מספרים על הגאון בעל "חוות דעת", שפעם אחת התחיל לבוא אליו בעל עגלה אחד, שלמד עמו בחדר בהיותם קטנים, והלה דיבר עמו בלשון מגושמת, כי היה בעל עגלה, וקראוהו בשמו: "יענקל וכו', אתה זוכר כששנינו למדנו יחד", והזכיר לו כמה מאורעות וכו', וכן בא כמה פעמים, עד שראה הגאון הנ"ל, שזה רק מבלבלו, והוא גם כן חצוף גדול.
לזאת כשבא הבעל עגלה עוד פעם, והתחיל להזכיר לו מהחדר, השיב לו הגאון הנ"ל: "כן, אני נזכר, אבל אתה גם זוכר שלמדנו מסכתא זו, והייתה סוגיה קשה, והמלמד הקשה קושיא זו, והתחיל לפרט את כל הסוגיה לפרטים רבים". ואז תכף ומיד עמד הבעל עגלה ואמר להגאון: "סלח לי, אני מוכרח ללכת" (כי הוא היה, לא עלינו, עם הארץ גדול, ולא הבין אפילו את התיבות שהגאון מזכיר).
וכן היה כמה פעמים, עד שלא בא יותר. ואז אמר הגאון בלשון צחות: "עכשיו נתרצה לי גמרא, שאמרו (ברכות לא.): 'לא יפטר אדם מחברו וכו', אלא מתוך דבר הלכה, עיין שם; היינו אם רוצים להיפטר ממישהו המבלבלו, אזי יאמר לו דבר הלכה, ואז יראה איך שיברח.
אשר בנחל חלק כ' מכתב ג' ו.
