הריון ולידה והתחלת משפחה חדשה הן תקופות מרגשות עבור כל משפחה צעירה. החוויה הנפלאה שחוויתי בחיי – הבאת חיים לעולם – הייתה  הרגשה שקשה לתארה ואף לא להבין אותה עד שחווים זאת בפועל.

בהתחלה היה לי מאוד קשה להיקלט להיריון, כל חודש ציפיתי מחדש לבשורה המיוחלת, אך התוצאות היו שליליות.

אומנם, נישאתי בגיל צעיר יחסית, בגיל עשרים ושלוש, אך כמו כל זוג צעיר ציפינו לחבוק תינוק ולהפוך להורים מאושרים.

כל יום נשאתי תפילה חזקה יותר ויותר בבקשה להיפקד בפרי בטן. כאישה בעלת תשובה השתתפתי בשיעורי תורה אצל מורי ורבי, צדיק יסוד עולם,(מעדיפה, לא לחשוף את שמו) וקיבלתי ברכה לזרע קיימא.

כמו כן הלכתי לקברות צדיקים התפללתי ביקשתי התחננתי, שזכותם תגן עליי ושיהיו מליצי יושר בעדי כדי להיפקד.

קיבלתי על עצמי להתחזק גם בנושא טהרת המשפחה ולהגיע לשיעורי התורה באופן יותר סדיר.

באחד משיעורי התורה של טהרת המשפחה שמסרה הרבנית מיטל תחי׳, למדתי עד כמה חשוב שהאישה תסתיר את ליל הטבילה.

מאחר ואנו גרים אצל הוריי, משימה זו נראתה לי כבלתי אפשרית. אך החלטתי בליבי, שבעזרת ה', בטבילה הבאה, אעשה כל שביכולתי להסתיר את מעשי וכך היה.

דא עקא, בפעם הראשונה מאז נישואיי יום הטבילה שלי חל הפעם בערב שישי. בעלי ואני, חשבנו כיצד נוכל להסתיר זאת בערב יום שישי הקרוב?

ידעתי שהדרך עד מקווה ברגל ארוכה מאוד, כולם יבחינו בכך ש"נעלמתי", מה גם שאחזור עם שיער רטוב, וכולם יצטרכו לחכות לי…

לכן החלטנו לעשות שבת מחוץ לבית. רציתי לשבות שבת במלון בירושלים, עיר הקודש ולמצוא מקווה קרוב למלון ולכותל המערבי.

התייעצתי על כך עם הרבנית שלי, הרבנית מיטל תחי'. היא  שמעה את התלבטויותי ואמרה – "אם כבר לצאת מחוץ לעיר תסעו ליבנאל תשכירו צימר ותטבלי במקווה מלכה". מקווה זה מסוגל לישועות, נשים רבות טבלו שם וזכו לפרי בטן". .
התעניינו על צימרים ביבנאל ומצאנו צימר קרוב מאוד למקווה. לבני המשפחה  סיפרנו שקיבלנו מטעם הצבא "שבת במחיר מסובסד", כך נסענו בלי שיחשדו בנו. את שהותנו בצימר הארכנו עד יום שני בלילה כדי להסתיר עוד יותר את ליל הטבילה.
לאחר ההכנות הנדרשות, טבלתי במקווה בליל שבת. הייתה לי תחושה שקשה להסבירה במילים. כנראה, הקדושה בעת הטבילה וההבנה שקיימתי מצווה מאוד חשובה הציפו בי תחושות מרוממות.
בשבת בבוקר, הלכתי לבית הכנסת "עץ חיים" עם בעלי, ושמתי כיסוי ראש חלקי, כמו שאני רגילה לשים כמעט בכל שבת.

הייתה אישה מבוגרת בבית הכנסת שצעקה עליי ואמרה: "רואים לך את כל השיער!!"…

אישה זו לא ידעה שאני לא הולכת עם כיסוי באופן קבוע, רק שקיבלתי על עצמי לשים כיסוי רק בשבת וגם באופן חלקי.

האמת, שנפגעתי מדבריה של האישה המבוגרת. אשר שופטת אותי בלי להכיר אותי. שתקתי, לא עניתי לה והמשכתי בתפילתי.

כשיצאנו מבית הכנסת, סיפרתי לבעלי אודות האישה שפגעה בי. בעלי אמר לי: "מי שפוגעים בו ולא עונה, זוכה שכל בקשותיו נענות וכל תפילותיו מתקבלות. כעת, יש לך הזדמנות לברך אותנו שנזכה לפרי בטן"…

"כאן –  באמצע הרחוב לברך?" – שאלתי בביישנות. "כן" – ענה בעלי בנחרצות, "זו הזדמנות נדירה"-  ואני ברכתי שנזכה לפרי בטן.

כמובן, שעצם השתיקה לאותה אישה מבוגרת, יחד עם השתדלותי להסתיר את הטבילה יחד עם הסגולה הגדולה של טבילה ב"מקווה מלכה" והעיקר התפילה לבורא עולם והאמונה שהכול ממנו – עשו את שלהם הישועה לא בוששה לבוא…

כשבועיים לאחר הטבילה במקווה מלכה, החלו הסימנים הראשונים על כך שאני בהיריון. אמרתי לבעלי: "שייתכן ואני בהיריון"…

הוא כמובן, התקשה להאמין, כי כבר מספר פעמים הודעתי שאני בהיריון ולבסוף התבדיתי.

בדקתי את עצמי והבדיקה יצאה שלילית, המורה על כך שאיני בהיריון, כעבור שלושה ימים שוב בדקתי את עצמי והפעם התשובה הייתה חיובית.

פיתחתי אופטימיות זהירה וגם התחלתי לעשות סדרת בדיקות בקופת חולים וברוך ה', התבשרתי שאכן אני בהיריון.

בשליש הראשון של ההיריון חשתי ברע, הבחילות וההקאות לא הפסיקו, הייתי מרותקת למיטה ימים שלמים, אך כמובן, לא שכחתי להודות לקב"ה גם ברגעים האלו.

בהיריון ראשון, תמיד יש המון חששות איך הלידה תהייה? מה צריך לעשות? איך אדע מתי יש לי באמת ציר? ועוד ועוד…

כדי להיות מוכנים ללידה (עד כמה שאפשר) בעלי ואני נרשמו לקורס "הכנה ללידה" בבית החולים "קפלן" ברחובות. בקורס למדנו על כל תהליך הלידה ועל סימנים מבשרי לידה. הסימן השכיח ביותר- צירים.

באחת מהבדיקות שעשיתי, הודיעה רופאת הנשים שלי: "יש לך בעיה בשלייה"… היא לא פירטה לי מה בדיוק הבעיה ודבר זה הפחיד אותי.

בהשגחה פרטית בעת שהשתתפתי בשיעור תורה, אצל מורי ורבי. הוא הסביר את הפסוק "כאשר יגורתי בא לי". שאסור לפחד משום דבר, גם לא מרופאים, כי מי שמפחד מאחד לא מפחד מאף אחד!!!

הבנתי שמשמיים הדברים מכוונים אלי באופן אישי, כדי שאתחזק ולא אפחד מדברי רופאת הנשים. יצאתי מחוזקת מדברי הרב, התחזקתי באמונה בבורא עולם והבעיה בשלייה, ברוך ה', נעלמה, הייתה כלא הייתה.

בתחילת חודש תשיעי טבלתי במקווה ועשיתי ערב הפרשת חלה לנשים כסגולה ללידה קלה.

למחרת בבוקר תקפו אותי צירים. נסעתי לבית החולים "קפלן" מתוך אמונה שלמה שהכול יהיה בסדר, ושתהיה לידה קלה כמו תרנגולת.

לאחר סדרת בדיקות רחבות ומקיפות, הכניסו אותי לחדר לידה, לא האמנתי שהרגע המיוחל הגיע סוף סוף! אך הכאבים היו בלתי נסבלים התרגילים שלמדתי בקורס הכנה ללידה ואפילו הטנס (מכשיר המפחית את עוצמת הצירים) לא הועילו לכאבים והחלטתי לקחת אפידורל.

התחלנו את הלידה, המיילדת נכנסה לחדר והסבירה לי את תהליך התנהלות הלידה, ברגע הזה הבנתי שאני אוטוטו הולכת לראות את התינוק שלי!

מציר לציר קיבלתי כוחות חזקים שעזרו לי להוציא אותו והנה התינוק שלי יצא. התינוק שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן סוף סוף אני רואה אותו לא במסך במהלך בדיקת אולטרסאונד אלא אני רואה אותו, מרגישה אותו, נושמת אותו!

זוהי  הרגשה שלא ניתן להסבירה במילים.

נולד לי בן וקראתי את שמו ישראל.
תודה רבה לבורא עולם –  ישראל שלי – הוא הנס שלי.