכל דבר על הרוחניות, חיות האלוקות שיש בכל דבר, ולשמוע את הקול הפנימי שיש בכל דבר, ולהבין את הרמזים שהקדוש-ברוך-הוא מרמז לו, וכן צריך לשמור על הדיבור, שלא לדבר כל העולה על רוחו, ואז דייקא זוכה לסוד הנבואה, שמאיר עליו אור עליון ונורא מאוד בהשגות אלוקות, ומבין דבר מתוך דבר, עד שנתגלים אליו סודות נוראים, פלאי פלאים, והנה חכמינו הקדושים אמרו (בבא בתרא יב:) מיום שחרב בית-המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות, ולכן הכרובים היו להם פני רביא – פנים של תינוקות. וזה מה שאנחנו מוצאים שתנאים ואמוראים אמרו לתינוק `פסוק לי פסוקך`, כי עכשיו אין לנו בית-מקדש ואין לנו כרובים, ועל-ידי-זה מוציאים ממה שהתינוקות למדו, וכן אמרו חכמינו הקדושים (סוטה ג) אין אדם עובר עבירה אלא אם-כן נכנס בו רוח שטות, וכתיב (משלי כ) "מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי", נמצא, שאצל כל אחד יש בו בחינת רוח שטות, ולכן הצדיקים הדבקים באין סוף ברוך הוא, ושומרים על פיהם, הם יכולים לקבל רמזים ורוח הנבואה, מתינוקות ושוטים, ששומעים מכל אחד מה שהוא מדבר, ומבינים דבר מתוך דבר, והבן למעשה.
[י] ועשו ארון עצי שיטים, אמתים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו. ויש לדייק למה הוסיפו לכל צד `חצי`? אלא יש לומר, כי בארון היו הלוחות, שבהם כלולה כל התורה כולה, כמאמרם ז"ל (ברכות ה`.) אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב (שמות כד) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לוחות – אלו עשרת הדיברות. תורה – זה מקרא. והמצוה – זו משנה. אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים. להורותם – זה תלמוד, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני. וכן אמרו (במדבר רבה, פרשה יג, סימן טו), את מוצא תרי"ג אותיות יש מן אנכי עד אשר לרעך כנגד תרי"ג מצוות, וז` יתירות כנגד ז` ימי בראשית, ללמדך, שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה, ולכן בארון היו הלוחות, שהם כלל התורה. ולכן היה אורך והרוחב והגובה `חצי`, כי אדם צריך תמיד לדעת, שעדיין לא השיג את התורה, וככל שלומד יותר את התורה, עליו לזכור שעדיין עוד לא השיג את שלימות התורה, ואז תמיד יוכל להשלים את עצמו יותר ויותר, כי אם אדם חושב שכבר למד את כל התורה ויודע את התורה – סימן שלא למד כלום. ובשביל זה הייתה המידה של הארון אמתים וחצי אורכו, ואמה וחצי רוחבו, ואמה וחצי קומתו, להורות, אשר האורך, הרוחב, הגובה, צריך תמיד להיות `חצי`, כי אי אפשר להשיג את התורה בפעם אחת, אלא צריכים ללמוד כל ימי חייו, ותמיד יזכור שהוא רק יודע חצי, והבן למעשה.
[יב] ועשית כפורת זהב טהור אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה. ופירש רש"י, כיסוי על הארון שהיה פתוח מלמעלה ומניחו עליו כמין דף. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן יב) אשר עיקר היהדות הוא תמימות ופשיטות, בלי שום חכמות כלל, וכל דבר מה שהוא צריך לעשות, צריך לראות שהקדוש-ברוך-הוא שמה, ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו. כי להפך, מי שהולך אחר שכלו וחכמתו הוא יכול לבוא לטעויות רבות. והנה לכאורה, איך אדם יכול לראות אם בעניין הזה נמצא הקדוש-ברוך-הוא או לא, שרבינו ז"ל מדקדק כל-כך ואומר אשר צריך להסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם השם יתברך, אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה ואם לאו לאו, ואזי בודאי לא יכשל לעולם?! אלא ידוע אשר כתוב בזוהר הקדוש (אחרי עג.) קודשא בריך הוא ואורייתא חד היא, התורה והקדוש-ברוך-הוא הם דבר אחד, ולכן בכל דבר שהוא עושה, הוא צריך לראות שיהיה על-פי הלכות התורה, אז ידע שהקדוש-ברוך-הוא נמצא שם, אבל אם זה לא על-פי התורה, צריך שידע שאין הקדוש-ברוך-הוא נמצא שם. והנה בארון היו מונחים הלוחות שהם כלל התורה, כמאמרם ז"ל (ברכות ה.) אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב (שמות כד) ואתנה לך את הלוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לוחות – אלו עשרת הדיברות. תורה – זה מקרא. והמצוה – זו משנה. אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים. להורותם – זה תלמוד, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני. ועל-זה ציוה הקדוש-ברוך-הוא שתהיה כפורת, שהוא כיסוי על הארון, עם עץ פשוט מצופה זהב, להורות, אשר על הארון שהייתה שם התורה, צריך להיות מכוסה עם עץ פשוט, היינו ללכת בדרך פשטות, ואז ילך בטח, כמו שאמר החכם מכל אדם (משלי י) "הולך בתם ילך בטח". וזה אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה ואמרו חכמינו הקדושים (מנחות צח.) אמה בת שישה טפחים, נמצא אמתיים וחצי, זה חמש עשרה, שהוא סוד י"ה שהם המוחין, שעיקר שלימות הפשיטות צריך להיות בלי שום ישות וגאווה. ולכן אמר רבינו האריז"ל ששם י"ה מסוגל לבטל את הגאווה, (`גאוה` עולה בגימטריא כמספר `יה`). ולכן האורך של הכפורת שהוא עץ פשוט שעושה על הארון ששם מונחת התורה, צריך להיות אמתיים וחצי ארכו כמספר י"ה, לבטל ממנו את הגאווה שלא יתגאה בזה שהוא יודע ללמוד, וכן הרוחב צריך להיות אמה וחצי שהוא תשעה טפחים כנגד ד` ה`, ומובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן מט) שהמלכות עושה קודם דל"ת דלית לה מגרמה כלום, ועל-ידי שממשיך קדושת המחשבה שהוא סוד י`, נעשית ה`, כמו-כן התורה הקדושה צריכים לקדש ולטהר את מוח מחשבתו לחשוב רק ממנו יתברך, ועל-ידי-זה מדל"ת נעשה ה`, שזה אמה וחצי. כי אי אפשר להשיג בתורה אלא על-ידי קדושת וטהרת המוח שיהיה מוחו נקי מכל מיני הרהורים רעים, וכן יהיה ענו בטל ומבוטל בעיני עצמו, ואז דייקא התורה תשרה אצלו, כמאמרם ז"ל (תענית ז.) למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה; והבן למעשה.
[יג] ועשית שניים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת. כרובים, פירש רש"י דמות פרצוף תינוק להם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ו) שיש כבוד אלוקי, שאדם בטול ומבוטל אל האין סוף ברוך הוא, ומרגיש נעימות ידידות זיו חיות אלוקותו יתברך בקביעות. אבל אי אפשר להגיע לכבוד אלוקי הזה, אלא על-ידי תשובה, ועיקר התשובה, שישמע בזיונו ידום וישתוק. וזה מה שעובר על כל הצדיקים מובחרי הדורות, שדבקים לגמרי באין סוף ברוך הוא, והם בטלים ומבוטלים בעצם עצמיות אלוקותו יתברך שסובלים חירופין וגידופין ביזיונות ושפיכות דמים מאינשי דלא מעלי, ועל-ידי ששומעים חרפתם ואינם משיבין זוכים להתעלות עד הכתר, שהיא הארת האין סוף ברוך הוא. וצריך לאחוז תמיד במידת התשובה, וכמו שכתוב (משלי כ) "מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי", כי אפילו כשאדם מתוודה ואומר חטאתי עוויתי פשעתי, גם את זה אי אפשר לו לומר בבר לבב, כי תמיד יש לו פניות, ולכן צריך לעשות תמיד תשובה על תשובה, ואפילו כשאחד כבר השיג השגות אלוקות כמו גדולי מובחרי הצדיקים, גם הם עושים בכל יום ובכל שעה ובכל רגע תשובה חדשה, אולי גשמו את השגות אלוקות, ואולי הם מטעים את עצמם, ולכן עושים תשובה על תשובה בכל פעם. ועיקר התשובה היא בתמימות ופשיטות, כמו תינוק הבוכה לפני אביו ומבקש ומתחנן על נפשו, ולכן על הארון הייתה הכפורת שהיא עץ פשוט מצופה בזהב, כי אי אפשר להגיע לתשובה רק על-ידי תמימות ופשיטות. וזהו ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו. שזה סוד תשובה על תשובה, כי מצד אחד היה כרוב פני רביא, פרצוף תינוק, שזו תשובה ראשונה, ומצד שני היה כרוב פני רביא פרצוף תינוק, שזו תשובה שנייה, כי צריך לעשות תשובה על תשובה, וכן בכל פעם כשהולך במדרגה אחר מדרגה – צריך לעשות תשובה. וזהו והיו הכרובים פרשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים. כי זה עיקר התשובה, שאדם יגביה ידיו אל הקדוש-ברוך-הוא, כמו שכתוב (איכה ג) "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים", כי הן אם אדם עדיין נמצא בעמקי עמקים בשאול תחתית ומתחתיו, שם צריך לעשות תשובה ראשונה ולבכות כמו תינוק אליו יתברך שיחוס וירחם עליו ויוציאו מהשאול תחתית שנפל לשם, והן כשכבר זכה להתעלות ולהשיג השגות אלוקות במדריגה עליונה, גם אז אסור לעמוד במקום אחד, אלא לידע שאינו יודע כלל, ויתחיל לבכות כמו תינוק לפניו יתברך, שיחוס וירחם עליו להתעלות יותר ויותר. ועל-ידי-זה דייקא יזכה לתכלית מדריגה העליונה. וזו מדרגת גדולי ומובחרי הצדיקים, שבכל פעם עולים מעלה מעלה על-ידי שעושים תשובה על תשובה, וזוכים להשיג רזי וסתרי תורה, ולכן על ארון הלוחות הייתה כפורת, שהוא עץ פשוט, להורות, שאי אפשר לשוב בתשובה אלא על-ידי תמימות ופשיטות, וכן היו שני כרובים פני תינוק. כי עיקר התשובה הוא כמו תינוק הבוכה ומבקש מאביו, וצריך לעשות תמיד תשובה על תשובה, ולכן היו שני כרובים, והבן למעשה. |
![]() |
|