בדרך לרבי הקדוש

נועה ירון-דיין הייתה אשת טלוויזיה מפורסמת עד שחזרה בתשובה והצטרפה לחסידות ברסלב • היא נסעה לאומן בפעם הראשונה בחייה ומספרת על הביקור אצל הרבי ששינה את עולמה

כ"ב טבת תשע"ד, 25/12/2013

טיסה 651 לאוקראינה. הדיילת מבקשת לחגור חגורות ולכבות טלפונים. אנחנו חמישים נשים. חוגרות. מכבות. שקועות כל אחת בהרהוריה.

אנחנו בדרך לאומן. למה נדמה לי לרגע שאני נוסעת בכיוון הלא נכון. מגנט פנימי מתנגד בתוכי ונמשך הביתה. אל הילדים. אל השגרה המוכרת שלפתע לא נראית מעיקה. חבל הטבור נמתח ועצב נמתח בתוכי. משהו בפנים מתמרד ורוצה לשנות כיוון ולחזור. ולהיות. לא לנדוד לעולם. אפילו לא במחשבה. קשה לאימא לעזוב את הגורים שלה.

נגד הטבע אני נוסעת. בעקבות האהבה אני נוסעת. וככל שאומן מתקרבת המניעים הופכים מעורפלים. למה באתי? מה אני מבקשת? מה בוער בי ובעוד חמישים נשים להתרחק כל כך? לחתוך שמיים? ללכת נגד ההיגיון? נגד המציאות? נגד כל חישוב כדאיות אלמנטרי? כרגע אני לא שואלת כדי לענות תשובה חוצבת להבות או מרגשת. אני באמת שואלת. שום תשובה ודאית לא בוערת בי. באה נקי. משתדלת לפתוח את הלב ולהיות זמינה. יצאנו לדרך.

תחנות דלק

ברדיצ'וב. רבי לוי יצחק, סנגורן של ישראל. חמישים נשים יורדות מתוך אוטובוס מחומם לתוך קור רוסי. השעה שתיים בלילה. בית קברות עתיק שהופצץ וחזר והופצץ בשתי מלחמות עולם. כמו סט צילומים של סרט אימה. הולכות בחושך הסמיך. לעבר שומקום. והנה נקודת אור בתוך השחור. מתרגשות. מתפללות. שנזכה לדון כל אדם לכף זכות. שנזכה למצוא נקודה טובה. זו המומחיות של רבי לוי יצחק בן שרה סשא זיע"א. רוקדות ושרות קצת. בעיקר בגלל הקיפאון של אצבעות הרגליים.

זריחה במז'יבוז'. הבעל שם טוב הקדוש.

אין מילים. הלב מתרחב. הזמן נעלם. המציאות שלפתה אותנו מתערפלת ונולדת מציאות חדשה. מציאות שיש בה מקום רק לנו וללב הנשבר שלנו. תפילה תפילה תפילה. מגפי גומי מכוערות פחד עם פרווה בעשרה דולר. הרגליים מפשירות והדמעות זולגות ללא פשר.

משם לברסלב לרבי נתן. התלמיד המובהק. מורה הדרך של כל המבקשים להיות תלמידים. נהר בוג קפוא. הלב בוער. "בברסלב בוער אש" אנחנו שרות, "הבער אותה בלבי". האוטובוס מתגלגל בכבישי אומן המבוקעים.

אומן

אנחנו כמו לחמניות שיצאו עכשיו מהתנור. עד לפני עשרים וארבע שעות היינו כל אחת רק מה שהיא. החרדיות היו חרדיות. הדתיות לאומיות דתיות לאומיות. החילוניות חילוניות. המתנדנדות מתנדנדות. עכשיו אנחנו גוש אחד של רגש וגעגוע. שרות עם גיטרה בעיניים עצומות. כל אחת מאיתנו השאירה מאחוריה חיים. ניסיונות, קשיים, התמודדויות. רק לשים את הראש על הציון ולבכות את כל הכאב החוצה. להרגיש את ידו המנחמת של המנחם הגדול. זה ינחמנו. נחמן.

לוקחות עוד עשרים וארבע שעות עד שאנחנו מקבלות את המבט של אומן. מבט שרואה רק טוב בכל אדם. אם עד אתמול היה לי הרבה מה להגיד על אורך החצאית של זאת ועל כיסוי הראש של ההיא, עכשיו אני רואה רק יופי בכול. אפילו בעצמי. מתוך המקום הזה אנחנו שרות ורוקדות ושמחות ובוכות וצוחקות ומתחבקות ומתפללות ומתפללות ומתפללות. ארבעה ימים. לחגור חגורות, לכבות טלפונים. הרהורים.

אומן אומן, ההיית או חלמתי חלום? האם אפשר לקחת משהו משם לתוך העולם האמיתי?

מקבלות את המבט של אומן. נשים בתפילה על ציון רבי נחמן מברסלב

אתמול בערב נעלתי את המגפיים המכוערים שקניתי במז'יבוז'. בתור נעלי בית. סתם ככה. נראיתי כמו אינסטלטור שבא לפתוח סתימה. רקדתי בסלון עם המגפיים והילדים. הם ראו אותי בהרבה מצבים תמוהים אבל זה היה מוגזם אפילו בשבילם. הם הסתובבו איתי במעגל מחייכים והמומים. חוץ מהבת הגדולה שלי שכבר הייתה באומן פעמיים. לה לא הייתי צריכה להסביר למה יש לי קושי לאכסן את המגפיים. למה אני לא מצליחה לישון. למה אני קופצת ורוקדת כמו איזו מטורפת באמצע הבית. מתעלמת מהבלגן שבדרך כלל מוציא אותי משיווי משקל ומנגבת דמעות. היא רק צחקה ואמרה שהיא מקנאת בי. שהיא רוצה גם. שאני אכנס למיטה והיא תכין ארוחת ערב. שזה פשוט מרגש לראות איך אני נוחתת לי לאִטי שעה אחרי שעה אל תוך המציאות. לא רוצה אבל זה חייב לבוא.

עכשיו יש לי חתיכת אומן בתוך הלב ואני מתגעגעת לשם. למצב שבו הלב פתוח לשמים. השם מדבר איתי ואני פנויה להקשיב. הכול נראה אפשרי וקל, אפילו הגאולה השלמה.

לסיפורים ומאמרים נוספים