ר' שמעון קמינסקי מקרימנשטוק ז"ל היה התלמיד הראשון של רביז"ל, וזכה שרביז"ל הבטיח לו שהוא יהיה השמש שלו גם בשמים, ורביז"ל הפליג מאד במעלתו כי היה עובד השם גדול מאד, ונהג בעבודתו להתבודד בעמקי השדות והיערות. הוא לא ידע שום פחד ואימה מן החיות ומן הסכנות, ירא רק מהשם יתברך, ולא מהפחדים המצויים בעולם כדוגמת הפחד מפני חיה רעה המכונים "יראות נפולות", כי הן קיימות אך ורק להסתיר את עיני האדם ולהרחיקו מיראת השם האמיתית.
פעם הלך ר' שמעון לאיטו בהשקט ובשלוה בין סבך , עצי היער, שפתיו דבבו ולבו השתפך לפני השם יתברך. הוא לא הרגיש בכל הסובב אותו, אם בוקר הוא או ערב, חושך או אור, קור או חום, והנה פתח לרגע עיניו והבחין בדוב גדול העומד לפניו. הדוב היה רעב ולועו היה פעור, מוכן היה להתנפל על האדם שיקרה לפניו ולהשקיט רעבונו בבשרו, אך ר' שמעון לא איבד את קור רוחו ולא נבהל, בישוב הדעת נעצר וחשב כיצד להרחיק ממנו את המזיק. טבעו של הדוב להתבונן באדם הקרבן שעליו עומד הוא להתנפל טרם יקפוץ עליו לטורפו, אך עתה עמד הדוב והביט על ר' שמעון כשלועו פעור.
ר' שמעון נשא את עיניו לשמים ומלמל תפלה: "רבונו של עולם, הצילני מן החיה האורבת לי!", ותיכף ומיד פשט ר' שמעון את מעיל הפרוה אשר עליו ועטף בה את ידו למבצר ולמגן, ביד הזו נטל אף סכין שהיתה עמו בכיסו, ובו ברגע שהדוב זינק עליו לטורפו, פשט ר' שמעון את היד המבוצרת לקראתו, הדוב זינק ומלא פיו בידו של ר' שמעון, היד הלופתת את הסכין, ואכן ירדה הסכין ללועו של הדוב, ור' שמעון החדירה עמוק יותר עד שנחתך גרונו של הדוב. הדוב כרע ונפל מת לרגליו של ר' שמעון, וכאשר ראה ר' שמעון שיצא מן הסכנה, עמד בתפלת הודיה להשם יתברך שחננו ונתן העצה בלבו להנצל מן החיה הטורפת.
שו"ת ברסלב ז' תשרי ה'תשע"ד
